היי,
אז לאחר שבועיים וחצי של דופק איטי קיבלתי את התרת הספקות שייחלתי לה...
היום, כמו בכל יום בשבועיים וחצי האחרונים הלכתי לבדיקה במיון נשים של כללית, והפעם הדופק נעלם, ואיתו משהו בי.
מאותו הרגע יושבים איתך ומספרים לך כל האפשרויות ומדגישים בפנייך שאין דחיפות ואפשר גם להמתין כמה ימים.. ביקשתי הפניה למיון כדי שיבדקו שוב ובמידה וזו ההבחנה לסיים עם זה.
בחדר בביהח, הבדיקה היא יסודית, את יושבת במיטה וממול יש לוח של מוניטורים של נשים שהן בשבועות 40+.. קוראים לרופא נוסף והמבט שלי רק במוניטור באילו צירים יפים אחת חווה לעומת מישהי שלא נראה שהתחילו לה צירים.. ותוך כדי גם אומרים לך שאין סיכוי..
מאותו הרגע את נעלמת, פיזית את שם, אבל בנפש כאילו את במקום אחר.. השיחה היא טכנית, ומסבירים לך שאת 1 מ5 בנות שזה קורה להן ושצריך לסיים עם זה כמה שיותר מהר..
רושמים לי כדורים ומספרים לי על מלא תופעות לוואי מחרידות וגם שאני אוכל לחזור כבר מחר לעבודה.. עבודה?! אני תוקפת את כולם.. מי חושב בכלל על עבודה אני עונה בכעס ורק רוצה לברוח.
הרופא מסיים בזה שאם יכאב לי ברמה שאופטלגין ואקמול יחד לא יכולים לסייע רק אז להגיע.
אני יוצאת.. המרשם כבר מוכן וכולן מסתכלות עלי בעצבות, הנשים בהריון שממתינות לתורן חובקות את בטנן חזק יותר , ולי מסבירים שוב על התופעות ומדי פעם שולחות יד לליטוף קל וחמלה.
עובר שלי,
אתה אומנם רק בן עוד מעט 9 שבועות, אבל עם הטיפול הרבה יותר.
רציתי ,נלחמתי, ניסיתי לשמור אותך איתי, ואני מתנצלת בפנייך שלא הצלחתי.. אני יודעת שנלחמת, כל יום עם הדופק הקטנטן שלך במשך שבועיים וחצי וזה בסדר גם לוותר.
אני יודעת שאתה שומר על המשפחה שלך שחיכתה לך, אנחנו תמיד נזכור ונאהב אותך❤
אז לאחר שבועיים וחצי של דופק איטי קיבלתי את התרת הספקות שייחלתי לה...
היום, כמו בכל יום בשבועיים וחצי האחרונים הלכתי לבדיקה במיון נשים של כללית, והפעם הדופק נעלם, ואיתו משהו בי.
מאותו הרגע יושבים איתך ומספרים לך כל האפשרויות ומדגישים בפנייך שאין דחיפות ואפשר גם להמתין כמה ימים.. ביקשתי הפניה למיון כדי שיבדקו שוב ובמידה וזו ההבחנה לסיים עם זה.
בחדר בביהח, הבדיקה היא יסודית, את יושבת במיטה וממול יש לוח של מוניטורים של נשים שהן בשבועות 40+.. קוראים לרופא נוסף והמבט שלי רק במוניטור באילו צירים יפים אחת חווה לעומת מישהי שלא נראה שהתחילו לה צירים.. ותוך כדי גם אומרים לך שאין סיכוי..
מאותו הרגע את נעלמת, פיזית את שם, אבל בנפש כאילו את במקום אחר.. השיחה היא טכנית, ומסבירים לך שאת 1 מ5 בנות שזה קורה להן ושצריך לסיים עם זה כמה שיותר מהר..
רושמים לי כדורים ומספרים לי על מלא תופעות לוואי מחרידות וגם שאני אוכל לחזור כבר מחר לעבודה.. עבודה?! אני תוקפת את כולם.. מי חושב בכלל על עבודה אני עונה בכעס ורק רוצה לברוח.
הרופא מסיים בזה שאם יכאב לי ברמה שאופטלגין ואקמול יחד לא יכולים לסייע רק אז להגיע.
אני יוצאת.. המרשם כבר מוכן וכולן מסתכלות עלי בעצבות, הנשים בהריון שממתינות לתורן חובקות את בטנן חזק יותר , ולי מסבירים שוב על התופעות ומדי פעם שולחות יד לליטוף קל וחמלה.
עובר שלי,
אתה אומנם רק בן עוד מעט 9 שבועות, אבל עם הטיפול הרבה יותר.
רציתי ,נלחמתי, ניסיתי לשמור אותך איתי, ואני מתנצלת בפנייך שלא הצלחתי.. אני יודעת שנלחמת, כל יום עם הדופק הקטנטן שלך במשך שבועיים וחצי וזה בסדר גם לוותר.
אני יודעת שאתה שומר על המשפחה שלך שחיכתה לך, אנחנו תמיד נזכור ונאהב אותך❤
