וואו. היא נדלקת מכל דבר קטן שאומרים לה או שעושים לה.
אין לה טיפת סבלנות. ברמה שאם אני בשרותים והיא שואלת אותי שאלה ואני אומרת לה שתכף אצא ואדבר איתה היא מגיבה באוף אוף אוף ומתחילה לנג'ז ולצעוק ולבכות.
צורחת בלי פרופורציה למה שקורה.
אימפולסיבית.
רבה בלי סוף עם אחיה בן החמש וחצי.
לא מסוגלת שידברו איתה, רק אוטמת אזניים וצורחת את המילה האהובה עלי "דייייייייי!"
אמא'לה.
אני מבינה שהיא באיזושהיא מצוקה.
היתה לה שנה לא פשוטה בכיתה א'. היא עוברת לבי"ס אחר בשנה"ל הבאה.
גם החופש הגדול והשעמום הנלווה לו לא מוסיף למצב.
ובכל זאת.
אני מוצאת את עצמי מאבדת עשתונות מולה.
במקביל אני מתמודדת עם עוד עניינים- אישיים, זוגיים, בנות בגיל ההתבגרות ועוד.
הצילו.
אני מחכה לרגע שבו היא תרדם בערב כדי לנשום לרווחה.
ואפילו שלחתי אותה עכשיו לישון , באמצע היום.
לא יודעת מה אני רוצה מכם.
עיצות, הזדהות, סתם פריקה.
הייתי רוצה לקחת אותה לטיפול רגשי, אבל זה לא יקרה מייד, מכמה סיבות.
) מרגיש שמבינים מה עובר עליו ומה כבד עליו,
זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!