המקדש, אוי ריבון העולמים, בית המקדש...
איזה שריפה שרפת... הלהבות עודם מרצדות בעייני, לא מרפות לרגע.
שעריו פרוצים ומנותצים, וכל כולו בוער באש איומה, אדומה וגדולה.
אש אוכלת את הדביר, את קודש הקודשים... הזיכרונות הנוראים באים אלי כל לילה.
הדם והאש ותימרות העשן, החורבן והמוות.
אני לעולם אזכור איך ברגלים כל רצפת העזרה היתה מאדימה מדם הקורבנות,
ועכשיו- זה דמנו, דמנו שלנו שנשפך כמים סביבות ירושלים ואין קובר.
זה אנחנו שנשחטים בהמונינו, אלו גופותינו הפזורות בכל עבר וממלאות את חלל המקדש.
ירושלים, ירושלים...הקריה היפיפייה, משוש כל הארץ, הפכה לחורבה אחת גדולה,
לזירת טבח מדממת ומכל פארה נשאר רק אפר. גופות ילדים מוכי רעב ברחובות.
כל ארצך הקדושה, שעיניך בה תמיד- מרוסקת ומנותצת, שוממה ואבלה.
נדמה שלא היתה שיטת רצח ועינוי שלא ניסו עלינו הרומאים... מרוב שעמום הם אף המציאו חדשות.
כבר שנים שאנחנו סובלים מהרשעים הארורים האלו, בגלל שנאת החינם שהיתה בנו.
אם רק היינו משכילים להתלכד ולהתאחד, כל זה לא היה קורה, אבל עכשיו מאוחר מדי...
כבר בעיניי ראיתי את הרומאים תופסים את אבי, מאשימים אותו שהוא מורד. הוא נכלא ונתלה.
כבר שמעתי באוזניי את הבשורה הנוראה שארוסתי שרה הנאה והחסודה, רק בת חמש עשרה, נחטפה לרומא על ידי נציב רומאי ארור שחשק בה.
כבר ראיתי בעייני כשחזרתי מבוהל ונרעד לכפר הקטן שלי את הכפר כולו הרוס ומעלה עשן.
במו רגליי רצתי הביתה כדי לגלות את אמי האלמנה, את יונתן, ישי, ברוריה ובת שבע שחוטים ללא רוח חיים. הם טבחו באנשי הכפר ללא רחם, ואפילו בבעלי החיים...
אלו ידיי שקברו אותם, זה הלב שלי שכבר שכח מזמן איך לפעום ופשוט פועל מתוך הרגל.
כבר ראיתי לאחר שהצלחתי להסתנן לירושלים את הלב של אומתנו חדל לאיטו מלפעום.
כל מי שעוד יכל לעמוד, אנשים נשים וטף, עשירים ועניים, לא משנה מאיזה פלג הם,
נלחמו עליו יחד כמו אריות. עשו כל מה שיכלו, נלחמו אפילו בידיים חשופות בעוז רוח.
אבל זה היה מאוחר מדי, והם נפלו אחד אחרי השני כשחרב הרומאים קוצרת בהם
כאילו היו שיבולים בשדה. ידענו שאין סיכוי, ובכל זאת נלחמנו עד הרגע האחרון במסירות נפש.
הרומאים היו המומים מעוצמת ההקרבה והעיקשות.
וכי מה שווים חייהם, מה שווים חיינו, איך ישרוד עמינו, אם אין בית מקדש?
איך גוף יכול לחיות בלי הלב? הכל נחרב. הכל. אני כבר מזמן לא בוכה, כבר לא מרגיש כלום.
רק עייפות ולאות גדולה, כאילו אני בן מאה שנה ולא בן י"ח שנים בלבד.
חייבים להמשיך את החיים, אבל איך זה אפשרי כשהזיכרונות מקשים עלי את הנשימה וכל יום מחדש אני מקווה שאמצא לי בדרך אוכל ושתיה ושלא יתפסו ויהרגו אותי?
לפעמים הכל חוזר, ואני מתנתק בעל כורחי מכל מה שסביב, רואה שוב את פרחי הכהונה זורקים את מפתחות המקדש לשמיים ויד נעלמה תופסת אותם, ואז הכוהנים מטילים עצמם לאש הבוערת.
הייאוש, הייאוש... איך אוכל לשמוח שבטלה שמחת בית השואבה במקדש?
איך אוכל לאכול בשר ולשתות יין שהקרבנות במקדש בטלו והיין כבר לא מנוסך על גבי המזבח?
איך אוכל לבנות בית ולשאת אישה כשביתך חרב, וארוסתי... אוי, ה'.
נותרתי חסר כל. עמינו שבור וגולה. יהודים נטבחים או נשבים ונלקחים לגלות, ואין מקדש. אין מקדש.
היכן אותו גילוי השכינה והאור הגדול שירד לעולם דרך שם?... עכשיו הכל בהסתרה שבתוך ההסתרה וחושך על פני תהום. נראה שזה הסוף, שהקיץ הקץ מעל עמינו, שהקיץ הקץ על חיי.
לפעמים אני מייחל שחייל רומאי יתפוס אותי ובהנפת חרב יגאל אותי מייסורי.
אני אפילו לא מצליח להודות לך מתוך שמחה על זה שהותרת אותי בחיים למרות מלאכי המוות האלה שלא מפסיקים לרקד מסביבי... אנא סלח לי. סלח לי על שאיבדתי את האמונה והתקווה.
איזה סיכוי יש לנו? עוד כמה שנים בודדות מי בכלל יזכור שהוא יהודי?
מי בכלל יזכור שבארץ ישראל הייתה ממלכה יהודית? מי יזכור את המוני ההרוגים?
מי יזכור את תורתך? מי יזעק "שמע ישראל ד' אלוקינו... ד' אחד"?
מי יזכור את בית המקדש, את הפאר וההדר, הקדושה והטוהר, את קרבת ה'?
מי יזכור את אותה השמחה, היראה והאהבה? את מסירות הנפש?
איפה ניגוני ושירי הלווים שמרוממים אותך טפח מעל הקרקע וגורמים לך להישאב לתוכם כל כולך?
מי יזכור שזה לא רק מבנה עץ ואבנים שחרב, שזה הלב שלנו ומרכזו של העולם שאיננו?
אתה הבטחת לנו שתמיד אתה אוהב אותנו, "ואהבת עולם אהבתיך".
אתה הבטחת שתגאל אותנו. שלא תיטוש אותנו. "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".
הבטחת שהעם שלנו יישאר ויזכור תמיד, לנצח. "כי לא תשכח מפי זרעו".
הבטחת שתנקום. "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".
תן לי את הכוח להאמין ולבטוח בך, להאמין שאפילו עוד 1953 שנה עדיין יהיו יהודים שיזכרו את החורבן, את המקדש, את התורה, את ארץ ישראל.
להאמין שאהבת חינם תהיה בינינו ועוד נגאל, עוד נשוב לארצנו ותגלה לעיני כל אהבתך אלינו.
שיבנה שוב המקדש, שליבו של עמינו יחזור לפעום. שהלב שלי יחזור לפעום ולהרגיש...
עכשיו עודני כבוי, כל שנותר בליבי זה רק אפר ושחור.
אנא אלוקים, הבער בי את אש החיים, את הרצון לחיות!
ריבונו של עולם, תן לי כח לחיות. כוח לחיות על קידוש שמך למרות כל המוות והחורבן.
תן לי אוכל, מים וכוח כדי שאוכל להמשיך בדרכי אל יבנה, ללמוד שם את תורתך ולהמשיך את החיים ואת העם היהודי, לנסות לשקם את הריסות חיי, הריסות עמנו.
וואי באמת השם לא ברור...
)