ההבדל בין ה' לבין אדם, שאדם אתה יכול לשאול אותו מה כוונתו, וגם בלי לשאול אותו, דרך קריאת הבעת הפנים שלו והקריאה שלו באופן כללי אתה יכול להבין מה הייתה כוונתו, ואתה יכול לחוש האם כשנתן לך מכה זה מאהבה או לא. אמנם, באותו רגע של המכה לא בטוח שהבן יחוש את רגשי האהבה, אך כשהאבא יפייס את הבן שלו לאחר מכן, "שמאל דוחה וימין מקרבת", אז הבן יתרצה, כי יבין שמה שעשה קודם האבא זה לא מרוע ועכשיו פתאום התעורר הצד הטוב שבפיצול אישיות שלו ומלטף אותו, אלא באמת מה שנתן לו מכה היה כי הוא אוהב אותו ורוצה לעזור לו. אבא שלי סיפר לי אישית שהוא קיבל סטירה מרב אחד (שלא אזכיר את שמו מפאת אווטינג...) שלימד אותו ביסודי וזו הייתה סטירה מאהבה, הוא ממש הרגיש את זה, כי הוא היה דמות חינוכית מופלאה, והוא אהב אותו, וגם מה שנתן לו סטירה היה כדי לחנך אותו, מתוך אהבה אמיתית ולא מתוך רצון לנקמה או כעס חלילה וכדו'....

לעומת זאת, ה' יתברך שום מחשבה לא יכולה לתפוס אותו, וק"ו לקלוט מה המניעים למעשיו. אבל בוודאי שה' שהוא הטוב המוחלט לא ייתן לנו את העולם הזה שיש בו סבל ורע בשביל להתעלל בנו, כמו התפיסה המעוותת של הנוצרים או של המצרים שמוצגת במקרא: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה...", וכן מה שחלק מבני ישראל חשבו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו...". גם הרע שה' נותן הוא בשביל שיהיה לנו טוב עוד יותר גדול. אמנם, אם זה טוב גשמי, אז בוודאי שאין סיבה למנוע את הברכה והשפע הגשמי. אלא אנחנו יודעים מדברי חז"ל ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", דהיינו שהרע הרוחני הוא יותר גדול מהרע הגשמי, וק"ו הפוך, שהטוב הרוחני הוא הרבה יותר טוב מהטוב הגשמי, לכן א"י נקנית בייסורים, כי א"י זו מדרגה רוחנית גבוהה מאוד שהיא הרבה יותר טובה, אע"פ שאין את המן כל הזמן וצריך לעבוד וכו'...וזה יותר קשה ומאתגר מבחינה גשמית, אך השפע הרוחני הוא הרבה יותר גדול, ולכן זה שווה את ההקרבה. לכן, ה' רוצה את טובתינו ובשביל להעלות אותנו רוחנית הוא מביא עלינו ייסורים, כי הוא יודע שנפשפש במעשינו ונגדל רוחנית מאותם ייסורים. אמנם, אם ה' יודע שהאדם יבעט בייסורים באמת לא יביא את הייסורים על האדם, כי אין לה' מטרה סתם להעניש את האדם, "כי כאשר ישא איש את בנו...", וכן בדברי חז"ל שיצר הרע שה' נתן לאדם שהוא מקור כל הצרות והרע בעולם, כל החוליים הגשמיים הכל מקורו מהרע הרוחני, מופיע משל לאדם שנתן מכה לבנו, ואז הכין לו רטייה, וכן כתוב: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוקיך מייסרךּ", וכל הייסורים של ה' הם מאהבה בשביל שנשתפר ונגדל, ודווקא מי שה' יותר אוהב הוא מוכיח אותו כדי שיהיה לו את הטוב הרוחני, שהוא עדיף לעין ערוך מהטוב הגשמי שלפעמים רק לרועץ לאדם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", והעונש של הנחש שדווקא יש לו שפע גשמי, אבל הוא מנותק מה', הוא לא מחובר לא-לוקות ולטוב המוחלט, ובעצם זה העונש הכי גדול, וכן מצרים שנמשלו לנחש: "קולה כנחש ילך..." אותו דבר, שם כתוב: "והשקית ברגלך כגן הירק", אך ארץ ישראל "לא כארץ מצרים היא, אלא "למטר השמים תשתה מים", וזה תלוי במעשינו, ורק אם נתנהג כמו שצריך, יירדו עלינו גשמים, ואם לא ח"ו, לא יהיו לנו גשמים, הטוב הגשמי מותנה בהתנהגות הראויה שלנו: "...תמיד עיני ה' א-לוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", יש יותר הקפדה אך זה משום שה' יותר אוהב אותנו, ולכן "ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה". (ועיין בפרשנים על תפילת שלמה על הגויים שיבואו לבית המקדש, שרובם מסבירים שיש תפילה מיוחדת לגוי משום שהוא אם לא תיענה תפילתו אז הוא יבעט ויגיד שאין ה', ולכן דווקא שם ה' נותן מענה יותר מיידי, לעומת ישראל שיודע שלא ימהרו לכפור אלא יתלו זאת במעשיהם ויבינו שה' רומז לאדם משהו, ויפשפשו במעשיהם ויתעלו בעבודת ה'....).

רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא בסוף תורה ס"ו אומר כך: "...בקש משה שיעשה למען שמו הגדול...כי מאחר ששמו יתברך משותף בשמינו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י 'הוא אינו שש' וכו', כי נוגע בעצמו יתברך כביכול, כי שמו משותף בשמינו כנ"ל....אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום הכיפורים נגדל שם ה', כנ"ל". זאת אומרת, "האינטרס" הא-לוקי הוא גם לעשות לנו טוב, מלבד מה שאמרתי בתחילה שהוא הטוב המוחלט שרוצה רק להיטיב עם בריותיו, ומה שמעכב זה "שאור שבעיסה", דהיינו, הרע שנובע מיצר הרע, שזהו התהליך שעם ישראל צריך לעבור בשביל להגיע לטוב העוד יותר מוחלט, לרמה הרוחנית הכי גבוהה וכך נוכל הרבה יותר להתענג על ה' שזה העונג היותר גדול, וכל העינוגים שבעולם אינם אלא הבל ושווא נתעה, ויפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.

והדבר הכי נפלא שנראה לי יענה תשובה לשאלתך, הוא מה שכותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ע"ז: "דע, שכל אחד מישראל, אפילו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום...בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"....ועל כן כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחינת מוחין, בחינת תפילין, עובר עליו יראה גם כן, בבחינת הרצועה שעוברת במעברתא של תפילין, ומזה נשתלשל ובא לכל אחד איזה צער בכל יום". כתוב בגמרא בבבא בתרא באגדתות של פרק שמיני שעניות זה הייסורים הכי גדולים כמעט שיכולים להיות לאדם, ו"אין עני אלא בדעת", אך הרב זצ"ל כותב באורות התורה פרק ז' פסקה ה"א: "הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנם המתגברים, שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה בהופעה תדירית, לפי אותה המידה שהחסירה את קניינה הרוחני...". דהיינו, שדווקא כשהאדם נמצא במדרגה גבוהה מאוד רוחנית, רק אז הוא יכול לחוש את הכאב. כמו שהרב כותב במקום אחר (בעין אי"ה, לא זוכר בדיוק איפה...) שאדם שמרגיש את הכאב על החטא הוא במצב יותר גבוה מאדם שכבר לא מרגיש בושה על החטא והחטא יותר עמוק אצלו, כך גם לגבי ביטול תורה שזה חטא יותר עליון, שעוד יותר קשה לחוש את הצער שלו, והצער הוא נובע דווקא מתוך הידיעה בתורה, מתוך זה שהאדם יותר במוחין כך הוא מבין כמה הוא לא מבין באמת, "תכלית הידיעה שלא נדע", ורק אחרי שהאדם יבין שהצער הזה הוא בא בשביל להיטיב עמו, ויכיר בערך ה' ובגדולתו, אז יתפחו שערי שמים להיטיב עמו ברוחניות ובגשמיות.

ויש עוד עניין שזה שייך רק לאנשים מאוד מיוחדים, וזה סבל למען הכלל. יש איזה פרק בתנ"ך שמתאר מישהו שסובל את הסבל של כל העולם, והכוונה היא לכנסת ישראל שסובלת בגלל כל העולם, כי עם ישראל הוא "הצדיק שבאומות" כמו שמסופר על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שבסוף חייו מת בשביל לכפר על עם ישראל שלא ימותו אנשים מישראל, וסבל בשביל כל עם ישראל, זה אנשים מיוחדים שאצלם הסבל הוא לא בשביל עצמם, שהם אינם צריכים את הסבל בשביל לחזור בתשובה ולהתעלות במעלות הקודש ולהגיע למדרגות רוחניות יותר גבוהות ולקבל יותר מן האור הא-לוקי, אלא בשביל כלל ישראל.

בעז"ה שתצליח!

נ.ב. בסייעתא דשמיא במקרה (רק מה'...) מצאתי כתבה בהדברות שמדברת על העניין הזה:

הרב שלמה זלמן אוירבך: דווקא בעת הייסורים – אדם יכול להגיע לדרגות גבוהות של קרבה לה’

יכול להיות שלא תסכים לקבל אותה ויכול להיות שהיא פשוט לא מתאימה לך.

בכל מקרה אני לא אנסה לשכנע, רק להסביר ולהביא מקורות אם תרצה.

בשרשור הזה: כהמשך לפינת הראי"ה | ערוץ ７ העליתי פסקאות של הרב קוק שמדברות על תפיסה אלוקית אחרת ממה שמקובל, ממליצה לך לקרוא כדי להבין טוב יותר. כמו שגם מצוטט בחתימה שלי, ה' הוא כל המציאות כולה, הוא המקור למציאות והוא מעל למציאות. זאת אומרת שה' הוא לא הורה מתעלל מהסיבה הפשוטה שהוא לא גורם חיצוני, זר לנו. כל מה שקורה לנו, קורה לנו רק בגללנו (סליחה אם זה בוטה מידי..). העולם מנוהל באמצעות מערכת חוקים מוגדרת מראש. יש את חוקי הטבע ויש תגובות אוטומטיות של המציאות לפעולות הכי קטנות שאנחנו עושים. אף דבר רע (וגם לא דבר טוב) שקורה לנו הוא לא מאיזשהו גורם זר למציאות, מהסיבה הפשוטה שלא קיים גורם זר למציאות.

אומר הרב קוק: "הננו רואים את התכונה האורגנית של המציאות החומרית והרוחנית. בבטחה יכולים אנו להשקיף על היחס הכללי של הכל, וממילא על הפעולה שהכל מתפעל מן הכל, והכל פועל על הכל. אין לנו אטום גשמי, ולא שרעף רוחני, שאיננו פועל ונפעל על מלא ובמלוא כל" (אורות הקודש ח"ב עמ' שנה).

מהסבר הרב על פעולת התפילה אפשר להבין טוב יותר את אופן ההשפעה שלנו על המציאות: 

"שתי שיטות הן לערכה של התפילה, השיטה המיסטית, והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל שהבעת הרצון הנפשי של האדם, בהתדבקו בא-להים, הרי היא פועלת ויוצרת, מתוך המעמד הרוחני, עלילות רבות ערך בההוויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית [=נפשית], הפיוטית. האדם יתרומם על ידי ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מידותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בוודאי אחוז עם הגורל של האדם. בההטבה המוסרית, יוטב הגורל" (שמונה קבצים א רפב).

מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון בצורה מובנת ושתהיה תועלת בתגובה הזו בע"ה.

דבר ראשון, תשים לב, שזאת החוויה שלך. זו תחושה אינדוודואלית שאתה חווה.
כואב שככה אתה מרגיש כלפיי ה' ושאתה חווה אותו כהורה מתעלל
לא חושבת שיש לי מה לתת הסברים שכליים על איך שאתה מרגיש(למרות שיש),
זה לא התשובה שהלב שלך מחפש.

אני רק יכולה לומר שהתורה, ולא רק, גם המציאות מוכיחה שה' רחמן וטוב, אוהב, דואג
וחס ושלום שיפגע או יתעלל.
לגיטמי שתרגיש ככה, לגיטימי שכואב לך. אבל שתדע שבעומק בעומק ההרגשה שלך אמתית ונכונה אבל לאו דווקא שהיא משקפת את המציאות(זאת אומרת אתה מרגיש שמתעללים בך אולי או שאתה סובל או שאתה מקבל כאפות, וזה נכון, אבל במציאות ה' לא מתעלל. אתה מרגיש באמת, זה אצלך וזה לגיטמי שככה תרגיש ותמיד יש לך בחירה על ההרגשה שלך.)

לא פשוט בכלל.

אמונה בקב"ה היא לא רק הצהרה אלא דרך חיים שלימה שמקיפה את כל רבדי החיים - רגש, מחשבה, מעשה. במידה האמונה חייה במילואה בכל רובדי החיים אכן מסתבר שהיא תביא עוצמה אך גם כך פשטני לומר אבל זה נראה לי יותר מסתבר.

בכלל, מצוות לא תקיימות בגלל רווח (עוצמה או חוסר עונים) אלא בגלל הערך שלהם בפני עצמם.  

והניח פה את דברי הרב קוק בערפילי טוהר (שקשור מאוד למה שכתבו לפני בשרשור) - 

"יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה."

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.