אחרי כל המטפלות האלו חזרתי שוב לפסיכולוגית. נפגשנו פעמיים והיא יודעת באיזה משבר אני. והיא מאוד מסננת ובקושי עונה והיא בעיקרון מבוקשת ומקצועית. אבל זה מרגיש לי כל כך לא בסדר שהיא מבינה בנפש האדם, יודעת כמה אני צריכה את הפגישה הזו, ועדיין מסננת כאילו עושה לי טובה. אני לא מבינה למה. על פניו אני באמת אדם שמח וטוב וחזק מנטלית אבל החיים והילדים והנישואים והמשפחות משני הצדדים שברוך ה מודה על הכול הביאו אותי למלאות נפשית שהרגשתי שאני חייבת לפרןק ולקבל כלים לחיים ולא רק מבעלי הוא ממש לא הכתובת לזה וגם לא חברה..
אז אחרי שהיא סיננה אותי ואפילו לא שאלה לשלומי די איבדתי תקווה בכל השיחות האלה. והזמן בבית מצד אחד משמח מצד שני מאוד מתיש במיוחד כשיש עוד אלף משימות על הראש.. סתם פרקתי.
מאוכזבת קלות... ורוצה קצת זמן לעצמי ובקושי יש לי.. וגם כשיש זה לא מספיק.. ומפחדת להגיד כי לא רוצה להשמע כפויצ טובה ואני לא יכולה בלי בעלי והילדים חס ושלום אבל מתגעגעת לפעמים לפעם.. לאני שהייתי. היים אני מרגישה שאני נותנת ונותנת ולא נותרו בי כוחות לתת גם לעצמי. ובפלונטר כזה שקשה לצאת ממנו...

