אחרי 8 חודשים של המתנה מורטת עצבים, נקלטתי ב"ה. הריון ראשון. המון הודיה לה'. אני בשבוע 9, ראינו דופק והכל וזה קצת קצת הרגיע אותי

אני מרגישה פשוט גרוע. בחילה, אפס תיאבון, וגם כשאני אוכלת - אני אוכלת בעיקר ירקות ופחמימות.
חלשה בטירוף. יצאנו לסיבוב קטנטן, חזרתי חצי מעולפת...
לחץ דם נמוך, אבל זה משפחתי (60/90... אמא שלי צחקה שעד שלא אגיע ל-40/70 כמוה יד לי עוד לאן לשאוף)
תקופה משוגעת בלימודים (תואר קשה ממש, תקופת מבחנים מתקרבת...) בעבודה (עובדת איזה שליש משרה נוסף על התואר) בנוסף לזה מתראיינת לעבודה חדשה לאחר הלימודים, עובדת על פרויקט ענק של הלימודים... בקיצור, גם בלי להיות בהריון של התנזים מגיע לי ללכת לישון.
והמוח שלי פשוט התפטר. כמעט גנבתי למישהו את התיק השבוע כי הייתי בטוחה שהוא התיק שלי (???) ובכללי אני מרגישה שהמוח שלי 30% ישן כל רגע. שלא נדבר על מצבי הרוח הנסחפים...
רעיונות? עידודים? חיבוקים?


וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...