הייתי 'רק' סייעת לימודית, אבל נתתי את הכל.
ישבתי שעות עם כל תלמיד, נלחמתי על כל תלמיד.
ישבתי איתם באסיפות הורים ודאגתי שישמעו מילים טובות על הילד.
לא ויתרתי על אף ילד, ודאגתי שכולם יסיימו שנה במצב הכי טוב שלהם. גם אם נשארתי מעבר לשעות העבודה שלי, או הכנתי דברים בבית....
ילדתי שבוע לפני סוף השנה.
אף הורה לא חשב למצוא את הדרך לומר תודה או מזל טוב.
חלקם היו איתי בקשר טלפוני, לשמוע מה עם הילד.
חלקם שכנים שלי.
וכולםםם יודעים מי אני ושילדתי.
כנראה שפשוט לא הרגישו צורך בזה.
נפגעתי מאוד.
לא ציפיתי למתנה, למכתב... ציפיתי למינימום יחס. להודעה. לאמירת מזל טוב ותודה כשפוגשים אותי ברחוב.
דווקא הילדים זוכרים אותי לטובה. פגשתי אותם היום יושבים ביחד וכולם ניגשו אלי מחוייכים לראות את 'התינוק שהיה בבטן שלך כל השנה' וסיפרו לי כמה כיף להם בקייטנה, ואיך היה השבוע האחרון... ואז עוד יותר צבט לי בלב שלא היה שום יחס מההורים.
אם מישהי הגיעה לפה ויש צוות שמלווה את הילד שלה, בטח אם באופן אישי, אם אתם לא מרגישים צורך לתת מתנה לפחות תשלחו הודעה של הכרת טובה. זה מינימום של המינימום.
זהו, אני הלכתי להכין מתנות ומכתבים לגננות ולמטפלות של הילדים שלי.

