הפעם היה קל יותר להתיישב על כיסא המטופל.
עדיין היה זה כיסא שכן על כורסא לא יכלה להרגיש עצמה בנוח. כאילו כל התרווחות ושחרור שליטה נראים לעיני כולם בזווית מוגדלת.
"מה החלטת?"
היא חושבת. כבר אחזה תשובה בידיה, לאן ברחה?
"החלטתי.. אולי כדאי.. לחזור"
-"ומדוע החלטת?"
-"כי.."
אין לה מילים לתשובה. ישנם רגעים בהם אין מילה, רק מראה, והוא חזק מכל.
*****
השקיעה צובעת את העשבים הגבוהים בצבע זהוב של חסד.
היא מחכה, ויודעת שהטוב שבזהב מפתיע, או הפתיע, או יפתיע גם אותו. הרי כל כך לא מתאים לו, לזהב, לעשות חסד. ופתאום נותן לו הטבע מקום גם בליבותיהם של בני אדם.
שמא בכל יש חסד?
לא. נרתעת היא לשמע כזו מחשבה. הרי אם הכול חסד- אבדה הזכות להשמיע כל טענה.
"אף פעם לא חשבתי על השקיעות האלה" מרוב מחשבות לא שמעה את נעליו של יצחק מתקרבות, למרות שהרעיש מעט, שלא תיבהל.
הם מתיישבים.
-"איך ייתכן שלא חשבת?"
הוא מהרהר
-"הרב אביתר דיבר פעם על האינסוף. אמר לנו בשם ר' נחמן מברסלב- 'תכלית הידיעה שלא נדע'. התרגזתי ברגע הראשון, רק מפני אהבת רבי לא קמתי"
אינו שואל האם הבינה מדוע כעס. לשניהם ברור- חוסר ידיעה, חוסר שליטה- כמה רעל חשו כי מסוך בהם!
-"ומה אמר הרב?"
פניו של יצחק עוטות מבע חולמני
-"הוא אמר, שהאינסוף מעולם לא אמר לאיש להפסיק לספור רק מפני חוסר היכולת להגיע אליו. האדם מחפש ומחפש, מחפש אין-סוף, ובכל מציאה הוא מבין כמה חסר את השלימות האמיתית ומה יקרה מציאתו, ובכל רגע הוא מוצא דבר חדש. אך אין קצה לחיפוש. כל מציאה יקרה היא, כל אור גדל, אך לעולם אינו מסיים לגדול, ותמיד נשאר אין-סוף ולא פחות מכך"
הם חושבים. השמש שוקעת עוד, והעשבים משחקים בתופסת בין וורוד לזהב.
"תמיד חשבתי על השקיעות. גם כשחשבתי שאיני חושב. אך היום גיליתי בהן דבר חדש, ופתאום גדלו בעיני, והבנתי כמה מיופיין הייתי חסר"
הם שותקים.
מנהג טבעי להם בשיחתם- לאחר שאחד משמיע דבר גדול, יושבים השניים בשתיקה. נותנים לו לבוא פנימה.
פתאום איננה רוצה.
"יפות השקיעות, וודאי, האורות יפים, אך כמה בורות מלאי מכות- מוות מחכים עד האינסוף? וכי ברזל אני עשויה? וכי חיה אני לשם האינסוף? "
הוא מביט בה. תוהה לעצמו, כיצד שואלים.
-"מה לוקח אותך?"
רגע קטן בלבד נדרש לה כדי להחליט האם לספר לו.
"היודע אתה, מהיכן אני?"
-"וכי לא מאחד המוסדות הקרובים לכאן?"
-"בהחלט. הראשון מביניהם, בחמש דקות של הליכה תראה אותו. היודע אתה, מי הם הדיירים?"
-"מעט"
-"נערות, בנות, שסירבו לחיות את חייהן כפי שחיו, ולא יכלו אחרת. ברחו מבתי הספר או העבודות. חלקן רשומות כפגועות בנפשן. לשם הגעתי, מרצוני"
הוא שותק. היא ממשיכה
"הגעתי למחלקה לבעיות נפשיות, למשוגעת חשתי עצמי. לא הייתי קשה מספיק, ושלחוני לכאן"
עדיין הוא שותק. חושב. כמה היא מפחדת שיקום פתאום.
-"ומה הכאב?"
היא שותקת. בעיניה עולה זיכרון רחוק וקרוב, כמעט חי, של חברתה בריצתה אחריה, שם, במקום ההוא..
"כבר זמן מה שאומרים לי, כי אין עוד טעם שאתגורר עם שאר הבחורות. אומרים, כי התחזקתי, למדתי, כוחות רבים לי. אומרים לי כי אשוב למקום שבאתי ממנו, כי עכשיו יוטב לי בתוכו"
יצחק מביט קדימה, אל העשבים הנצבעים בוורוד כהה. כהה מדי.
"ומה מונע ממך לתת להם תשובה?"
-"כבר נתתי להם. לעצמי-לא"
אינו שואל, מה תשובה נתנה להם. בקושי מביט בה, ואינה יודעת, אם חושב הוא או בורח.
-"ומה מונע אותך מלענות?"
העשבים נעשים כהים יותר ויותר. היא נזכרת במזוודה שלקחה איתה. בקיר הסגול.
רק לא להתפרץ פתאום ברגש.
"חברה לי שם, במקום ממנו באתי הנה. אהבה אותי, ואהבתי אני אותה. מורים היו שם, ודשא, רק אני הייתי המשוגעת. ולשם מה כל זה- הרי כמוהם לא אהיה לעולם, אין-סוף בינינו, וכי לא אמרת כי אין להשיג את האין-סוף? כך למדתי- את הכאב לא ניתן לנצח לחלוטין, רק לאלחש אותו, שלא יפגע. לאחרות אני עוזרת, מוצאת עצות מכל דבר, רק את עצמי מוצאת אני משוגעת וחסרה, כאילו לא נברא העולם אלא לסכן אותי. כאילו לא נבראו בני האדם אלא להטרידני, ולשם מה אחיה עם הרגילות? כדי שחסד יעשו בי? בזה אינני רוצה"
הערב מתחיל לרדת. הם שותקים. היא מפחדת, קר.
מעולם לא פחדה מקור.
"ראי" הוא מצביע למעלה "הרואה את, כוכב זה מימין? ואת זה שלידו? ואת הסמוכים להם? קבוצת כוכבים היא זו, דודי לימדני. היודעת את, מה שמה? "קשת". יורה בקשת. חודש כסלו היום, בקרוב חנוכה"
-"כבר שכחתי שמחתם של חגים"
-"ושמחתו של החושך, גם כן שכחת?"
-"מהי?"
הוא מניע ידו סביב למעלה
"זהב השקיעה הוא חסד. מביטים אנו בצבעיה ובמראה, ונמלאים רוגע. אך החסד הזה מושך אותנו, מבטיח את הרגיעה אם רק נביט החוצה. ואז מגיע החושך. לשם מה? "
הוא מביט בה, יודע כי תשלים אותו
-"ואם אין טוב במבט פנימה?"
-"אז מביטים היטב, שוב, בתנאי אחד- הקשת, עם כל אשפת החיצים החדים, מחכה בחוץ. גם אם הרוויח העולם ביושר חץ אחד או שניים, חס האדם על ליבו, ומוותר על הכעס. הביטי- אין כאן כלום. חפשי איזה אור- בקושי רב תמצאי. אם כך היכן הוא בלילה?" הוא מצביע עליה
"פה".
הם הולכים בשקט לכיוון הישיבה. הוא- באינסוף שבו, שחלקו עדיין נסתר ממנה. והיא שם.
"גם ..בזה..בי..יש אין-סוף"?
עדיין היה זה כיסא שכן על כורסא לא יכלה להרגיש עצמה בנוח. כאילו כל התרווחות ושחרור שליטה נראים לעיני כולם בזווית מוגדלת.
"מה החלטת?"
היא חושבת. כבר אחזה תשובה בידיה, לאן ברחה?
"החלטתי.. אולי כדאי.. לחזור"
-"ומדוע החלטת?"
-"כי.."
אין לה מילים לתשובה. ישנם רגעים בהם אין מילה, רק מראה, והוא חזק מכל.
*****
השקיעה צובעת את העשבים הגבוהים בצבע זהוב של חסד.
היא מחכה, ויודעת שהטוב שבזהב מפתיע, או הפתיע, או יפתיע גם אותו. הרי כל כך לא מתאים לו, לזהב, לעשות חסד. ופתאום נותן לו הטבע מקום גם בליבותיהם של בני אדם.
שמא בכל יש חסד?
לא. נרתעת היא לשמע כזו מחשבה. הרי אם הכול חסד- אבדה הזכות להשמיע כל טענה.
"אף פעם לא חשבתי על השקיעות האלה" מרוב מחשבות לא שמעה את נעליו של יצחק מתקרבות, למרות שהרעיש מעט, שלא תיבהל.
הם מתיישבים.
-"איך ייתכן שלא חשבת?"
הוא מהרהר
-"הרב אביתר דיבר פעם על האינסוף. אמר לנו בשם ר' נחמן מברסלב- 'תכלית הידיעה שלא נדע'. התרגזתי ברגע הראשון, רק מפני אהבת רבי לא קמתי"
אינו שואל האם הבינה מדוע כעס. לשניהם ברור- חוסר ידיעה, חוסר שליטה- כמה רעל חשו כי מסוך בהם!
-"ומה אמר הרב?"
פניו של יצחק עוטות מבע חולמני
-"הוא אמר, שהאינסוף מעולם לא אמר לאיש להפסיק לספור רק מפני חוסר היכולת להגיע אליו. האדם מחפש ומחפש, מחפש אין-סוף, ובכל מציאה הוא מבין כמה חסר את השלימות האמיתית ומה יקרה מציאתו, ובכל רגע הוא מוצא דבר חדש. אך אין קצה לחיפוש. כל מציאה יקרה היא, כל אור גדל, אך לעולם אינו מסיים לגדול, ותמיד נשאר אין-סוף ולא פחות מכך"
הם חושבים. השמש שוקעת עוד, והעשבים משחקים בתופסת בין וורוד לזהב.
"תמיד חשבתי על השקיעות. גם כשחשבתי שאיני חושב. אך היום גיליתי בהן דבר חדש, ופתאום גדלו בעיני, והבנתי כמה מיופיין הייתי חסר"
הם שותקים.
מנהג טבעי להם בשיחתם- לאחר שאחד משמיע דבר גדול, יושבים השניים בשתיקה. נותנים לו לבוא פנימה.
פתאום איננה רוצה.
"יפות השקיעות, וודאי, האורות יפים, אך כמה בורות מלאי מכות- מוות מחכים עד האינסוף? וכי ברזל אני עשויה? וכי חיה אני לשם האינסוף? "
הוא מביט בה. תוהה לעצמו, כיצד שואלים.
-"מה לוקח אותך?"
רגע קטן בלבד נדרש לה כדי להחליט האם לספר לו.
"היודע אתה, מהיכן אני?"
-"וכי לא מאחד המוסדות הקרובים לכאן?"
-"בהחלט. הראשון מביניהם, בחמש דקות של הליכה תראה אותו. היודע אתה, מי הם הדיירים?"
-"מעט"
-"נערות, בנות, שסירבו לחיות את חייהן כפי שחיו, ולא יכלו אחרת. ברחו מבתי הספר או העבודות. חלקן רשומות כפגועות בנפשן. לשם הגעתי, מרצוני"
הוא שותק. היא ממשיכה
"הגעתי למחלקה לבעיות נפשיות, למשוגעת חשתי עצמי. לא הייתי קשה מספיק, ושלחוני לכאן"
עדיין הוא שותק. חושב. כמה היא מפחדת שיקום פתאום.
-"ומה הכאב?"
היא שותקת. בעיניה עולה זיכרון רחוק וקרוב, כמעט חי, של חברתה בריצתה אחריה, שם, במקום ההוא..
"כבר זמן מה שאומרים לי, כי אין עוד טעם שאתגורר עם שאר הבחורות. אומרים, כי התחזקתי, למדתי, כוחות רבים לי. אומרים לי כי אשוב למקום שבאתי ממנו, כי עכשיו יוטב לי בתוכו"
יצחק מביט קדימה, אל העשבים הנצבעים בוורוד כהה. כהה מדי.
"ומה מונע ממך לתת להם תשובה?"
-"כבר נתתי להם. לעצמי-לא"
אינו שואל, מה תשובה נתנה להם. בקושי מביט בה, ואינה יודעת, אם חושב הוא או בורח.
-"ומה מונע אותך מלענות?"
העשבים נעשים כהים יותר ויותר. היא נזכרת במזוודה שלקחה איתה. בקיר הסגול.
רק לא להתפרץ פתאום ברגש.
"חברה לי שם, במקום ממנו באתי הנה. אהבה אותי, ואהבתי אני אותה. מורים היו שם, ודשא, רק אני הייתי המשוגעת. ולשם מה כל זה- הרי כמוהם לא אהיה לעולם, אין-סוף בינינו, וכי לא אמרת כי אין להשיג את האין-סוף? כך למדתי- את הכאב לא ניתן לנצח לחלוטין, רק לאלחש אותו, שלא יפגע. לאחרות אני עוזרת, מוצאת עצות מכל דבר, רק את עצמי מוצאת אני משוגעת וחסרה, כאילו לא נברא העולם אלא לסכן אותי. כאילו לא נבראו בני האדם אלא להטרידני, ולשם מה אחיה עם הרגילות? כדי שחסד יעשו בי? בזה אינני רוצה"
הערב מתחיל לרדת. הם שותקים. היא מפחדת, קר.
מעולם לא פחדה מקור.
"ראי" הוא מצביע למעלה "הרואה את, כוכב זה מימין? ואת זה שלידו? ואת הסמוכים להם? קבוצת כוכבים היא זו, דודי לימדני. היודעת את, מה שמה? "קשת". יורה בקשת. חודש כסלו היום, בקרוב חנוכה"
-"כבר שכחתי שמחתם של חגים"
-"ושמחתו של החושך, גם כן שכחת?"
-"מהי?"
הוא מניע ידו סביב למעלה
"זהב השקיעה הוא חסד. מביטים אנו בצבעיה ובמראה, ונמלאים רוגע. אך החסד הזה מושך אותנו, מבטיח את הרגיעה אם רק נביט החוצה. ואז מגיע החושך. לשם מה? "
הוא מביט בה, יודע כי תשלים אותו
-"ואם אין טוב במבט פנימה?"
-"אז מביטים היטב, שוב, בתנאי אחד- הקשת, עם כל אשפת החיצים החדים, מחכה בחוץ. גם אם הרוויח העולם ביושר חץ אחד או שניים, חס האדם על ליבו, ומוותר על הכעס. הביטי- אין כאן כלום. חפשי איזה אור- בקושי רב תמצאי. אם כך היכן הוא בלילה?" הוא מצביע עליה
"פה".
הם הולכים בשקט לכיוון הישיבה. הוא- באינסוף שבו, שחלקו עדיין נסתר ממנה. והיא שם.
"גם ..בזה..בי..יש אין-סוף"?
