כתבתי שאין צורך להכיר את הצד השני (ושהצד השני יכיר אותי) עד הסוף.
אז אני רוצה להסביר את ההגיון מאחורי האמירה הזאת.
1
כלל ראשון בראיון עבודה הוא - האחריות שלך היא שירצו אותך. אם הם מוכנים לשלם לך משכורת, כנראה אתה שווה את זה.
העקרון הזה נכון בהכללה בכל תחום - אנחנו לא צריכים לעשות את החשבון של "חֲטָאַי – לוּ יְרִיחוּן בָּם שְׁכֵנַי, אֲזַי בָּרְחוּ וְרָחְקוּ מִגְּבוּלִי!". אם מישהו מוכן להשקיע בנו, כנראה הוא עשה את החשבון. אף אחד לא רוצה לעבוד אצל בוס כל כך טיפש שלא יודע לבדוק את העובדים שלו, ואף אחד לא רוצה להתחתן עם מי שלא באמת בודק עם מי. אז ההסכמה של הצד השני היא גם אישור עבורנו.
נכון, אם שיקרנו זה סיפור אחר. אבל בהנחה שלא התאמצנו להסתיר, אפשר לסמוך על הצד השני שלקחו בחשבון את הדברים שעוד יתגלו.
2
המחשבה כאילו הבחירה היא במפרט טכני זה או אחר, וגילוי של פער במפרט הטכני ישנה את ההחלטה - היא לא נכונה בכמה רמות. קודם כל, גם אילו היה מדובר במפרט טכני, הדברים המשמעותיים באמת הם גלויים בדרך כלל. וחוץ מזה, שהמפרט הטכני הוא רק בשביל הוודאות הפשוטה שלא הלכנו רחוק מדי. אדם סביר כנראה לא ישנה את דעתו גם אם הוא יגלה פרט זה או אחר - בדרך כלל הוודאות הרגשית הנדרשת לחתונה היא גבוהה מאד, ולכן פרטים קטנים באמת לא משנים
3
כמו שכתבתי בתגובה שם, אף אחד לא מכיר אף אחד "עד הסוף". לא אדם את עצמו ולא את אחרים. גם בגיל 70 בני זוג מגלים דברים חדשים על הצד השני ועל עצמם. אז ברגע שמכירים מספיק כדי לאהוב, לבטוח, לתת אמון, לסלוח, ולהתאמץ בשביל הצד השני - זה מספיק בעיני.
השאלה העיקרית היא לא "מה אתה יודע עליה" (ולהיפך) אלא "האם טוב לך איתה ועד כמה יהיה לכם טוב ביחד לאורך זמן". אם השאלה הזאת נשקלת ברצינות הראויה ומקבלת תשובה מדויקת מספיק, כל השאלות האחרות לא רלוונטיות
(אני חושב שהיה לי דיון עם מישהו כאן בקשר לזה... האם יש דרישה ערכית מבני זוג. אני טענתי ועדיין סבור שזה לא מהותי)
זה מה שיש לי בראש כרגע בהקשר הזה.

