תשעה באבמוריה.

 

הם החזיקו ידיים, והביטו זה בזו באהבה. "אני מבטיח לא לעזוב" הוא לחש לה כשנכנסו לחדר ייחוד, משאירים את העולם בחוץ. בפנים זה רק הוא והיא.

 

אחרי כמה שנים:

ידידיה הסתובב בחדר כעוס.

שוב הם יושבים, מדברים, מיישבים את כל הויכוחים, מתפייסים, והאהבה חוזרת לשכון ביניהם. בשבוע אחר כך כל אחד משתדל, מתאמץ לוותר, להבליג, אבל אחרי כמה זמן שוב הכל  חוזר להיות אותו דבר.

היא עושה מה שבא לה, בלי להתחשב בו בכלל! למרות שהיא יודעת שזה דברים שמשמעותיים וחשובים לו.

והוא באמת מנסה להבליג ולסלוח, ולאהוב ולהאמין בה, אבל דיי, הוא כבר מרגיש נבגד..

איך אפשר להמשיך ככה? ומצד שני, מה כבר יש לעשות?

הם כבר היו כמה פעמים אצל יועצי נישואים וכל פעם כזאת הסתיימה בהבנה גדולה ובהבטחות משני הצדדים להכיל ולבד ולוותר, והיתה בהם הרגשה שהנה, שנינו עכשיו מתאמצים לבנות את הבית הזה שלנו!

ושוב הכל התפרק להם בין הידיים והכעסים חזרו ואיתם חוסר ההבנה וההתחשבות.

ואולי דיי?

אולי הוא צריך להבין שזה לא עובד ביניהם, אולי במקום להילחם הגיע זמן להשלים עם זה שהם לא מסתדרים..

וכל פעם שהמחשבות האלה עולות בו הוא נזכר בהם כזוג צעיר, מלא חלומות ואהבה.

כמה היה טוב, כמה היא עשתה בשבילו, מה הוא היה בשבילה. איך אפשר לוותר על זה??

 

הפלאפון שלו מתחיל לנגן, הוא מעיף מבט על הצג: שלמה, חבר טוב מהישיבה.

עונה.

"היי מה קורה? וואי שנים לא דיברנו! מה איתך אחי?"

"ב"ה, מה איתך? יש חדש?" הוא עונה תוך תהיה מה הביא את שלמה להתקשר..

"ישתבח שמו, חיים תותים.. שמע, אני במקרה בכניסה ליישוב שלך, עברתי באזור לסידורים ואמרתי לעצמי שיאללה בוא נקפוץ לביקור, מה אומר? אתה בא?"

כמה אופייני לשלמה הזרימה הזאת, הלוואי עליו.

הם מסיימים את השיחה, ידידיה יוצא מהבית לכיוון הכנסה ליישוב. מזהה מרחוק את הטויוטה החבוטה של שלמה, ומתקרב לכיוונה.

"ידידיההה" חיבוק אמיץ "ואי טוב לראות אותך! ישתבח שמו שגלגל אותי לפה בדיוק כשאתה בבית ולא עסוק!"

"וואי שלמה איך אני שמח לראות אותך!" ידידיה מחזיר.

שלמה מסתכל לו בעיניים, "וואלה איך שאני רואה אותך אתה לא נראה כזה שמח.. מה קורה אחי? יש בעיות?"

אין כמו שלמה. קולט אותו ככה. בשניות. "האמת שכן.. אני ממש לא יודע מה לעשות.."

שלמה מביט בו. מעודד אותו להמשיך.

וידידיה מדבר. על זוגיות כואבת. של מריבות וכעסים לצד אהבה גדולה. על האכזבה שלו ממנה, כשהיא שוב לא מתחשבת. על השיחות החוזרות ונשנות שלהם, ועל הכלום שיוצא מהן. על כמה ששניהם באמת מתאמצים ורוצים לקדם את הזוגיות, ולהבין, ולהכיל, ולוותר, ועל התסכול מזה שלא מצליח להם.

כשהוא מסיים לשפוך את כל המועקה הזאת, שניהם שותקים.

ואז שלמה מתחיל: "שמע, אני לא רוצה להתערב לכם בזוגיות, וגם לא שמעתי את הצד של אשתך, אני רק רואה עליך עד כמה אתה קרוע מהקושי שבמצב העכשווי לבין הפחד מפרידה. לכן אני מציע לך משהו. תחשבו עליו שניכם יחד אם זה מתאים לכם."

ושוב הוא שותק לרגע ארוך, ואז ממשיך:

"לדעתי אתם צריכים לצאת להפסקה. תיפרדו לתקופה. שכל אחד יחזור לבית ההורים. אל תיפגשו ואפילו אל תדברו בטלפון. הלב יתגעגע, ויזכר בטוב, וירצה וישאף וישתוקק שוב להיות יחד. וכשתרגישו שאתם כוספים זה לזו עד כדי מוכנות להקרבה עצמית, אז תחזרו אחד לשניה."

 

ידידיה חזר הביתה מלא במחשבות. למרות השעה המאוחרת רחל עוד לא היתה בבית.

'כרגיל', הוא חייך לעצמו בציניות. והשאלות שבו לחבוט בו. גם זה כרגיל.

כל הלילה הוא לא נרדם. לפנות בוקר הגיע להחלטה.

למחרת הוא לא הלך לעבודה, במקום זה קם מוקדם, התפלל, והכין ארוחת בוקר מושקעת. הוא ערך את השולחן כמו שהיא אוהבת וחיכה לה.

כשסוף סוף קמה, היא הופתעה לראות אותו, "הי לא ידעתי שיש לך חופש היום!" היא קראה בשמחה.

"באמת לא היה אמור להיות. אבל לקחתי לי חופש כי הרגשתי שאנחנו צריכים לדבר".

היא התרצנה.

הם ישבו לאכול, וכשסיימו הוא פתח:

"רחל, אני... אני מרגיש שהגענו לנקודה סטטית. כל פעם מחדש אנחנו מדברים, מנסים, מתאמצים, אבל בסוף כלום לא משתנה. קשה לי. קשה לי שזה ככה. קשה לי שזה ימשיך ככה".

היא נדרכה:" לאן אתה חותר? אתה הרי לא מתכוון ש..." היא לא העזה לגמור את המשפט.

"האמת היא שאני מבולבל ולא יודע. כי... להיפרד" קולו נחנק, "נראה לי ממש לא אפשרי. אני אוהב אותך, ולא מסוגל לחיות בלעדייך. אבל גם להישאר ככה כמו שאנחנו, אני לא יכול.."

היא פרצה בבכי "אז לא יישאר ככה, נעשה הכל, נתאמץ ממש, אני מבטיחה לך, מהיום הכל ישתנה!"

הוא הביט בה, ושניהם ידעו שזה לא יעבוד. שהם ניסו כבר כל כך הרבה פעמים.

"תראי" הוא המשיך, "אני... יש לי הצעה. קצת מוזרה. הרבה כואבת. אבל אני חושב שזאת הבררה היחידה"

הוא פרס בפניה את הרעיון של שלמה. לא גילה שחבר הציע לו את זה. זה סתם יעצבן אותה.

זו היתה שיחה כואבת. עם הרבה דמעות, וכעסים, וחוסר אונים, וברקע מהדהדת האהבה הגדולה שלהם.

ובסוף גם רחל הבינה שאין להם בררה.

והם נפרדו.

 

בתקופה הראשונה ידידיה כל רגע בא לחייג, ומכתבים נשלחו כל יום. הגעגוע היה כל כך עמוק, והחסר היה כואב פיזית.

אבל במשך הזמן שעבר הם קצת התרגלו לזמניות הזאת, לאהבה שעוברת רק במילים כתובות. והיה להם טוב עם זה עד שהם אפילו לא ראו צורך לחזור ולחיות יחד.

 

אבל כל שנה ביום הנישואים שלהם, ידידיה היה מגיע אל היישוב השקט, מתקרב אל הבית הקטן ששניהם טיפחו יחד. הוא לא היה נכנס, רק עומד בחוץ, ובוכה.

וקצת אחרי שהיה הולך, כאילו תיאמו זאת מראש, הייתה רחל מגיעה, ממששת את הקירות, נוגעת בדלת, והדמעות לא מפסיקות לזלוג.

 

 

 

..מוריה.

הבהרות נחוצות:

  1. א. אני לא חוויתי מעולם קשר של זוג נשוי, אז הגיוני שכתבתי שטויות...
  2. ב. אמנם כתבתי את זה כאילו על הקשר שלנו עם ה' ועל הבית שחרב וכולנו מחכים ליום בו ישוב ויבנה,
  3. אבל כמובן שלא ידידיה ולא רחל הם בנמשל הקב"ה,
  4. זה נכתב על אנשים אנושיים רגילים בנסיון להתחבר למקום הזה של חורבן הבית בכלים שלנו ובהבנה שלנו כבני אדם. 
  5. צריך לזכור שבאמת אין ולא יהיה לנו מושג במה זה צער של הקב"ה ובית של הקב"ה... 
...רחל יהודייה בדם
יפה ומעניין.

התחברתי.
מעורר מחשבה ומעורר רגש
קראתי כבר אתמולאפילואחרונה
סיפור ממש יפה.
יש בו הרבה מסר. בכללי לחיים, לאו דווקא לתשעה באב.
מה שכן, זה לא כ''כ מציאותי שזוג נשוי יחיה בנפרד כמה שנים. הם כבר יתגרשו/יחזרו.
אבל מאוד אהבתי. כתוב מעניין וברור.
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה