Mosh Ben Ari | מוש בן ארי
היום חזרתי מוקדם הביתה.
מין רגע כזה שלא קורה הרבה. והרגשתי צורך להיות אחד רגיל עם שגרה רגילה שחוזר הביתה, עושה מקלחת, שוטף פירות ויושב לראות חדשות. פשוט ושפוי בשיגרה העמוסה והלא פשוטה שאני חיי בה.
נשפטתי במצב הביטחוני וכרגיל נלחצתי.
ראיתי את עליית המחירים והיה בא לי לצאת לרחוב ולצעוק דייייייי.
ראיתי את התורים בשדה התעופה והרגשתי בר מזל שאני עכשיו בבית.
אבל על כל אלה עברתי די מהר מנושא לנושא.
ואז דיברו על החופש הגדול, ועל הילדים הבודדים שיושבים בבית ומחכים שהוא יגמר. פה הפסקתי לנשום.
ואז הופיעה ילדה מתוקה וצחה על המסך שסיפרה בקול שבור על חרם, בדידות ושיגרה שלא נגמרת.
ועל עולם שבור שהיא מנסה להבין ולמצוא בוא הגיון ולתקן, אבל ללא הצלחה, ללא כל הסבר מאף ילד וילדה שרק יגידו למה.
ופתאום מושיקו, הילד קטן שתמיד דואג שיהיה שקט בתוכי , תמיד היה מרוצה וחזר לישון קם.
קם והוציא ממני דמעה מהמקום הכי עמוק והכי כואב שיכול להיות אצלי.
מושיקו היה ילד רגיל שנולד בעפולה וגדל בשכונה רגילה לשכנים רגילים ולמשפחה רגילה ואוהבת. מושיקו גדל עם אותם ילדים מהגן והתבגר איתם באותו גן המשחקים עם אותה הגינה,עם אותה המכולת ואותו השוקו ביד.
גדל להיות חבר טוב של הרבה ילדים שידעו שדות רחבים בעמק , חלמו על אותו הר גבוה שיום אחד יטפסו והעיפו את אותו העפיפון בשמיים רחבים. ואז יום אחד בלי סיבה, זה לא היה יום שונה מקודמו.. לא היה חם מדי או קר מדי או איזה מצב דרמתי יותר מהרגיל בשכונה שלנו.
מושיקו ירד לאותה הגינה, לאותו עץ עגוז שלידו כולם ניפגשים תמיד, עם אותו השוקו ביד, התקרב אל חבירו שהיו איתו שנים, ופתאום שקט.
ואז התלחששויות ומבטים שלא מיישרים עין, בלי שום הודעה מוקדמת, כולם נעלמו.
נעלמו באותו היום, יום אחריו, וגם החודשים שבאו אחריהם, כולם נעלמו לו. זהו. לבד. לבד בגינה עם החבר היחידי שנישאר לו, הארנב שלו.
לבד ליד במכולת. לבד בהפסקות של בית הספר על המעקה מביט באופק של גן העם הירוק, כל יום, כל הפסקה.
חודשים עברו להם, ואחריהם באו שנים. שלוש שנים בדיוק. מושיקו חוץ מעם הוריו, אחותו, אחיו הקטן ומדי פעם עם בני הדודים בחגים ובחופשות, לא דיבר עם אף אחד.
וכשאגר אומץ וניגש אל חברו שהיה הכי קרוב אליו שנים ושאל רק שאלה אחת , שאלה שלא משתמעת לשתי פנים . למה .. למה עזבתם אותי, קיבל מילמול מורכב שאפילו איינשטיין הגדול לא היה יכול לנתח. אז מושיקו קם כשהוא ראה את אותה ילדה מתוקה בחדשות , ושבר את חומות ההצלחה ששמרו עליו שנים מלהיפגע מהעולם הכל כך לא פייר הזה , ריסק כל פינה בעולמי החזק והכל כך מושלם. וישב מולי שוב. עם אותם עיניים שקטות , עם אותו מבט בודד .
ועכשיו שוב אני מולו, ההוא מהשכונה שנעזב לו לבד בגינה .
אז ריחמתי על עצמי קצת וניגנתי לי ולו , וניזכרתי באותו החדר שהיה יושב וכל היום מקשיב למוזיקה ומדמיין עולם יותר יפה . ובו לראשונה פגש את כל גיבורי ילדותו.
בוב דילן, נייל יאנג לד זאפלין, אריק שלום אריאל וכל החבורה.
שירה נהייתה כל עולמו. וברגע אחרי רגע גילה את עצמו החדש.
את זה שלמד מוזיקה כל היום במקום לרוץ אחרי חברה דורסנית של ילדים, זה שגילה כל יום עוד משפט ועד בית בשיר , זה שבסוף ניצח את הכל והמריא הכי גבוה שיכול להיות . ובגיל שש עשרה כשיצא מחדר ביתו נהיה מושיקו מבוקש בכל פינה בעיר , וחולשתו הפכה לעוצמה גדולה .
פתאום מרחמים עצמים חיבקתי את עצמי חזק .
ומושיקו נרגע , הוא יודע שהיום אני הכי אוהב אותו בעולם , ומרשה לו לצאת , מידי פעם ולהוריד בי עוד דמעה .
ולאותה ילדה שראיתי היום בחדשות אני רוצה להגיד-
עוד רגע, לא עוד הרבה זמן. את תיראי, אם תהיי מספיק קשובה , שאת הדבר הכי חזק ומיוחד שיש.
ובגלל זה לפעמים ילדים מתרחקים ממך.
יום אחד ממש קרוב את תאירי אור גדול על כולם , והאור הזה יקח לו זמן להגיע גם אל ליבך הקטן , אבל אני נשבע לך בכל ליבי , שכשזה יקרה את תהיי מלאה.
מלאה בשימחה , מלאה בחברים , מלאה באנשים שאוהבים אותך . והכי חשוב מלאה בעצמך .
שולח לך חיבוק ענק , לך ולכל הילדים שמרגישים שהם לבד עכשיו . שולח לכם חיבוק , ושיום אחד תגלו שאתם הדבר הכי יפה שיש . ואם זה ממש ממש קשה. אז תסתכלו עלי , ותזכרו, אני הייתי אתם פעם. אוהב אותכם אהבה גדולה.
מוש( מושיקו )
היום חזרתי מוקדם הביתה.
מין רגע כזה שלא קורה הרבה. והרגשתי צורך להיות אחד רגיל עם שגרה רגילה שחוזר הביתה, עושה מקלחת, שוטף פירות ויושב לראות חדשות. פשוט ושפוי בשיגרה העמוסה והלא פשוטה שאני חיי בה.
נשפטתי במצב הביטחוני וכרגיל נלחצתי.
ראיתי את עליית המחירים והיה בא לי לצאת לרחוב ולצעוק דייייייי.
ראיתי את התורים בשדה התעופה והרגשתי בר מזל שאני עכשיו בבית.
אבל על כל אלה עברתי די מהר מנושא לנושא.
ואז דיברו על החופש הגדול, ועל הילדים הבודדים שיושבים בבית ומחכים שהוא יגמר. פה הפסקתי לנשום.
ואז הופיעה ילדה מתוקה וצחה על המסך שסיפרה בקול שבור על חרם, בדידות ושיגרה שלא נגמרת.
ועל עולם שבור שהיא מנסה להבין ולמצוא בוא הגיון ולתקן, אבל ללא הצלחה, ללא כל הסבר מאף ילד וילדה שרק יגידו למה.
ופתאום מושיקו, הילד קטן שתמיד דואג שיהיה שקט בתוכי , תמיד היה מרוצה וחזר לישון קם.
קם והוציא ממני דמעה מהמקום הכי עמוק והכי כואב שיכול להיות אצלי.
מושיקו היה ילד רגיל שנולד בעפולה וגדל בשכונה רגילה לשכנים רגילים ולמשפחה רגילה ואוהבת. מושיקו גדל עם אותם ילדים מהגן והתבגר איתם באותו גן המשחקים עם אותה הגינה,עם אותה המכולת ואותו השוקו ביד.
גדל להיות חבר טוב של הרבה ילדים שידעו שדות רחבים בעמק , חלמו על אותו הר גבוה שיום אחד יטפסו והעיפו את אותו העפיפון בשמיים רחבים. ואז יום אחד בלי סיבה, זה לא היה יום שונה מקודמו.. לא היה חם מדי או קר מדי או איזה מצב דרמתי יותר מהרגיל בשכונה שלנו.
מושיקו ירד לאותה הגינה, לאותו עץ עגוז שלידו כולם ניפגשים תמיד, עם אותו השוקו ביד, התקרב אל חבירו שהיו איתו שנים, ופתאום שקט.
ואז התלחששויות ומבטים שלא מיישרים עין, בלי שום הודעה מוקדמת, כולם נעלמו.
נעלמו באותו היום, יום אחריו, וגם החודשים שבאו אחריהם, כולם נעלמו לו. זהו. לבד. לבד בגינה עם החבר היחידי שנישאר לו, הארנב שלו.
לבד ליד במכולת. לבד בהפסקות של בית הספר על המעקה מביט באופק של גן העם הירוק, כל יום, כל הפסקה.
חודשים עברו להם, ואחריהם באו שנים. שלוש שנים בדיוק. מושיקו חוץ מעם הוריו, אחותו, אחיו הקטן ומדי פעם עם בני הדודים בחגים ובחופשות, לא דיבר עם אף אחד.
וכשאגר אומץ וניגש אל חברו שהיה הכי קרוב אליו שנים ושאל רק שאלה אחת , שאלה שלא משתמעת לשתי פנים . למה .. למה עזבתם אותי, קיבל מילמול מורכב שאפילו איינשטיין הגדול לא היה יכול לנתח. אז מושיקו קם כשהוא ראה את אותה ילדה מתוקה בחדשות , ושבר את חומות ההצלחה ששמרו עליו שנים מלהיפגע מהעולם הכל כך לא פייר הזה , ריסק כל פינה בעולמי החזק והכל כך מושלם. וישב מולי שוב. עם אותם עיניים שקטות , עם אותו מבט בודד .
ועכשיו שוב אני מולו, ההוא מהשכונה שנעזב לו לבד בגינה .
אז ריחמתי על עצמי קצת וניגנתי לי ולו , וניזכרתי באותו החדר שהיה יושב וכל היום מקשיב למוזיקה ומדמיין עולם יותר יפה . ובו לראשונה פגש את כל גיבורי ילדותו.
בוב דילן, נייל יאנג לד זאפלין, אריק שלום אריאל וכל החבורה.
שירה נהייתה כל עולמו. וברגע אחרי רגע גילה את עצמו החדש.
את זה שלמד מוזיקה כל היום במקום לרוץ אחרי חברה דורסנית של ילדים, זה שגילה כל יום עוד משפט ועד בית בשיר , זה שבסוף ניצח את הכל והמריא הכי גבוה שיכול להיות . ובגיל שש עשרה כשיצא מחדר ביתו נהיה מושיקו מבוקש בכל פינה בעיר , וחולשתו הפכה לעוצמה גדולה .
פתאום מרחמים עצמים חיבקתי את עצמי חזק .
ומושיקו נרגע , הוא יודע שהיום אני הכי אוהב אותו בעולם , ומרשה לו לצאת , מידי פעם ולהוריד בי עוד דמעה .
ולאותה ילדה שראיתי היום בחדשות אני רוצה להגיד-
עוד רגע, לא עוד הרבה זמן. את תיראי, אם תהיי מספיק קשובה , שאת הדבר הכי חזק ומיוחד שיש.
ובגלל זה לפעמים ילדים מתרחקים ממך.
יום אחד ממש קרוב את תאירי אור גדול על כולם , והאור הזה יקח לו זמן להגיע גם אל ליבך הקטן , אבל אני נשבע לך בכל ליבי , שכשזה יקרה את תהיי מלאה.
מלאה בשימחה , מלאה בחברים , מלאה באנשים שאוהבים אותך . והכי חשוב מלאה בעצמך .
שולח לך חיבוק ענק , לך ולכל הילדים שמרגישים שהם לבד עכשיו . שולח לכם חיבוק , ושיום אחד תגלו שאתם הדבר הכי יפה שיש . ואם זה ממש ממש קשה. אז תסתכלו עלי , ותזכרו, אני הייתי אתם פעם. אוהב אותכם אהבה גדולה.
מוש( מושיקו )
