למי אין קשיים בזוגיות.. ואני לא מאמינה שלפעמים אני חושבת לעצמי האם עשיתי את הבחירה הנכונה.. ושאולי מיהרתי.. ומצד האמת זה קצת פחות הסגנון שלי עם כל הטוב שהוא מביא איתו אבל יש הרבה קשיים...
ושמתי לב, מהסתכלות פנימה וגם מהסתכלות כלפי חוץ - שהאישה בדרך כלל נותנת הרבה יותר מכוחותיה ומזמנה לזוגיות, לבית, לבנייה המשותפת. והגבר יכול להיות מאוד אנוכי. וגם הנתינה נעשית כאילו זה בונוס ולא משהו שנצרך ונדרש ממנו בתוך הקשר.
האישה 'מוותרת' על הרבה יותר. מקריבה יותר. סופגת יותר. והגבר- במילה אחת שאולי תשמע קצת החלטית וישירה - פשוט עצלן. וכל הקטע שהוא חושב שהוא לא. יש חוסר איזון משווע במערכות יחסים. גברים עם ראש של פעם בזמן שהאישה עושה הכול כמוהם אם לא יותר.. ולמה הרבה נשים לא מעריכות את עצמן על כל העשייה שלהן וממעיטות בכל קושי? נכון אנחנו חזקות יותר וזו לא קלישאה. ברוב הרבדים של החיים אנחנו יותר לוחמות (ואני לא מכניסה לכאן את עניין השירות הצבאי). והגברים? עושים מעט ומדברים הרבה. וגם אם לא עושים יותר מדי תמיד יעריכו את מה שהם עושים ותמיד ימחאו לעצמם כפיים על זה.
ואני מנסה לשנות את זה אצלי. מאישה שנתנה הכול לבעלה והוא לקח את זה כמובן מאליו ומתכחש לזה (והכול זה באמת הכול. דאגה לפרנסה. חלק מהכסף של החתונה ישר לחשבון שלו לסגירת הלוואה. שילמתי שכר דירה חלק מהזמן וגם ההורים שלי שילמו. קניות בישולים תמיכה בהכול גם בהריון מתקדם. וגם הוא תמך בי מדי פעם אבל תמיד זה הרגיש לי בתור "וואו" כאילו הוא לא חייב. ואחר כך מרגישה שצריכה להחזיר לו על זה ומרגישה חייבת..
יודעת שהבעיה היא גם בי שאני בכלל איפשרתי את כל זה והייתי חסרת ביטחון כזו שמנסה לרצות כי רק ככה אני אשמור עליו שלי ורק ככה הוא יאהב אותי באמת. ורואה גם עוד נשים שחוות את זה..
סתם רציתי לפרוק. זה נשמע קצת לא נחמד להגיד אבל יודעת שאם הייתי (חלילה) הגבר והוא האישה בזוגיות - הבית שלנו בכל התחומים היה נראה אחרת. וקשה לבנות משהו עם מישהו שקשה לו לוותר על הדברים שלו ולפספס אותם לטובת הבית. וקשה לבנות משהו עם גבר ילדותי שהרבה פעמים רואה רק את עצמו (והוא חושב שלא אבל אובייקטיבית בהרבה סיטואציות הוא רואה רק את עצמו)
לא יודעת למה אני חופרת ככה.. בחופשת לידה וקשה לי. למה זה כל כך מובן מאליו שאני כאן אחרי לידה ושומרת על הקטן. גם כשיש לו אפשרות הוא מחליט לעשות דברים אחרים בשביל עצמו ולחזור אחהצ. כל פעם התירוץ הזה של התבודדות וסדר בלוז שהוא יכול למצוא להם זמן אחר. ואני בלי רכב כי הוא לא מסדר אותו כבר חודשיים ויודע שזה תוקע אותי בבית אבל לא מאמין לי שאני אצא עם הקטן לבד. ואומר לי שיסע באוטובוס ואני אקח את הרכב השני אבל אני מרוב דאגה לו לא מעוניינת. למרות שאם הוא יסע באוטובוס הןא יתקן את הרכב מהר מאוד. בקיצור סתם תהיות ומחשבות ופריקה..
ושמתי לב, מהסתכלות פנימה וגם מהסתכלות כלפי חוץ - שהאישה בדרך כלל נותנת הרבה יותר מכוחותיה ומזמנה לזוגיות, לבית, לבנייה המשותפת. והגבר יכול להיות מאוד אנוכי. וגם הנתינה נעשית כאילו זה בונוס ולא משהו שנצרך ונדרש ממנו בתוך הקשר.
האישה 'מוותרת' על הרבה יותר. מקריבה יותר. סופגת יותר. והגבר- במילה אחת שאולי תשמע קצת החלטית וישירה - פשוט עצלן. וכל הקטע שהוא חושב שהוא לא. יש חוסר איזון משווע במערכות יחסים. גברים עם ראש של פעם בזמן שהאישה עושה הכול כמוהם אם לא יותר.. ולמה הרבה נשים לא מעריכות את עצמן על כל העשייה שלהן וממעיטות בכל קושי? נכון אנחנו חזקות יותר וזו לא קלישאה. ברוב הרבדים של החיים אנחנו יותר לוחמות (ואני לא מכניסה לכאן את עניין השירות הצבאי). והגברים? עושים מעט ומדברים הרבה. וגם אם לא עושים יותר מדי תמיד יעריכו את מה שהם עושים ותמיד ימחאו לעצמם כפיים על זה.
ואני מנסה לשנות את זה אצלי. מאישה שנתנה הכול לבעלה והוא לקח את זה כמובן מאליו ומתכחש לזה (והכול זה באמת הכול. דאגה לפרנסה. חלק מהכסף של החתונה ישר לחשבון שלו לסגירת הלוואה. שילמתי שכר דירה חלק מהזמן וגם ההורים שלי שילמו. קניות בישולים תמיכה בהכול גם בהריון מתקדם. וגם הוא תמך בי מדי פעם אבל תמיד זה הרגיש לי בתור "וואו" כאילו הוא לא חייב. ואחר כך מרגישה שצריכה להחזיר לו על זה ומרגישה חייבת..
יודעת שהבעיה היא גם בי שאני בכלל איפשרתי את כל זה והייתי חסרת ביטחון כזו שמנסה לרצות כי רק ככה אני אשמור עליו שלי ורק ככה הוא יאהב אותי באמת. ורואה גם עוד נשים שחוות את זה..
סתם רציתי לפרוק. זה נשמע קצת לא נחמד להגיד אבל יודעת שאם הייתי (חלילה) הגבר והוא האישה בזוגיות - הבית שלנו בכל התחומים היה נראה אחרת. וקשה לבנות משהו עם מישהו שקשה לו לוותר על הדברים שלו ולפספס אותם לטובת הבית. וקשה לבנות משהו עם גבר ילדותי שהרבה פעמים רואה רק את עצמו (והוא חושב שלא אבל אובייקטיבית בהרבה סיטואציות הוא רואה רק את עצמו)
לא יודעת למה אני חופרת ככה.. בחופשת לידה וקשה לי. למה זה כל כך מובן מאליו שאני כאן אחרי לידה ושומרת על הקטן. גם כשיש לו אפשרות הוא מחליט לעשות דברים אחרים בשביל עצמו ולחזור אחהצ. כל פעם התירוץ הזה של התבודדות וסדר בלוז שהוא יכול למצוא להם זמן אחר. ואני בלי רכב כי הוא לא מסדר אותו כבר חודשיים ויודע שזה תוקע אותי בבית אבל לא מאמין לי שאני אצא עם הקטן לבד. ואומר לי שיסע באוטובוס ואני אקח את הרכב השני אבל אני מרוב דאגה לו לא מעוניינת. למרות שאם הוא יסע באוטובוס הןא יתקן את הרכב מהר מאוד. בקיצור סתם תהיות ומחשבות ופריקה..
