מי עדיף בעצם, יהושע שלא נתאווה כלל לעצת המרגלים או כלב שנתאווה וכבש את יצרו?

פֶּרֶק שִׁשִּׁי

 (בְּהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר בֵּין הֶחָסִיד הַמְעֻלֶּה וּבֵין הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ)

אָמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַחֲשׁוּבִים - הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם וְהוּא מִתְאַוֶּה אֶל הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן וְיִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ; וְיַחֲלֹק עָלָיו בִּפְעֻלּוֹתָיו, עַל מַה שֶּׁיְּעִירוּהוּ אֵלָיו כֹּחוֹתָיו וְתַאֲוָתוֹ וּתְכוּנַת נַפְשׁוֹ. וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִצְטַעֵר בַּעֲשִׂיָּתָם וְנִזּוֹק. אֲבָל הֶחָסִיד - הוּא שֶׁנִּמְשָׁךְ בִּפְעֻלָּתוֹ אַחַר מַה שֶּׁתְּעִירֵהוּ תַּאֲוָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ; וְיַעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת - וְהוּא מִתְאַוֶּה וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן. וּבְהַסְכָּמָה מִן הַפִּילוֹסוֹפִים: שֶׁהֶחָסִיד יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם מִן הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ. אֲבָל אָמְרוּ: שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ כֶּחָסִיד בְּעִנְיָנִים רַבִּים; וּמַעֲלָתוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרַח, לִהְיוֹתוֹ מִתְאַוֶּה לַפֹּעַל הָרַע - וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ - מִפְּנֵי שֶׁתְּשׁוּקָתוֹ לְרַע הִיא תְּכוּנָה רָעָה בַּנָּפֶשׁ. וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כַּיּוֹצֵא בָזֶה: נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע (משלי כא י). וְאָמַר בְּשִׂמְחַת הֶחָסִיד בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹב, וְהִצְטַעֵר מִי שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק בַּעֲשִׂיָּתָהּ, זֶה הַמַּאֲמָר: שִׂמְחָה לַצַדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן (שם כא טו). זֶהוּ הַנִּרְאֶה מִדִּבְרֵי הַנְּבִיאִים נָאוּת לְמַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים.

וְכַאֲשֶׁר חָקַרְנוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן נִמְצָא לָהֶם: שֶׁהַמִּתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת וְנִכְסָף אֲלֵיהֶן - הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם, מֵאֲשֶׁר לֹא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְלֹא יִצְטַעֵר בַּהֲנָחָתָן; עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁכֹּל אֲשֶׁר יִהְיֶה הָאָדָם יוֹתֵר חָשׁוּב וְיוֹתֵר שָׁלֵם - תִּהְיֶה תְּשׁוּקָתוֹ לַעֲבֵרוֹת וְהִצְטַעֲרוֹ בַּהֲנָחָתָן יוֹתֵר גָּדוֹל. וְהֵבִיאוּ בְּזֶה הַדְּבָרִים וְאָמְרוּ: "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ". וְלֹא דַיָּם זֶה, עַד שֶׁאָמְרוּ: שֶׁשְּׂכַר הַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ גָּדוֹל לְפִי רֹב צַעֲרוֹ בְּמָשְׁלוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְאָמְרוּ: "לְפוּם צַעֲרָא - אַגְרָא". וְיוֹתֵר מִזֶּה - שֶׁהֵם צִוּוּ לִהְיוֹת הָאָדָם מִתְאַוֶּה לַעֲבֵרוֹת, וְהִזְהִירוּ מִלּוֹמַר: שֶׁאֲנִי בְּטִבְעִי לֹא אֶתְאַוֶּה לְזֹאת הָעֲבֵרָה, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא אָסְרָה הַתּוֹרָה. וְהוּא אָמְרָם: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֹאמַר אָדָם: אִי אֶפְשִׁי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב; אִי אֶפְשִׁי לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז; אִי אֶפְשִי לָבוֹא עַל הָעֶרְוָה - אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה - אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלָי".

וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשׁוּטֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה - וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן; אֲבָל שְׁנֵיהֶם אֱמֶת וְאֵין מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא: שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים רָעוֹת, אֲשֶׁר אָמְרוּ: שֶׁמִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִןהַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן - הֵם הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם: "רָעוֹת": כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וּגְזֵלָה, וְאוֹנָאָה, וּלְהַזִּיק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע לוֹ, וְלִגְמֹל רַע לְמֵיטִיב לוֹ, וְלִבְזוֹת אָב וָאֵם וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיוֹת הֵן לִכָּתֵב". וְיִקְרְאוּ אוֹתָן קְצָת מֵחֲכָמֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר חָלוּ חֳלִי הַמְדַבְּרִים: "מִצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת", וְאֵין סָפֵק שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּכְסֹף לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו - שֶׁהִיא חֲסֵרָה; וְשֶׁהַנֶּפֶשׁ הַחֲשׁוּבָה לֹא תִתְאַוֶּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ הָרָעוֹת כְּלָל, וְלֹא תִצְטַעֵר בְּהִמָּנְעָה מֵהֶם. אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַחֲכָמִים, שֶׁהַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶם הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וּגְמוּלוּ יוֹתֵר גָּדוֹל - הֵם: "הַתּוֹרוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת", וְזֶה אֱמֶת; שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ: שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיַּנִּיחַ נַפְשׁוֹ אוֹהֶבֶת אוֹתָן וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מוֹנֵעַ מֵהֶן רַק הַתּוֹרָה. וּבְחַן חָכְמָתָם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וּבְמַה שֶּׁהִמְשִׁילּוּ. שֶׁהֵם לֹא אָמְרוּ: "אַל יֹאמַר אָדָם: אִיאֶפְשִׁי לַהֲרֹג הַנֶּפֶשׁ; אִיאֶפְשִׁי לִגְנֹב; אִיאֶפְשִׁי לְכַזֵּב, אֶלָּא: אֶפְשִׁי, וּמָה אֶעֱשֶׂה - אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי"; אֲבָל הֵבִיאוּ דְבָרִים "שִׁמְעִיִּים" כֻּלָּם: בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַעֲרָיוֹת. וְאֵלּוּ הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן אֲשֶׁר קְרָאָן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: "חֻקּוֹת". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ - אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶם"; וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בָּהֶם, כְּגוֹן: פָּרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְכוּ'. וְאֲשֶׁר קָרְאוּ אוֹתָן הָאַחֲרוֹנִים: שִׂכְלִיּוֹת, יִקָּרְאוּ: מִצְווֹת, כְּפִי מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ הַחֲכָמִים.

הִנֵּה הִתְבָּאֵרלְךָ מִכֹּל מַהשֶּׁאָמַרְנוּ אֵיזוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְכוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן, וְאֵיזוֹ מֵהֶן יִהְיֶה הָעִנְיָן בְּהֵפֶךְ. - וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא בְּהַעֲמִיד שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים; וּלְשׁוֹנָם מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַהשֶּׁבֵּאַרְנוּ.

וּכְבָר נִשְׁלְמָה כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק.

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות