הם החזיקו ידיים, והביטו זה בזו באהבה. "אני מבטיח לא לעזוב" הוא לחש לה כשנכנסו לחדר ייחוד, משאירים את העולם בחוץ. בפנים זה רק הוא והיא.
אחרי כמה שנים:
ידידיה הסתובב בחדר כעוס.
שוב הם יושבים, מדברים, מיישבים את כל הויכוחים, מתפייסים, והאהבה חוזרת לשכון ביניהם. בשבוע אחר כך כל אחד משתדל, מתאמץ לוותר, להבליג, אבל אחרי כמה זמן שוב הכל חוזר להיות אותו דבר.
היא עושה מה שבא לה, בלי להתחשב בו בכלל! למרות שהיא יודעת שזה דברים שמשמעותיים וחשובים לו.
והוא באמת מנסה להבליג ולסלוח, ולאהוב ולהאמין בה, אבל דיי, הוא כבר מרגיש נבגד..
איך אפשר להמשיך ככה? ומצד שני, מה כבר יש לעשות?
הם כבר היו כמה פעמים אצל יועצי נישואים וכל פעם כזאת הסתיימה בהבנה גדולה ובהבטחות משני הצדדים להכיל ולבד ולוותר, והיתה בהם הרגשה שהנה, שנינו עכשיו מתאמצים לבנות את הבית הזה שלנו!
ושוב הכל התפרק להם בין הידיים והכעסים חזרו ואיתם חוסר ההבנה וההתחשבות.
ואולי דיי?
אולי הוא צריך להבין שזה לא עובד ביניהם, אולי במקום להילחם הגיע זמן להשלים עם זה שהם לא מסתדרים..
וכל פעם שהמחשבות האלה עולות בו הוא נזכר בהם כזוג צעיר, מלא חלומות ואהבה.
כמה היה טוב, כמה היא עשתה בשבילו, מה הוא היה בשבילה. איך אפשר לוותר על זה??
הפלאפון שלו מתחיל לנגן, הוא מעיף מבט על הצג: שלמה, חבר טוב מהישיבה.
עונה.
"היי מה קורה? וואי שנים לא דיברנו! מה איתך אחי?"
"ב"ה, מה איתך? יש חדש?" הוא עונה תוך תהיה מה הביא את שלמה להתקשר..
"ישתבח שמו, חיים תותים.. שמע, אני במקרה בכניסה ליישוב שלך, עברתי באזור לסידורים ואמרתי לעצמי שיאללה בוא נקפוץ לביקור, מה אומר? אתה בא?"
כמה אופייני לשלמה הזרימה הזאת, הלוואי עליו.
הם מסיימים את השיחה, ידידיה יוצא מהבית לכיוון הכנסה ליישוב. מזהה מרחוק את הטויוטה החבוטה של שלמה, ומתקרב לכיוונה.
"ידידיההה" חיבוק אמיץ "ואי טוב לראות אותך! ישתבח שמו שגלגל אותי לפה בדיוק כשאתה בבית ולא עסוק!"
"וואי שלמה איך אני שמח לראות אותך!" ידידיה מחזיר.
שלמה מסתכל לו בעיניים, "וואלה איך שאני רואה אותך אתה לא נראה כזה שמח.. מה קורה אחי? יש בעיות?"
אין כמו שלמה. קולט אותו ככה. בשניות. "האמת שכן.. אני ממש לא יודע מה לעשות.."
שלמה מביט בו. מעודד אותו להמשיך.
וידידיה מדבר. על זוגיות כואבת. של מריבות וכעסים לצד אהבה גדולה. על האכזבה שלו ממנה, כשהיא שוב לא מתחשבת. על השיחות החוזרות ונשנות שלהם, ועל הכלום שיוצא מהן. על כמה ששניהם באמת מתאמצים ורוצים לקדם את הזוגיות, ולהבין, ולהכיל, ולוותר, ועל התסכול מזה שלא מצליח להם.
כשהוא מסיים לשפוך את כל המועקה הזאת, שניהם שותקים.
ואז שלמה מתחיל: "שמע, אני לא רוצה להתערב לכם בזוגיות, וגם לא שמעתי את הצד של אשתך, אני רק רואה עליך עד כמה אתה קרוע מהקושי שבמצב העכשווי לבין הפחד מפרידה. לכן אני מציע לך משהו. תחשבו עליו שניכם יחד אם זה מתאים לכם."
ושוב הוא שותק לרגע ארוך, ואז ממשיך:
"לדעתי אתם צריכים לצאת להפסקה. תיפרדו לתקופה. שכל אחד יחזור לבית ההורים. אל תיפגשו ואפילו אל תדברו בטלפון. הלב יתגעגע, ויזכר בטוב, וירצה וישאף וישתוקק שוב להיות יחד. וכשתרגישו שאתם כוספים זה לזו עד כדי מוכנות להקרבה עצמית, אז תחזרו אחד לשניה."
ידידיה חזר הביתה מלא במחשבות. למרות השעה המאוחרת רחל עוד לא היתה בבית.
'כרגיל', הוא חייך לעצמו בציניות. והשאלות שבו לחבוט בו. גם זה כרגיל.
כל הלילה הוא לא נרדם. לפנות בוקר הגיע להחלטה.
למחרת הוא לא הלך לעבודה, במקום זה קם מוקדם, התפלל, והכין ארוחת בוקר מושקעת. הוא ערך את השולחן כמו שהיא אוהבת וחיכה לה.
כשסוף סוף קמה, היא הופתעה לראות אותו, "הי לא ידעתי שיש לך חופש היום!" היא קראה בשמחה.
"באמת לא היה אמור להיות. אבל לקחתי לי חופש כי הרגשתי שאנחנו צריכים לדבר".
היא התרצנה.
הם ישבו לאכול, וכשסיימו הוא פתח:
"רחל, אני... אני מרגיש שהגענו לנקודה סטטית. כל פעם מחדש אנחנו מדברים, מנסים, מתאמצים, אבל בסוף כלום לא משתנה. קשה לי. קשה לי שזה ככה. קשה לי שזה ימשיך ככה".
היא נדרכה:" לאן אתה חותר? אתה הרי לא מתכוון ש..." היא לא העזה לגמור את המשפט.
"האמת היא שאני מבולבל ולא יודע. כי... להיפרד" קולו נחנק, "נראה לי ממש לא אפשרי. אני אוהב אותך, ולא מסוגל לחיות בלעדייך. אבל גם להישאר ככה כמו שאנחנו, אני לא יכול.."
היא פרצה בבכי "אז לא יישאר ככה, נעשה הכל, נתאמץ ממש, אני מבטיחה לך, מהיום הכל ישתנה!"
הוא הביט בה, ושניהם ידעו שזה לא יעבוד. שהם ניסו כבר כל כך הרבה פעמים.
"תראי" הוא המשיך, "אני... יש לי הצעה. קצת מוזרה. הרבה כואבת. אבל אני חושב שזאת הבררה היחידה"
הוא פרס בפניה את הרעיון של שלמה. לא גילה שחבר הציע לו את זה. זה סתם יעצבן אותה.
זו היתה שיחה כואבת. עם הרבה דמעות, וכעסים, וחוסר אונים, וברקע מהדהדת האהבה הגדולה שלהם.
ובסוף גם רחל הבינה שאין להם בררה.
והם נפרדו.
בתקופה הראשונה ידידיה כל רגע בא לחייג, ומכתבים נשלחו כל יום. הגעגוע היה כל כך עמוק, והחסר היה כואב פיזית.
אבל במשך הזמן שעבר הם קצת התרגלו לזמניות הזאת, לאהבה שעוברת רק במילים כתובות. והיה להם טוב עם זה עד שהם אפילו לא ראו צורך לחזור ולחיות יחד.
אבל כל שנה ביום הנישואים שלהם, ידידיה היה מגיע אל היישוב השקט, מתקרב אל הבית הקטן ששניהם טיפחו יחד. הוא לא היה נכנס, רק עומד בחוץ, ובוכה.
וקצת אחרי שהיה הולך, כאילו תיאמו זאת מראש, הייתה רחל מגיעה, ממששת את הקירות, נוגעת בדלת, והדמעות לא מפסיקות לזלוג.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.