מיכל#6לחייך
הפעם היה קל יותר להתיישב על כיסא המטופל.
עדיין היה זה כיסא שכן על כורסא לא יכלה להרגיש עצמה בנוח. כאילו כל התרווחות ושחרור שליטה נראים לעיני כולם בזווית מוגדלת.
"מה החלטת?"
היא חושבת. כבר אחזה תשובה בידיה, לאן ברחה?
"החלטתי.. אולי כדאי.. לחזור"
-"ומדוע החלטת?"
-"כי.."
אין לה מילים לתשובה. ישנם רגעים בהם אין מילה, רק מראה, והוא חזק מכל.

*****
השקיעה צובעת את העשבים הגבוהים בצבע זהוב של חסד.
היא מחכה, ויודעת שהטוב שבזהב מפתיע, או הפתיע, או יפתיע גם אותו. הרי כל כך לא מתאים לו, לזהב, לעשות חסד. ופתאום נותן לו הטבע מקום גם בליבותיהם של בני אדם.
שמא בכל יש חסד?

לא. נרתעת היא לשמע כזו מחשבה. הרי אם הכול חסד- אבדה הזכות להשמיע כל טענה.

"אף פעם לא חשבתי על השקיעות האלה" מרוב מחשבות לא שמעה את נעליו של יצחק מתקרבות, למרות שהרעיש מעט, שלא תיבהל.
הם מתיישבים.
-"איך ייתכן שלא חשבת?"
הוא מהרהר
-"הרב אביתר דיבר פעם על האינסוף. אמר לנו בשם ר' נחמן מברסלב- 'תכלית הידיעה שלא נדע'. התרגזתי ברגע הראשון, רק מפני אהבת רבי לא קמתי"

אינו שואל האם הבינה מדוע כעס. לשניהם ברור- חוסר ידיעה, חוסר שליטה- כמה רעל חשו כי מסוך בהם!
-"ומה אמר הרב?"
פניו של יצחק עוטות מבע חולמני
-"הוא אמר, שהאינסוף מעולם לא אמר לאיש להפסיק לספור רק מפני חוסר היכולת להגיע אליו. האדם מחפש ומחפש, מחפש אין-סוף, ובכל מציאה הוא מבין כמה חסר את השלימות האמיתית ומה יקרה מציאתו, ובכל רגע הוא מוצא דבר חדש. אך אין קצה לחיפוש. כל מציאה יקרה היא, כל אור גדל, אך לעולם אינו מסיים לגדול, ותמיד נשאר אין-סוף ולא פחות מכך"
הם חושבים. השמש שוקעת עוד, והעשבים משחקים בתופסת בין וורוד לזהב.
"תמיד חשבתי על השקיעות. גם כשחשבתי שאיני חושב. אך היום גיליתי בהן דבר חדש, ופתאום גדלו בעיני, והבנתי כמה מיופיין הייתי חסר"

הם שותקים.
מנהג טבעי להם בשיחתם- לאחר שאחד משמיע דבר גדול, יושבים השניים בשתיקה. נותנים לו לבוא פנימה.

פתאום איננה רוצה.

"יפות השקיעות, וודאי, האורות יפים, אך כמה בורות מלאי מכות- מוות מחכים עד האינסוף? וכי ברזל אני עשויה? וכי חיה אני לשם האינסוף? "
הוא מביט בה. תוהה לעצמו, כיצד שואלים.
-"מה לוקח אותך?"
רגע קטן בלבד נדרש לה כדי להחליט האם לספר לו.

"היודע אתה, מהיכן אני?"
-"וכי לא מאחד המוסדות הקרובים לכאן?"
-"בהחלט. הראשון מביניהם, בחמש דקות של הליכה תראה אותו. היודע אתה, מי הם הדיירים?"
-"מעט"
-"נערות, בנות, שסירבו לחיות את חייהן כפי שחיו, ולא יכלו אחרת. ברחו מבתי הספר או העבודות. חלקן רשומות כפגועות בנפשן. לשם הגעתי, מרצוני"
הוא שותק. היא ממשיכה
"הגעתי למחלקה לבעיות נפשיות, למשוגעת חשתי עצמי. לא הייתי קשה מספיק, ושלחוני לכאן"
עדיין הוא שותק. חושב. כמה היא מפחדת שיקום פתאום.

-"ומה הכאב?"

היא שותקת. בעיניה עולה זיכרון רחוק וקרוב, כמעט חי, של חברתה בריצתה אחריה, שם, במקום ההוא..
"כבר זמן מה שאומרים לי, כי אין עוד טעם שאתגורר עם שאר הבחורות. אומרים, כי התחזקתי, למדתי, כוחות רבים לי. אומרים לי כי אשוב למקום שבאתי ממנו, כי עכשיו יוטב לי בתוכו"

יצחק מביט קדימה, אל העשבים הנצבעים בוורוד כהה. כהה מדי.
"ומה מונע ממך לתת להם תשובה?"
-"כבר נתתי להם. לעצמי-לא"
אינו שואל, מה תשובה נתנה להם. בקושי מביט בה, ואינה יודעת, אם חושב הוא או בורח.
-"ומה מונע אותך מלענות?"
העשבים נעשים כהים יותר ויותר. היא נזכרת במזוודה שלקחה איתה. בקיר הסגול.
רק לא להתפרץ פתאום ברגש.

"חברה לי שם, במקום ממנו באתי הנה. אהבה אותי, ואהבתי אני אותה. מורים היו שם, ודשא, רק אני הייתי המשוגעת. ולשם מה כל זה- הרי כמוהם לא אהיה לעולם, אין-סוף בינינו, וכי לא אמרת כי אין להשיג את האין-סוף? כך למדתי- את הכאב לא ניתן לנצח לחלוטין, רק לאלחש אותו, שלא יפגע. לאחרות אני עוזרת, מוצאת עצות מכל דבר, רק את עצמי מוצאת אני משוגעת וחסרה, כאילו לא נברא העולם אלא לסכן אותי. כאילו לא נבראו בני האדם אלא להטרידני, ולשם מה אחיה עם הרגילות? כדי שחסד יעשו בי? בזה אינני רוצה"

הערב מתחיל לרדת. הם שותקים. היא מפחדת, קר.
מעולם לא פחדה מקור.

"ראי" הוא מצביע למעלה "הרואה את, כוכב זה מימין? ואת זה שלידו? ואת הסמוכים להם? קבוצת כוכבים היא זו, דודי לימדני. היודעת את, מה שמה? "קשת". יורה בקשת. חודש כסלו היום, בקרוב חנוכה"

-"כבר שכחתי שמחתם של חגים"

-"ושמחתו של החושך, גם כן שכחת?"
-"מהי?"

הוא מניע ידו סביב למעלה
"זהב השקיעה הוא חסד. מביטים אנו בצבעיה ובמראה, ונמלאים רוגע. אך החסד הזה מושך אותנו, מבטיח את הרגיעה אם רק נביט החוצה. ואז מגיע החושך. לשם מה? "
הוא מביט בה, יודע כי תשלים אותו

-"ואם אין טוב במבט פנימה?"
-"אז מביטים היטב, שוב, בתנאי אחד- הקשת, עם כל אשפת החיצים החדים, מחכה בחוץ. גם אם הרוויח העולם ביושר חץ אחד או שניים, חס האדם על ליבו, ומוותר על הכעס. הביטי- אין כאן כלום. חפשי איזה אור- בקושי רב תמצאי. אם כך היכן הוא בלילה?" הוא מצביע עליה
"פה".

הם הולכים בשקט לכיוון הישיבה. הוא- באינסוף שבו, שחלקו עדיין נסתר ממנה. והיא שם.

"גם ..בזה..בי..יש אין-סוף"?
...רחל יהודייה בדם
את כותבת יפה, חי.
תודה!!לחייךאחרונה
מה הכוונה חי? ממש מעניין אותי
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה