אתחיל בזה שאני אחרי לידה רגילה וגם קיסרי..
אה, וגם שאני חסידה של אפידורל
בלידה הרגילה שהיתה לי הוא הציל אותי ומאז אני מחבבת אותו ומחכה לו ולא מבינה את כל מי שרוצה ללדת טבעי, מה לא טבעי באפידורל? 🤔 ניתוח הוא לא טבעי.. אבל לידה רגילה עם אפידורל? טבעי וקסום
בקיצור הבנתם.
שבוע 40+5 אני כבר בשלב הרגוע שאחרי הלחץ ללדת.
הבית כבר לא מתוקתק כמו שהיה בשבועיים האחרונים "כי אולי היום אני אלד"
אני הולכת לישון רגועה, כשערימות כלים בכיור
אני מתעוררת ב4 ועשרים. עם כאבי תופת..
מעירה את בעלי, הוא קופץ מהמיטה מרוגש. שואל אם אני יכולה לתזמן.. "זה לא צירים" אני שואבת לו תוך כדי שניסיתי לשבת על כדור פיזיו והכאב רק התגבר "זה רצוף, אין הפסקה"
הוא מרים טלפון לדולה, והיא שואלת אותו כמה שאלות. אבל אני שיכורה מכאב, צועקת לו "זה לא צירים, אבל אני רוצה אפידורל הרגע"
בעלי מהמהם לעצמו שהוא מבין, מתקשר להזמין מונית, מתקשר לבייבסיטר שקבענן מראש.
אני מתלבשת בקושי רב יורדים למונית.
השעה 4:40
אני עומדת במונית, מיוסרת מכאב, מנסה להקל על עצמי עם סיבובי אגן, שלא ממש עוזרים.
אחרי כ7מדקות נסיעה כאובה וקשה (תודה לה שאנחנו קרובים!!) מגיעים אני יורדת מהמונית ופשוט מתיישבת על הרצפה. לוחץ לי, אני צועקת לבעלי, השומר נבעת ומתקשרת לחדר לידה.
אני פתאום תופסת מה קורה לי, ומחליטה ש**פה** אני לא אחד.. אני עולה למחלקה בקושי רב. אל תשאלו איך. בעיניים עצומות מכאב. כשבעלי המסכן רץ אחרי ושואל שאלות כשאני בכלל לא עונה, מגיעה לקומה של חדרי הלידה.
2 מיילדות מתוקות נותנות לי יד, מעלות אותי על המיטה במיון, אני מפשילה את הטייץ🤭🤭 ו.. מזל טוב!!
השעה 4:55, כן! רבע שעה אחרי שעליתי למונית.
הוא נולד תינוק מושלם ומתוק.
הסוף לא מושלם כי השליה לא יצאה ונכנסתי להוציא אותה בהרדמה מלאה.
עכשיו 2 שאלות:
א. למה כל מי ששומעת שילדתי מהר אומרת, וואי איזה יופי, ורק אני מרגישה אחרי חתיכת טראומה של החיים??
ב. מישהי יודעת למה זה קורה שהשיליה לא יוצאת?
זהו. תודה למי שקראה. כמה טוב לפרוק.
אה, וגם שאני חסידה של אפידורל
בלידה הרגילה שהיתה לי הוא הציל אותי ומאז אני מחבבת אותו ומחכה לו ולא מבינה את כל מי שרוצה ללדת טבעי, מה לא טבעי באפידורל? 🤔 ניתוח הוא לא טבעי.. אבל לידה רגילה עם אפידורל? טבעי וקסוםבקיצור הבנתם.
שבוע 40+5 אני כבר בשלב הרגוע שאחרי הלחץ ללדת.
הבית כבר לא מתוקתק כמו שהיה בשבועיים האחרונים "כי אולי היום אני אלד"
אני הולכת לישון רגועה, כשערימות כלים בכיור
אני מתעוררת ב4 ועשרים. עם כאבי תופת..
מעירה את בעלי, הוא קופץ מהמיטה מרוגש. שואל אם אני יכולה לתזמן.. "זה לא צירים" אני שואבת לו תוך כדי שניסיתי לשבת על כדור פיזיו והכאב רק התגבר "זה רצוף, אין הפסקה"
הוא מרים טלפון לדולה, והיא שואלת אותו כמה שאלות. אבל אני שיכורה מכאב, צועקת לו "זה לא צירים, אבל אני רוצה אפידורל הרגע"
בעלי מהמהם לעצמו שהוא מבין, מתקשר להזמין מונית, מתקשר לבייבסיטר שקבענן מראש.
אני מתלבשת בקושי רב יורדים למונית.
השעה 4:40
אני עומדת במונית, מיוסרת מכאב, מנסה להקל על עצמי עם סיבובי אגן, שלא ממש עוזרים.
אחרי כ7מדקות נסיעה כאובה וקשה (תודה לה שאנחנו קרובים!!) מגיעים אני יורדת מהמונית ופשוט מתיישבת על הרצפה. לוחץ לי, אני צועקת לבעלי, השומר נבעת ומתקשרת לחדר לידה.
אני פתאום תופסת מה קורה לי, ומחליטה ש**פה** אני לא אחד.. אני עולה למחלקה בקושי רב. אל תשאלו איך. בעיניים עצומות מכאב. כשבעלי המסכן רץ אחרי ושואל שאלות כשאני בכלל לא עונה, מגיעה לקומה של חדרי הלידה.
2 מיילדות מתוקות נותנות לי יד, מעלות אותי על המיטה במיון, אני מפשילה את הטייץ🤭🤭 ו.. מזל טוב!!
השעה 4:55, כן! רבע שעה אחרי שעליתי למונית.
הוא נולד תינוק מושלם ומתוק.
הסוף לא מושלם כי השליה לא יצאה ונכנסתי להוציא אותה בהרדמה מלאה.
עכשיו 2 שאלות:
א. למה כל מי ששומעת שילדתי מהר אומרת, וואי איזה יופי, ורק אני מרגישה אחרי חתיכת טראומה של החיים??
ב. מישהי יודעת למה זה קורה שהשיליה לא יוצאת?
זהו. תודה למי שקראה. כמה טוב לפרוק.
