ועם כישרון הכתיבה שלך זה בכלל...

הלוואי. הלוואי שזה יבער בי. בינתיים זה נשאר רק ברמה השכלית..

ברור כמובן שאני לא מרגישה בעצמי את הרגשות האלה באותה עוצמה עליה כתבתי, 

זה הרגשות של הנער גיבור הסיפור. קשה לתפוס את תחושת האובדן באותה התקופה...

אנחנו כמו שבויים שנולדו בצינוק חשוך, שלא טעמו טעם חופש ולא מכירים מציאות אחרת, ולכן לא מרגישים שהוא חסר להם... כולנו. לא משנה כמה ינסו להסביר לנו מה זה להרגיש שאתה אדם חופשי,בחיים זה לא יעזור. לא משנה כמה נקרא ונלמד עדיין לא באמת נבין מה המשמעות של החוסר הזה...

אבל אפשר וצריך לבכות בדיוק על זה- על זה שאנחנו אפילו לא מבינים מה זה מקדש, שלא זכינו לטעום מהרגש הזה של לבוא בחצרות בית ה' ולבקר בהיכלו, ולנסות ללמוד ולתפוס בשכל וברגש כמה שאפשר ולהגביר את הידע בנושא המקדש 

אחרי החורבן אנשים לא רצו לחיות, לא רצו לאכול בשר ולשתות יין ולהתחתן, לא יכלו להמשיך בחיים

ולכן חז"ל תיקנו תקנות שמגבילות את האבל- כל מיני מעשים שבעיקר בשעת שמחה גדולה מזכירים שהשמחה לא שלימה בלי המקדש ויומי צום קבועים, כדי שלמרות החורבן נמשיך בחיים מתוך שמחה למרות שהיא לא שלימה ולא נתאבל יותר מדי.

אז לא צריך להתאבל ולכאוב יותר מדי  על החורבן ולשמור את זה לזמנים מוגדרים, ואף אחד לא מצפה שנחוש את התחושות של הנער בסיפור ח"ו, אלא לזכור וללמוד על המקדש, לרצות ולצפות שייבנה במהירה בימינו ולהפוך את הצייפיה אליו והדיבור עליו לחלק מהשיח שלנו ביומיום.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה", בע"ה בקרוב ממש! והלוואי שנזכה שלא נצטרך לצום ביום ראשון כי תבוא הגאולה השלימה

ממליצה מאוד על הספר "יהודה" של יוסף כהן. מדהים ברמות אחרות ואחד הדברים שהכי עזרו 

לי לחוש כאב על הסיפור הנוראי של החורבן ולהצטער על זה שאין בית מקדש

 סליחה על החפירות ...וזה עוד אחרי שיש כל כך הרבה מה להוסיף בנושא

כמובן שלא מתיימרת לומר שהסיבה של חז"ל לקבוע את התקנות האלו באופן כזה היא בהכרח "להגביל את האבל" שהיה בדורם, ואי אפשר לדעת  את כל הסיבות שחז"ל תיקנו כל מיני תקנות כי יש סיבות שהם לא אמרו (ולכן שומרים את תקנות חז"ל גם אם הם כבר נראות לא רלוונטיות או לא מבינים את ההיגיון מאחוריהם)

יש הרבה מקומות שכשנותנים טעם לכל מיני הלכות זה עושה רושם שכשהטעם כבר לא רלוונטי אז גם ההלכה כבר לא רלוונטית, אבל ההלכה היא הרבה מעבר לכל סיבה כלשהי.

בדיוק!

את כותבת מהמם!

הלוואי שנרגיש באמת את החסרון, ולא רק במח..

הכל סיעתא דשמיא

אמן ואמן!

עד שלא נהיה במקדש בעצמינו לא באמת נרגיש כמה שהוא חסר לנו, אז בעצם זו בקשה שיבנה המקדש כדי שנרגיש ונבין באמת כמה הוא היה חסר לנו

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...