מרגישה גרוע עם עצמי. אבל ממש.
אנחנו נשואים כמה שנים אבל משום מה, תמיד התארחנו בשבתות (כולל אצל אמא שלי אבל בעיקר אצל החמה-אנחנו גרים ליד הוריו של בעלי ודיי נמצאים שם כל שבת) ומעולם לא אירחנו אף אחד , פוזיציה דיי נוחה כנראה. תכל'ס? אני לא מבשלת (וגם בעלי לא
) ואנחנו מתעלקים על אמא שלי וחמותי ומקבלים מהם אוכל לאמצע שבוע ושבת. תמיד העדפתי להסתובב בשישי עד מאוחר בבתי קפה או בים מאשר לעמוד שעות במטבח. מבינה שזה ישמע מאד לא בוגר מצדי, לא דתי או לא משפחתי אבל להיות במטבח רחוק מלעשות לי את זה. אפילו בתור זוג בלי ילדים, "להכין את שבת" זה לא היה משהו אצלי בלקסיקון ודיי ברחתי מזה. ברגע שנולדו הילדים אז בכלל נוסף לי עומס כי א"א לעשות איתם כלום (פעוטות) ואפילו עבדתי בימי שישי אז היה לי תירוץ נוח.
העניין הוא שבמקביל אמא שלי (הרגישה, המדהימה, המפנקת שתמיד הרעיפה עלינו כל טוב) מתבגרת. אחים שלי (אצלם הילדים כבר גדולים בניגוד אליי שרק מתחילה את הדרך עם תינוקות) מזמינים אותה השכם והערב ואני איכשהו עד עכשיו לא הזמנתי לשבתות אף אחד. בגדול היא עצמאית ומבשלת אבל לא נעים להיות לבד בבית. יש לי עוד אחים ואחות, אח אחד מתארח עם המשפחה שלו דרך קבע אצלה כי גר קרוב אליה אבל הם בטיול ולא יהיו בשבת הקרובה.
בקיצור, אני, עפיפון שכמותי, לא רק ששכחתי מזה היא זו שדברה איתי לגבי שבת לבוא אלינו ואז ברוב טימטומי אמרתי לה שבשבת יגיעו כל האחים שלו עם הנכדים וכו' ושיהיו הרבה אנשים וגרמתי לה לרדת מהרעיון. אח"כ כשקלטתי, אמרתי לה אבל היי, יהיה כיף והם ישמחו שתבואי גם. ונוכל לאכול אצלנו בערב וביום ללכת לארוחה שם אצל חמותי. לא יודעת כמה משכנעת נשמעתי, כנראה שהנעימות שלי מהחמה גברה בזמן אמת על האכפתיות מאמא שלי?אבל אמא שלי הרגישה והגאה כבר ירדה מזה. לא הרגישה בנוח שכולם יהיו שם והיא גם תטריח. היא גם לא אוהבת שלוחצים עליה מצד שני. ויכולה להיות בבית כביכול. אבל איזו מן הרגשה זו?
בקיצור זה גרם לי להרגיש ממש גרוע.
אולי לא הייתי צריכה לומר שכולם מגיעים? אולי לא הייתי צריכה להרגיש לא בנוח כלפיי המשפחה של בעלי שאני מביאה את אמא שלי? אולי הייתי צריכה להגיד שעם כל הכבוד לזה שבעלי רוצה ללכת והילדים ירצו לראות את הבני דודים עכשיו אמא שלי מגיעה וזה משנה את התמונה ונהיה פה שתי ארוחות? גם-איפה הייתי שלש-ארבע שנים שלא הזמנתי אליי לשבת אף פעם? למה אין לי את הצורך הזה, להזמין? או לעשות שבת. ואיך ככה נטשתי ולא פעלתי בחוכמה. כאילו מאז שלי יש סידור קבוע עם המשפחה של בעלי, אז לא אכפת לי מהשאר.
פשוט, כנראה אין לי הרגישות הנדרשת וגם לא עשיתי את זה עד עכשיו ובגלל שאני לא מבשלת אז ברור לי שאני לא מזמינה (למרות שאמא שלי בכיף יכולה לבשל). השבת הזו גם סוג של נחתה עליי בהפתעה אבל עכשיו אולי נפל לי אסימון שעד עכשיו אחים שלי עושים הכל והקלו עליי שלא יהיה לי עמוס וקשה מדי אבל מה נסגר?
ובכלל אולי הגיע הזמן להיות בת ולא רק ילדה מפונקת....
תהיו עדינים איתי.
איך משלבים בין המשפחות? מה אתם הייתם עושים?
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)