י"ב בתמוז תשפ"ב 02:14

(הרב ארז משה דורון)

אנחנו רגילים לחשוב שמה שאנחנו מרגישים זאת המציאות. 
אם אני מתפלל בלי חשק, אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא לא שומע אותי ולא אכפת לו ממני. זה מה שאני מרגיש. 

האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?

"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]

מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!

י"ב בתמוז תשפ"ב 10:04
וואלה זה מעניין..
אבל יש מצב שזה בא ממקום שפשוט כשאתה מתפלל עם חשק, אז אתה הרבה יותר מחובר לקב'ה, ואז אתה הרבה יותר מרגיש אותו איתך, לא?

בסוף יהיה טוב! אם לא טוב, זה לא הסוף

י"ב בתמוז תשפ"ב 13:25

בכללי התפילה היא גם מראה ביחס לרגש.

אדם שחיי הרגש שלו מנוונים הוא לא יצליח להתפלל כראוי.

התפילה נקראת "חיי שעה" כי ממש נוגעת לרובד האנושי הפשוט שכולל בשר וחיי גוף וחומר ורגש ורצונות ושאיפות מכל המכלול האנושי, הנמוך והגבוה. 

ז' באב תשפ"ב 01:02
אני חושבת שזה מגיע ממקום אחר, כשיש תקל בתקשורת בין אישית אנחנו בדרך כלל נרגיש ונחשוב שזה הדדי, אז אולי זה מגיע מהמקום הזה בתפילה. למה שלה' יהיה חשק לדבר איתי אם לי אין חשק לדבר איתו🤦

אולי יעניין אותך