אוקיי. בואי ננסה לפרק קצת את הדברים.
בעבודת ה' מבחינה טכנית אפשר לומר שיש לנו 3 מנגנונים חיוביים שכל אחד מהם הוא בפני עצמו: תורה, תשובה ומעשים טובים.
קודם כל צריך להבדיל בין תורה ובין מעשים.
הפסוק "לא בשמים היא" נלמד בחז"ל ל2 אפשרויות: או שמדובר על התורה, או על התשובה.
אם מדובר על התשובה - הרי שאכן התורה אומרת שמאוד קל לחזור בתשובה. הרב קוק אמר שאפילו הרהור קל שבקלים נחשב לתשובה, ומהצד הזה התשובה היא הדבר הכי קל לעשות (ויש צד אחר שהתשובה זה הדבר הכי כבד לעשות. הרב מדבר על זה באורות התשובה).
אם מדובר על התורה, הכוונה היא למה שחז"ל מדגישים הרבה בדבריהם - תורה מונחת בקרן זווית. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. כתוב "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" - התורה מונחת לפני כל אחד.
יש פה רעיון עמוק שהתורה כוללת המון המון רבדים ורמות. אחת דיבר אלוקים, שתים זו שמעתי. הקב"ה אמר מאמר אחד, אבל המאמר הזה יכול להתאים לרמה של גן, ילדים בגן לומדים תורה - זה לא תורה? ודאי שזו אותה תורה! ומעלת לימוד התורה של תשב"ר היא עצומה. אבל גם תלמידי חכמים מופלגים יכולים להעמיק בתורה. החכמה האלוקית היא בלי גבול, והיא מקופלת בתורה. לכן, לכל אחד יש שייכות בתורה. כל אחד מתמקד ברובד אחר.
האמירה הנוספת שלך היא שהקב"ה לא מביא עלינו ניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. אז איך זה מסתדר עם זה שלא ייתכן מצב שאדם לא יחטא?
באמת את צודקת. ובשביל זה צריך להגדיר מחדש מהו חטא.
חז"ל מספרים לנו על ארבעה אנשים שמתו בעטיו של נחש, כלומר בעצתו של נחש. הנחש בגן עדן בגלל עצתו לחווה הביא מיתה לעולם, עד אז לא היתה מיתה.
מה זה אומר? השורש של המוות הוא בחטא. אם לא היה את חטא אדם הראשון - העולם היה אחד. עולם הזה ועולם הבא מחוברים.
בגלל החטא, הקשר בין העולמות נפסק וזה המוות.
ארבעה אנשים אלו, בנימין בן יעקב, עמרם, ישי וכלאב בן דוד - מתו לא בגלל שיש להם חטא, כי לא היו להם חטאים (הקב"ה לא מביא ניסיון על אדם שאינו יכול לעמוד בו). אלא בגלל שבמציאות הכללית יש חטא.
מה? מה הקשר בין החטא הכללי שיש במציאות לתוצאה שמשליכה עליהם?
אז.. מה זה חטא?
למשל יעקב אומר ללבן אחרי שרחל גונבת את התרפים-
"אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה".
מפרש רש"י:
"אנכי אחטנה" - לשון (שופטים ב) קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (מ"א א) אני ובני שלמה חטאים חסרים אנכי אחסרנה אם חסרה חסרה לי שמידי תבקשנה".
כלמר חטא = חיסרון.
אם במציאות יש חטא, זה אומר שהמציאות חסרה. לא ניכנס לזה עכשיו כי זה קצת כבד, אבל זה שהמציאות חסרה זה אומר שהיא מוגבלת, ולכן יש לה סוף. יש מוות. כל עוד שהיא לא שלימה היא 2 עולמות ולא עולם אחד.
מעבר לכך. ברגע שהקב"ה ברא את העולם - נוצרה מציאות של חיסרון. חיסרון בין מה למה? בין הרצון האלוקי לברוא עולם לבין הבריאה בפועל.
כיון שהבריאה היא מוגבלת, והקב"ה שהוא אחד- ודאי שגם רצונו לברוא עולם לא מוגבל. ולכן יש כאן פרדוקס.
אז הבריאה נבראה חסרה כדי לאט לאט להשתלם ולמלא יותר את הרצון האלוקי המקורי.
לפי זה עולה שאין אפשרות לשום בריה להימלט מהחסרונות הכלליים האלה.
האם זה אומר שכל אחד חייב לחטוא בעצמו? לא. אבל השייכות לחטא היא אכן שייכת לכל הנבראים.
ונקודה נוספת היא חטאים שהתגלגלו לידי גדולי עמנו כדי ללמד משהו. למשל לא חטא ראובן אלא, לא חטא דוד אלא בשביל לפתוח פתח תשובה. שזה לא לגמרי לא חטא שלהם, אבל עיקר האחריות היא לא עליהם והמטרה כאן היתה לתועלת. חיסרון לשם שלימות נוספת למציאות.
אבל מה כן?
אנחנו רואים שאמנם הקב"ה לא מחייב שנחטא. אבל מי שלא חוטא בכלל זה נדיר. מדובר בסה"כ ב4 אנשים.
לכן, אע"פ שהקב"ה לא מעמיד אותנו בניסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם, אנחנו מטבענו החומרי חלשים ולא מספיק בעלים על עצמנו. לא מספיק מנהלים את היצר הרע שלנו במקום לתת לו לא לנהל אותנו. וגם לא כל החטאים הם ביצר הרע, יש חטאים מצד השכל - במדרגות מאוד עליונות.
לכן עלינו להיות סלחנים לעצמנו אם חטאנו. הקב"ה לקח את זה בחשבון כשהוא ברא אותנו. והוא חפץ בבני אדם ולא במלאכים. לכן הוא ברא עולם בו האדם במרכז המציאות, ולא המלאך שהוא שליח בשביל האדם.
בדיוק בשביל זה הוא נתן לנו תשובה. והיצר הרע מנסה להילחם בזה שלא נעשה תשובה.
התפקיד של האדם הוא לא להיות מושלם. אלא להיות עם חסרונות ומעלות בו זמנית, ומהמקום הזה להתקדם, כלומר להפחית את החסרונות וכן הלאה. לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.
מקווה שקצת עניתי.