קצת ארוך, מקווה שאצליח להסביר.
החופש הזה שם לי מראה בפנים. קשה לי להיות עם הילדים כל היום.
וזה גורם לי לכעס.
ניסיתי להבין למה ועל מה.
לפי מה שאני מאמינה, יש דברים שהם קשים ומאתגרים, אבל בסוף אם המטרה טובה, אז אם עובדים קשה ומנסים, מצליחים להגיע למקום טוב יותר.
למשל? אם שני בני זוג לא מסתדרים, אז לפי החשיבה שלי - לא יכול להיות שהקב"ה רוצה שזו תהיה המציאות שבה הם יחיו כל השנים, אז בטוח יש דרך כלשהי שבה הם יוכלו ללמוד להסתדר. זה יכול להיות מאוד מאתגר, אבל אני מאמינה שעם עבןדה קשה זה אפשרי.
ועכשיו למקרה שלנו, בדרך הטבע - אימהות נמצאות עם הילדים שלהם. אז לפי הלוגיקה שלי, גם אם זה קשה, אמורה בכל אופן להיות דרך טבעית והגיונית שבה האימהות מסתדרות עם הילדים שלהם ומצליחות לטפל בהם בסבלנות וברוגע.
אז למה אני לא מצליחה למצוא את הדרך הזו?? וזה מה שגורם לי לכעוס. על המציאות. איך יכול להיות שכדי להיות אמא, אני מרגישה שאני לא מצליחה לתת לעצמי את מה שאני צריכה. היום הגעתי לארוחת בוקר רק בעשר, ברגע שאני מנסה ללכת לשירותים שני החמודים שלי שעד דקה לפני כן שיחקו יפה, מתחילים לריב אחד עם השני. אם כבר הגענו לקצת רוגע וזמן שלי איתם, אז בעצם צריך כבר להכין את הארוחה הבאה. והם כל הזמן רעבים, והם כל הזמן צריכים ממני משהו. והם אפילו לא כל כך צפופים בגיל.
אז למה אני פשוט לא יכולה להיות איתם בשלווה ובנחת?
באמת שהדבר הכי חשוב לי זה להיות אמא עם סבלנות. כמעט יותר מכל דבר אחר. אבל גם כשאני מנסה, תמיד פתאום יש עוד משימה, ועוד משהו ואני מאבדת את זה לחלוטין.
יש דרך נורמלית לעשות את זה? שכולם יישמרו על השפיות שלהם?
החופש הזה שם לי מראה בפנים. קשה לי להיות עם הילדים כל היום.
וזה גורם לי לכעס.
ניסיתי להבין למה ועל מה.
לפי מה שאני מאמינה, יש דברים שהם קשים ומאתגרים, אבל בסוף אם המטרה טובה, אז אם עובדים קשה ומנסים, מצליחים להגיע למקום טוב יותר.
למשל? אם שני בני זוג לא מסתדרים, אז לפי החשיבה שלי - לא יכול להיות שהקב"ה רוצה שזו תהיה המציאות שבה הם יחיו כל השנים, אז בטוח יש דרך כלשהי שבה הם יוכלו ללמוד להסתדר. זה יכול להיות מאוד מאתגר, אבל אני מאמינה שעם עבןדה קשה זה אפשרי.
ועכשיו למקרה שלנו, בדרך הטבע - אימהות נמצאות עם הילדים שלהם. אז לפי הלוגיקה שלי, גם אם זה קשה, אמורה בכל אופן להיות דרך טבעית והגיונית שבה האימהות מסתדרות עם הילדים שלהם ומצליחות לטפל בהם בסבלנות וברוגע.
אז למה אני לא מצליחה למצוא את הדרך הזו?? וזה מה שגורם לי לכעוס. על המציאות. איך יכול להיות שכדי להיות אמא, אני מרגישה שאני לא מצליחה לתת לעצמי את מה שאני צריכה. היום הגעתי לארוחת בוקר רק בעשר, ברגע שאני מנסה ללכת לשירותים שני החמודים שלי שעד דקה לפני כן שיחקו יפה, מתחילים לריב אחד עם השני. אם כבר הגענו לקצת רוגע וזמן שלי איתם, אז בעצם צריך כבר להכין את הארוחה הבאה. והם כל הזמן רעבים, והם כל הזמן צריכים ממני משהו. והם אפילו לא כל כך צפופים בגיל.
אז למה אני פשוט לא יכולה להיות איתם בשלווה ובנחת?
באמת שהדבר הכי חשוב לי זה להיות אמא עם סבלנות. כמעט יותר מכל דבר אחר. אבל גם כשאני מנסה, תמיד פתאום יש עוד משימה, ועוד משהו ואני מאבדת את זה לחלוטין.
יש דרך נורמלית לעשות את זה? שכולם יישמרו על השפיות שלהם?
עוקבת אחרי השרשור…
), ברור שיש דברים שמתאים יותר ושמתאים פחות אבל אם מסתכלים על זה כתעסוקה אז עושים את זה בנחת. ומצד שני - זו תעסוקה אז גם אם לא מספיקים אז לא להיות בלחץ לסיים.