"אז... למה אתה מחפש להתחתן?" היא שאלה, "למה את מכבדת הורים?" החזרתי בשאלה.
סטופ! נחזור לדו-שיח הזה עוד רגע.
לכאורה זו שאלה די קיטשית ונדושה, למה אנחנו מתחתנים, אבל (לחלקנו) כל פעם שחושבים עליה ישנה את אותה ההתלבטות – האם אני מתחתן מחמת צורך ורצון שלי או כי ה' ציווה? האם אני מתחתן כי יש לי צורך רגשי-נפשי עמוק שדורש את הקשר הזה, את החיבה ואת השותפות או כי כך קבע הקב"ה בסדר העולם והמצוות שמקיימות אותו שאני חייב להתחתן ובעצם כל זה "הכשר מצווה" למצווה הקדומה ביותר – "פרו ורבו". או שבכלל גם הנקודה הזו היא אינטרס עצמי שלי – אני רוצה שיהיו לי ילדים, שתהיה לי המשכיות, שיהיה לי מישהו להעניק לו, בשר מבשרי.
ואז אנחנו בוחרים להכריע, כך או כך.
האם הכרענו נכון? אולי. אני חושב שהכרעה ש"הגענו" אליה היא תשובה חלקית. התשובה האמיתית, כמובן, היא גם וגם.
נחזור רגע לשאלה החוזרת בדו-שיח למעלה – למה אנחנו מכבדים הורים? (אם נרחיב
כי הקב"ה ציווה או כי זה רגש ורצון טבעי באדם? השאלה שבדרך כלל נגררת מכך היא – האם זה פסול לכבד את הורינו מחמת אחת מן הסיבות בלבד?
ישנן כמה תשובות שהן בעצם תשובה אחת בעומקים שונים. בעומק – המצוות הן ביטוי של הרצון שלנו בצורה הכי טהורה שלו. אני רוצה לזכור תמיד שאני עבד של הקב"ה אז אני שם ציצית על בגדי. אני רוצה להיות טהור כדי לזכות לקשר מזוכך עם הקב"ה אז אני טובל. וכן על זה הדרך. (הערה: מידת החסידות של הרמח"ל היא לקחת את זה צעד קדימה, והיא בעצם מבטאת את השלימות של התאחדות רצון האדם עם רצון התורה והקב"ה – דביקות).
הקב"ה טבע בנו את הרצונות אלה, אלא שהם מוחשכים ולפעמים מקולקלים מחמת חיי העולם הזה והחטאים.
הרגש הטבעי, הרצון שעולה בנו מעצמו, לכבד הורים או להתחתן הוא בעצם הרצון והרגש שטבע בנו הקב"ה בעומק טבענו הנשמתי-אלקי והוא בא לידי ביטוי מעשי נכון בציווי האלקיים שבתורה.
הרגשות והרצונות האלה תמיד נמצאים בנו, אלא שלפעמים, על פני השטח הם מדוכאים או מבוטאים בצורה לא נכונה – באופן של תאווה או אינטרסים מקולקלים.
במילים אחרות, קצת פחות בעומק, המצוות הן רק ביטויים לרצון ולרגש שבטבע הנשמתי-אלקי שבנו. הרצון שלי לקשר רגשי של חיבה ושותפות או להמשכיות וילדים נובע מהרצון האלקי שטבע בי הקב"ה, ובחכמתו התווה לי את הדרך לממש את הרצון הזה בסדר מסוים בכתוב בתורה, שבכתב ושבע"פ. אותו דבר לגביי הרצון הטבעי שלי לכבד את הורי.
זה באמת אני רוצה, לכך אני "מתוכנת", בפנימיות התורה נוכל ללמוד על הרצון הזה, שלי, מה יסודו, למה דווקא כך; ומתוך זה נבוא להעמיק, לזכך ולטהר אותו (לכדוגמת מה הבאנו למעלה בעניין ציצית וטהרה). בחיצוניות התורה נוכל ללמוד על הסדר הנכון לבטא את הרצון הטבעי-נשמתי שלנו, כיצד מביאים אותו למעשה.
"וואו, עכשיו הבנתי..." אמרה הנשמה. "יפה, יהי רצון שנזכה" השיב לה השכל. "יהי רצון שנרצה! ואם נרצה אז נזכה!" חתמה ומיד פתחה בשאלה אחרת...
