"איזה לב דפוק יש לי יאללה" היא חשבה לעצמה.
"בשניה, ברגע, רק מישהו היה באיזה יחידה קרבית, והוא מחייך בזמן הנכון והלב שלי נדלק."
נועם קראו לו, ונכון הוא שירת רק בגבעתי
לא באיזה שייטת מטכל
אבל הוא עשה רושם של מספיק גבר.
היתה לו צורת התבוננות מיוחדת,
היא בו מלא רגישות,
וחיוך כמו שלו היא באמת כבר הרבה זמן לא ראתה.
וזהו, דייט אחת הספיק לה
כדי שהיא תמצא את עצמה
מקפצת בדילוגים עם חיוך אידיוטי הביתה.
הגיעה הביתה, אכלה ארוחת ערב עם פרצוף מואר,
התקלחה והלכה לישון.
בלילה היא חלמה את עצמה עם כיסוי ראש וטבעת,
אבל בבוקר,
בבוקר היא היתה שוב לבד.
"תשמעי זה קצת פחות הכיוון,
היה נחמד אבל נראלי אני מחפש משו אחר."
30 שניות,
30 שניות היתה השיחה.
30 שניות שניפצו לה את החלומות ואת הלב.
טיפשה שכמוני, מטומטמת,
איך, איך נתתי עוד פעם למישהו
ככה לכבוש לי את הלב בשניות.
ואם היינו נפרדים אחרי חודשיים
עוד היה מותר לי לבכות, ולהישבר
אבל נפגשנו רק לכמה שעות,
אז זה לא באמת לגיטימי.
והיא נשכבה במיטה, נרדמה,
וחלמה על נועם.
ובחלומה הוא עונד טבעת,
למישהי אחרת.
