מבחינתך להתמקד על הדברים הטובים וגם קצת לזכור את הצד שלהם.

זו לא הצדקה להתנהלות אלא דרך (שבעיני) יכולה לעזור לשפר את ההרגשה שלך.

אל תשכח שבסוף אתה אורח בבית של ההורים שלך. אורח מכובד אבל אורח.

לשאול אותך לפני נשמע לי פשוט הזוי. לומר שלא עוזרים כלל נראה לי פשוט כפיות טובה.

אפשר אולי לדון במינון של העזרה אבל לא להתעלם לחלוטין.

וכמו שכתבתי - לא טוב תעבור דיה.

ויברכו עליך "משנה הבריות".

אצל רוב האשכנזים לא נוהגים להגיד את הנוסח, ומסתפקים ב'הרחמן' הרלוונטי.

במקור שהבאת כתוב: "והאורח מברך את בעל הבית אחר ברכה רביעית  בתוך אמירת "הרחמן", ויש נוסחאות שונות בברכת האורח לבעל הבית, כפי הנדפס בסידורים, ובכל מקום יעשו כמנהגם" (סעיף ב)

ומנהג האשכנזים הוא לא להגיד את הנוסח.

(בסעיף ה כתוב ש"בניו ובני ביתו הסמוכים על שולחנו וגרים בביתו ואוכלים משלו, נחשבים לאורחים לענין ברכת המזון וצריכים לברך את בעל הבית". אדם שאוכל ואינו אורח הוא מי שמשלם על הארוחה.)

בנוסף, לעניין גיל 6, הרבנות הראשית האריכה את זה עד גיל 18.

עמוד וחצי שבתוכם - "...הוא יברך בבנים שיחיו ובבנות שלא ימותו" 

לגבי הגיל - הלכתי להסתכל, והרבנות האריכה ל-15, לא ל-18 כמו שכתבתי. אפשר לראות את התקנה כאן.

(אני יכולה להרחיב על הנושא הזה עוד - מלכתחילה לא היה צורך לחייב את האב לפרנס את ילדיו, כי כל אב ראה בכך חובה מוסרית. לאחר חורבן בית שני, בעקבות המצב הכלכלי, רוב האבות נמנעו מלזון את ילדיהם והם היו נטל על הציבור. לכן החכמים תיקנו תקנה מחייבת לזון את הילדים עד גיל 6, וכפו את מי שלא עשה זאת, בין אם היה האב עני ובין אם היה עשיר, ואף כשלילדים היו נכסים משלהם. בשלב השני, באושא, התקינו שהאב צריך לזון את הילדים עד גיל מצוות (13\12), אבל כפו את זה רק על אב אמיד. אם לא היה אמיד היו מפעילים עליו לחץ חברתי - גוערים בו, מכלימים אותו ואם לא מועיל מפרסמים ברבים שהוא אכזרי יותר מן העורב הזן את אפרוחיו. (עד השלב הזה אפשר לראות ברמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, יד-טו, יז). בשנת 1944 הרבנות הראשית הרחיבה את התקנה להזנת הילדים עד גיל 15, ללא תלות במצב הכלכלי של האב. לאחר גיל 15 חיוב האב להזין את ילדיו הוא מדין צדקה כמו שאר קרוביו.)

לגבי נוסח הברכה - כפי שכתבתי, רוב האשכנזים לא אומרים את מה שקוראים לו ברכת האורח, אלא מסתפקים ב"הרחמן הוא יברך את בעל הבית..."
(למה את מופתעת מהציטוט? לא ראית שם בעצמך?)

ובאמת צריך לזכור את זה,

שתכלס זה הבית של ההורים ושהם לא חייבים לנו כלום בתכלס.

אגב תודה על התיזכורת הזו

הייתי  מנסה לא להיות כל שבת בבית. זה מן הסתם קצת קשה במקרה שלך, אבל אולי כדאי לנסות.

תגידי לה בדיוק את מה שכתבת פה.

את גם הבת שלה והיא צריכה להתחשב גם בך. אני בטוחה שהיא תבין ותחשוב איתך מה לעשות.

לבוא עם אמא שלך להתארח אצלן בשבתות...

למרות שכמו שאת מתארת את אמא שלך כשהיא מתארחת היא מכינה את כל השבת ומביאה איתה.

תקחי לעצמך איזה קורס שאפשר לעשות בזמנך הפנוי וכו', בקיצור - משהו שלא ישאיר אותך פנויה לעבודה כשיש עודף אורחים. הם ילמדו להסתדר בלי העזרה שלך.

וכן, אולי שווה לפתח עמוד שדרה ולהגיד להן פעם-פעמיים שיעבדו גם הן

וממש ממש מבין את הסיטואציה. מעצבן ממש.

נשמע שההתמודדות לא קלה.

אולי כדאי לשתף בעדינות שלפעמים את זקוקה גם לקצת שקט משלך ושאת מרגישה שכל העול נופל עלייך ושאת תשמחי לעשות שבת עם ההורים לבד מידי פעם?

בהצלחה ושבת שלום.

אין לי מושג מה העמדה שלי במצבים כאלה, מהסיבה הפשוטה שאין לי אחים גדולים ממני

אבל כן יש לי אח קרוב לגילי שמבקש מההורים שלנו די הרבה דברים ואני משתדלת כמה שיותר להסתדר עם עצמי (לא יודעת כל כך למה).

ויש לי איזה תסכול לראות באיזו קלות הם מביאים לו דברים גדולים (לא ממש בקלות, יש על זה דיונים. אבל תכלס-)

קיצור,

אני לא יודעת אם זה מה שמתסכל אותך.

אבל תנסי להסתכל על זה מהצד של אחיות שלך.

בתקופה הקצרצרה שחצי מהבית נפל לי על הכתפיים כי ב"ה אמא שלי היתה בשמירות הריון, קלטתי כמה שזה קשה לתפעל בית. ועוד עם ילדים.

אז אני מבינה בהחלט את כל האלה שגם אם יש להם איזה קמצוץ של כח, הן מעדיפות לשמור אותו לעוד קצת סבלנות לילדים, 

ולבנתיים ל"סנג'ר" את אמא (ואת הנלווים עליה).

זה לא סתם סינג'ור, זה למטרה גדולה 

הן מודעות עד כמה שזה מציק וקשה לך שמשאירים את הבית מולכלך?

נכון שלתפעל בית ולגדל ילדים זה קשה.

אבל זה הקושי שלהן.

הן בחרו בו והן מקבלות גם את הבונוסים של ילדים ובית.

לגבי האם הן יודעות שזה קשה?

הכי קל להיות מטומטם ולחשוב שלשני יותר קל לנקות...

כן?

שבשבועיים האחרונים פשוט שיניתי את היחס.

לא ממש ישבתי עם אמא שלי לשיחה.

אבל דיברתי על זה איתה בחלקי משפטים.

וכשאני לא רוצה לעשות, אני אומרת לאמא שלי "אין לי חשק/כח לעזור"

 (אני בסוף עושה... אבל לפחות היא יודעת שזה לא מובן מאליו).

ופתאום, מאז שדיברתי איתה,

גם אמא שלי מספרת שקשה לה.

אני לא יודעת מה יהיה מעכשיו,

אבל אני לפחות מרגישה יותר משוחררת לצאת ביום שישי ולעבוד פחות קשה לפני שבת.

ואני מודה לכל מי שקרא ועזר ונתן עצות.

אתם אלופים!!

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.