קטע שכתבתי לקראת שלושת השבועותשימולבאלהנשמה

המקדש, אוי ריבון העולמים, בית המקדש...

איזה שריפה שרפת... הלהבות עודם מרצדות בעייני, לא מרפות לרגע.

שעריו פרוצים ומנותצים, וכל כולו בוער באש איומה, אדומה וגדולה.

אש אוכלת את הדביר, את קודש הקודשים... הזיכרונות הנוראים באים אלי כל לילה.

הדם והאש ותימרות העשן, החורבן והמוות.

אני לעולם אזכור איך ברגלים כל רצפת העזרה היתה מאדימה מדם הקורבנות,

ועכשיו- זה דמנו, דמנו שלנו שנשפך כמים סביבות ירושלים ואין קובר.

זה אנחנו שנשחטים בהמונינו, אלו גופותינו הפזורות בכל עבר וממלאות את חלל המקדש.

ירושלים, ירושלים...הקריה היפיפייה, משוש כל הארץ, הפכה לחורבה אחת גדולה,

לזירת טבח מדממת ומכל פארה נשאר רק אפר.  גופות ילדים מוכי רעב ברחובות.

כל ארצך הקדושה, שעיניך בה תמיד- מרוסקת ומנותצת, שוממה ואבלה.

נדמה שלא היתה שיטת רצח ועינוי שלא ניסו עלינו הרומאים... מרוב שעמום הם אף המציאו חדשות.

כבר שנים שאנחנו סובלים מהרשעים הארורים האלו, בגלל שנאת החינם שהיתה בנו.

אם רק היינו משכילים להתלכד ולהתאחד, כל זה לא היה קורה, אבל עכשיו מאוחר מדי...

כבר בעיניי ראיתי את הרומאים תופסים את אבי, מאשימים אותו שהוא מורד. הוא נכלא ונתלה.

כבר שמעתי באוזניי את הבשורה הנוראה שארוסתי שרה הנאה והחסודה, רק בת חמש עשרה, נחטפה לרומא על ידי נציב רומאי ארור שחשק בה.

כבר ראיתי בעייני כשחזרתי מבוהל ונרעד לכפר הקטן שלי את הכפר כולו הרוס ומעלה עשן.

במו רגליי רצתי הביתה כדי לגלות את אמי האלמנה, את  יונתן, ישי, ברוריה ובת שבע שחוטים ללא רוח חיים. הם טבחו באנשי הכפר ללא רחם, ואפילו בבעלי החיים...

אלו ידיי שקברו אותם, זה הלב שלי שכבר שכח מזמן איך לפעום ופשוט פועל מתוך הרגל.

כבר ראיתי לאחר שהצלחתי להסתנן לירושלים את הלב של אומתנו חדל לאיטו מלפעום.

כל מי שעוד יכל לעמוד, אנשים נשים וטף, עשירים ועניים, לא משנה מאיזה פלג הם,

נלחמו עליו יחד כמו אריות. עשו כל מה שיכלו, נלחמו אפילו בידיים חשופות בעוז רוח.

אבל זה היה מאוחר מדי, והם נפלו אחד אחרי השני כשחרב הרומאים קוצרת בהם

כאילו היו שיבולים בשדה. ידענו שאין סיכוי, ובכל זאת נלחמנו עד הרגע האחרון במסירות נפש.

הרומאים היו המומים מעוצמת ההקרבה והעיקשות.

וכי מה שווים חייהם, מה שווים חיינו, איך ישרוד עמינו, אם אין בית מקדש?

איך גוף יכול לחיות בלי הלב? הכל נחרב. הכל. אני כבר מזמן לא בוכה, כבר לא מרגיש כלום.

רק עייפות ולאות גדולה, כאילו אני בן מאה שנה ולא בן י"ח שנים בלבד.

חייבים להמשיך את החיים, אבל איך זה אפשרי כשהזיכרונות מקשים עלי את הנשימה וכל יום מחדש אני מקווה שאמצא לי בדרך אוכל ושתיה ושלא יתפסו ויהרגו אותי?

לפעמים הכל חוזר, ואני מתנתק בעל כורחי מכל מה שסביב, רואה שוב את פרחי הכהונה זורקים את מפתחות המקדש לשמיים ויד נעלמה תופסת אותם, ואז הכוהנים מטילים עצמם לאש הבוערת.

 

הייאוש, הייאוש... איך אוכל לשמוח שבטלה שמחת בית השואבה במקדש?

איך אוכל לאכול בשר ולשתות יין שהקרבנות במקדש בטלו והיין כבר לא מנוסך על גבי המזבח?

איך אוכל לבנות בית ולשאת אישה כשביתך חרב, וארוסתי... אוי, ה'.

נותרתי חסר כל. עמינו שבור וגולה. יהודים נטבחים או נשבים ונלקחים לגלות, ואין מקדש. אין מקדש.

היכן אותו גילוי השכינה והאור הגדול שירד לעולם דרך שם?... עכשיו הכל בהסתרה שבתוך ההסתרה וחושך על פני תהום. נראה שזה הסוף, שהקיץ הקץ מעל עמינו, שהקיץ הקץ על חיי.

 לפעמים אני מייחל שחייל רומאי יתפוס אותי ובהנפת חרב יגאל אותי מייסורי.

אני אפילו לא מצליח להודות לך מתוך שמחה על זה שהותרת אותי בחיים למרות מלאכי המוות האלה שלא מפסיקים לרקד מסביבי... אנא סלח לי. סלח לי על שאיבדתי את האמונה והתקווה.

איזה סיכוי יש לנו? עוד כמה שנים בודדות מי בכלל יזכור שהוא יהודי?

מי בכלל יזכור שבארץ ישראל הייתה ממלכה יהודית? מי יזכור את המוני ההרוגים?

מי יזכור את תורתך? מי יזעק "שמע ישראל ד' אלוקינו... ד' אחד"?

מי יזכור את בית המקדש,  את הפאר וההדר, הקדושה והטוהר, את קרבת ה'?

מי יזכור את אותה השמחה, היראה והאהבה? את מסירות הנפש?

איפה ניגוני ושירי הלווים שמרוממים אותך טפח מעל הקרקע וגורמים לך להישאב לתוכם כל כולך?

מי יזכור שזה לא רק מבנה עץ ואבנים שחרב, שזה הלב שלנו ומרכזו של העולם שאיננו?

אתה הבטחת לנו שתמיד אתה אוהב אותנו, "ואהבת עולם אהבתיך".

אתה הבטחת שתגאל אותנו. שלא תיטוש אותנו. "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".

הבטחת שהעם שלנו יישאר ויזכור תמיד, לנצח. "כי לא תשכח מפי זרעו".

הבטחת שתנקום. "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".

תן לי את הכוח להאמין ולבטוח בך, להאמין שאפילו עוד 1953 שנה עדיין יהיו יהודים שיזכרו את החורבן, את המקדש, את התורה, את ארץ ישראל.

להאמין שאהבת חינם תהיה בינינו ועוד נגאל, עוד נשוב לארצנו ותגלה לעיני כל אהבתך אלינו.

שיבנה שוב המקדש, שליבו של עמינו יחזור לפעום. שהלב שלי יחזור לפעום ולהרגיש...

עכשיו עודני כבוי, כל שנותר בליבי זה רק אפר ושחור.

אנא אלוקים, הבער בי את אש החיים, את הרצון לחיות!

ריבונו של עולם, תן לי כח לחיות. כוח לחיות על קידוש שמך למרות כל המוות והחורבן.

תן לי אוכל, מים וכוח כדי שאוכל להמשיך בדרכי אל יבנה, ללמוד שם את תורתך ולהמשיך את החיים ואת העם היהודי, לנסות לשקם את הריסות חיי, הריסות עמנו.

וואו איזה כישרוןekselion

ממש כמו מכתב אבוד מיהודי מלפני 2000 שנה..

 

 

יש לי שאלה,

אתה באמת מרגיש את הצער על הכאב שאנחנו חווינו אז?

תודה רבהשימולבאלהנשמה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שליאפאטי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

אשריך ממשekselion

איזה כיף לשמוע על יהודי יקר שבאמת כואב לו

זה מראה כמה הנשמה שלנו עדיין מחוברת למרות הכל

תודה שימולבאלהנשמה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שליאפאטי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

נכוןekselion

הצער על החוסר מגביר את הרצון להשלים את החסר.

וככל שיותר ירצו דברים מטבע הדברים יותר יתקדמו.

 

 

חחח וסורי קראתי את הניק שלך שמואלמשו 

עכשיו אני רואה שהשם של הניק מתאים(:

---שימולבאלהנשמה

צודק לגמרי!

אמן שנזכה!

 

 

וואי באמת השם לא ברור...

...רחל יהודייה בדם
וואו.. לכתוב בכזה רגש ולהט על תקופה שלא היית בה.
ובכלל, הרגש כלפי זה. נוגע ללב


ואכן, מוכשרת. כתיבה יפה
תודה רבה!שימולבאלהנשמה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שליאפאטי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

תחושתיאני הנני כאינני

טת ההתחלה והסוף אהבתי. את האמצע פחות, יותר בגלל התפיסה. כתוב טוב.

תודה רבה שימולבאלהנשמה

הכל בעזרת ה' 

לגבי האמצע, נכון... אני באמת חששתי שזה לא ישמע כטענות כלפי ה', אם לזה התכוונת

 

אז מנצלת את ההזדמנות כדי להבהיר שממש לא זו הכוונה ח"ו, ולכן הוא גם בהמשך מחזק את עצמו בהבטחות של ה' ולהראות שעובדה- עדיין יש עמ"י ואנחנו עדיין זוכרים כמו שה' הבטיח, ובע"ה גם הבטחת הגאולה תתגשם

 

פשששהחיים מאושרים
אשריך צדיקהה!!
שירבוו כמותך בעולם!
שנזכה כולנו לעלות לבית המקדש עוד ליפני שלושת השבועות ונזכה לאור עצום של ריבונו של עולם!

באמת צדיקה את כתבת מהמם...
תודה רבה! הכל מאיתו יתברך שימולבאלהנשמה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שליאפאטי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

כעע ברורהחיים מאושרים

אם היו בוראים כמה כמוך אז לא היה צריך אותך אבל התכוונתי לשירבו כמותך אנשים שככה חשוב להם וכו'...

 

שימולבאלהנשמה

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שליאפאטי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה