מבחינתך להתמקד על הדברים הטובים וגם קצת לזכור את הצד שלהם.

זו לא הצדקה להתנהלות אלא דרך (שבעיני) יכולה לעזור לשפר את ההרגשה שלך.

אל תשכח שבסוף אתה אורח בבית של ההורים שלך. אורח מכובד אבל אורח.

לשאול אותך לפני נשמע לי פשוט הזוי. לומר שלא עוזרים כלל נראה לי פשוט כפיות טובה.

אפשר אולי לדון במינון של העזרה אבל לא להתעלם לחלוטין.

וכמו שכתבתי - לא טוב תעבור דיה.

ויברכו עליך "משנה הבריות".

אצל רוב האשכנזים לא נוהגים להגיד את הנוסח, ומסתפקים ב'הרחמן' הרלוונטי.

במקור שהבאת כתוב: "והאורח מברך את בעל הבית אחר ברכה רביעית  בתוך אמירת "הרחמן", ויש נוסחאות שונות בברכת האורח לבעל הבית, כפי הנדפס בסידורים, ובכל מקום יעשו כמנהגם" (סעיף ב)

ומנהג האשכנזים הוא לא להגיד את הנוסח.

(בסעיף ה כתוב ש"בניו ובני ביתו הסמוכים על שולחנו וגרים בביתו ואוכלים משלו, נחשבים לאורחים לענין ברכת המזון וצריכים לברך את בעל הבית". אדם שאוכל ואינו אורח הוא מי שמשלם על הארוחה.)

בנוסף, לעניין גיל 6, הרבנות הראשית האריכה את זה עד גיל 18.

עמוד וחצי שבתוכם - "...הוא יברך בבנים שיחיו ובבנות שלא ימותו" 

לגבי הגיל - הלכתי להסתכל, והרבנות האריכה ל-15, לא ל-18 כמו שכתבתי. אפשר לראות את התקנה כאן.

(אני יכולה להרחיב על הנושא הזה עוד - מלכתחילה לא היה צורך לחייב את האב לפרנס את ילדיו, כי כל אב ראה בכך חובה מוסרית. לאחר חורבן בית שני, בעקבות המצב הכלכלי, רוב האבות נמנעו מלזון את ילדיהם והם היו נטל על הציבור. לכן החכמים תיקנו תקנה מחייבת לזון את הילדים עד גיל 6, וכפו את מי שלא עשה זאת, בין אם היה האב עני ובין אם היה עשיר, ואף כשלילדים היו נכסים משלהם. בשלב השני, באושא, התקינו שהאב צריך לזון את הילדים עד גיל מצוות (13\12), אבל כפו את זה רק על אב אמיד. אם לא היה אמיד היו מפעילים עליו לחץ חברתי - גוערים בו, מכלימים אותו ואם לא מועיל מפרסמים ברבים שהוא אכזרי יותר מן העורב הזן את אפרוחיו. (עד השלב הזה אפשר לראות ברמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, יד-טו, יז). בשנת 1944 הרבנות הראשית הרחיבה את התקנה להזנת הילדים עד גיל 15, ללא תלות במצב הכלכלי של האב. לאחר גיל 15 חיוב האב להזין את ילדיו הוא מדין צדקה כמו שאר קרוביו.)

לגבי נוסח הברכה - כפי שכתבתי, רוב האשכנזים לא אומרים את מה שקוראים לו ברכת האורח, אלא מסתפקים ב"הרחמן הוא יברך את בעל הבית..."
(למה את מופתעת מהציטוט? לא ראית שם בעצמך?)

ובאמת צריך לזכור את זה,

שתכלס זה הבית של ההורים ושהם לא חייבים לנו כלום בתכלס.

אגב תודה על התיזכורת הזו

הייתי  מנסה לא להיות כל שבת בבית. זה מן הסתם קצת קשה במקרה שלך, אבל אולי כדאי לנסות.

תגידי לה בדיוק את מה שכתבת פה.

את גם הבת שלה והיא צריכה להתחשב גם בך. אני בטוחה שהיא תבין ותחשוב איתך מה לעשות.

לבוא עם אמא שלך להתארח אצלן בשבתות...

למרות שכמו שאת מתארת את אמא שלך כשהיא מתארחת היא מכינה את כל השבת ומביאה איתה.

תקחי לעצמך איזה קורס שאפשר לעשות בזמנך הפנוי וכו', בקיצור - משהו שלא ישאיר אותך פנויה לעבודה כשיש עודף אורחים. הם ילמדו להסתדר בלי העזרה שלך.

וכן, אולי שווה לפתח עמוד שדרה ולהגיד להן פעם-פעמיים שיעבדו גם הן

וממש ממש מבין את הסיטואציה. מעצבן ממש.

נשמע שההתמודדות לא קלה.

אולי כדאי לשתף בעדינות שלפעמים את זקוקה גם לקצת שקט משלך ושאת מרגישה שכל העול נופל עלייך ושאת תשמחי לעשות שבת עם ההורים לבד מידי פעם?

בהצלחה ושבת שלום.

אין לי מושג מה העמדה שלי במצבים כאלה, מהסיבה הפשוטה שאין לי אחים גדולים ממני

אבל כן יש לי אח קרוב לגילי שמבקש מההורים שלנו די הרבה דברים ואני משתדלת כמה שיותר להסתדר עם עצמי (לא יודעת כל כך למה).

ויש לי איזה תסכול לראות באיזו קלות הם מביאים לו דברים גדולים (לא ממש בקלות, יש על זה דיונים. אבל תכלס-)

קיצור,

אני לא יודעת אם זה מה שמתסכל אותך.

אבל תנסי להסתכל על זה מהצד של אחיות שלך.

בתקופה הקצרצרה שחצי מהבית נפל לי על הכתפיים כי ב"ה אמא שלי היתה בשמירות הריון, קלטתי כמה שזה קשה לתפעל בית. ועוד עם ילדים.

אז אני מבינה בהחלט את כל האלה שגם אם יש להם איזה קמצוץ של כח, הן מעדיפות לשמור אותו לעוד קצת סבלנות לילדים, 

ולבנתיים ל"סנג'ר" את אמא (ואת הנלווים עליה).

זה לא סתם סינג'ור, זה למטרה גדולה 

הן מודעות עד כמה שזה מציק וקשה לך שמשאירים את הבית מולכלך?

נכון שלתפעל בית ולגדל ילדים זה קשה.

אבל זה הקושי שלהן.

הן בחרו בו והן מקבלות גם את הבונוסים של ילדים ובית.

לגבי האם הן יודעות שזה קשה?

הכי קל להיות מטומטם ולחשוב שלשני יותר קל לנקות...

כן?

שבשבועיים האחרונים פשוט שיניתי את היחס.

לא ממש ישבתי עם אמא שלי לשיחה.

אבל דיברתי על זה איתה בחלקי משפטים.

וכשאני לא רוצה לעשות, אני אומרת לאמא שלי "אין לי חשק/כח לעזור"

 (אני בסוף עושה... אבל לפחות היא יודעת שזה לא מובן מאליו).

ופתאום, מאז שדיברתי איתה,

גם אמא שלי מספרת שקשה לה.

אני לא יודעת מה יהיה מעכשיו,

אבל אני לפחות מרגישה יותר משוחררת לצאת ביום שישי ולעבוד פחות קשה לפני שבת.

ואני מודה לכל מי שקרא ועזר ונתן עצות.

אתם אלופים!!

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים