תרגיל מחשבה קצר. נניח שבתי, חס וחלילה, תאמץ אורח חיים טבעוני-אורגני-ניו אייג'י  ותתחתן עם אחד כמוה. ההורים יביאו אליי את הילדים ויבקשו שאקפיד להאכיל אותם מזון אורגני, בעוד שברור לי בלי צל של ספק, כולל הוכחות מדעיות, שזה בולשיט, סליחה על הביטוי. האם אציית לבקשותיהם של בתי ובעלה? 

כמו במקרה שלי. ילדיי יודעים שסבא וסבתא משני הצדדים "לא זכו לקבל חינוך דתי" וכיו"ב. כשמדובר בצד אחד שיש לו סבא וסבתא דתיים לתפארת אל מול הצד השני, עם סבא וסבתא שונים בתכלית, זה עשוי ליצור בלבול אצל הילדים.

נחזור לדוגמה שהבאתי. נניח, חס וחלילה וחס ושלום, שבתי תפקוד עליי להאכיל את הנכדים אך ורק במוצרים אורגניים. אתה חושב שלעולם לא אפשל ואכתת את רגליי לחנויות ייעודיות כדי לקנות איזה תפוח עם המדבקה הנכונה (או שאשבר ויום אחד אזייף את המדבקה)? הדרישות ההלכתיות הרבה יותר מקיפות ונוקשות, כולל סינון תכנים לקריאה ולצפייה. לא בטוח שסבא חילוני מצוי יסכים לכל המגבלות שיוטלו עליו.

כי ציות למשהו שאני לא מאמין בו (יתרונות האוכל האורגני), בעוד המשהו הזה קשה לביצוע (לא בכל מקום יש חנות אורגנית) דורש יותר מדי משאבים נפשיים וכספיים. להיות סבא חילוני לנכדים דתיים זה עוד יותר קשה.

אני ואשתי חוזרים בתשובה, ואני מדי פעם תופס את אימא שלי דוחפת לילדים ממתק שכשרותו מוטלת בספק: "נו, זה הרי לא בשר חזיר".

כדאי שתעלה בפני המדויטת את כל ההתלבטויות שעלו לך. אם תסכינו לנסח איזשהו "קוד התנהגות" כלפי ההורים שלה ושהיית הילדים שיוולדו בע"ה, מה טוב.

וקשר משפחתי זה דבר הדוק, ומחייב רגשות אהבה. שונה מקשר חברי.

אז כן, צריך להתרחק כמה שאפשר, ואם ח"ו ה' גורם שאי אפשר, אי אפשר.

אם אדם מתרחק כפי יכלתו, מכאן ואילך ה' עוזר ויש סיעתא דשמיא. אבל אם אדם מראש לא עושה סייגים, ולא מתאמץ לשמור את עצמו כפי יכלתו, הוא מאבד את סיעתא דשמיא המיוחדת הזו. זה נובע מהכלל שמי שמכניס את עצמו במודע לנסיון, מאבד סיעתא דשמיא להצליח בו, בשונה ממי שנכנס לנסיון בעל כרחו. 

ה' עוזר לאדם לעמוד בנסיונות. אבל אם הוא במזיד מכניס את עצמו לנסיון מרצונו, טוענים בשמיים שהוא לא ראוי לקבל עזרה בגלל שהוא נכנס לזה מרצונו.

גם אם אי אפשר להיות רחוק מחילונים, צריך להשתדל למעט את החיכוך.

לא לפחד מפני עוצמתם, אבל כן להיות ירא חטא. כשאתה רואה שכל הסביבה שלך משדרת חוסר אמונה וחוסר ערך למצוות, זה משפיע. במחקר אומרים שהחברה זה הגורם הפסיכולוגי מס' 1 שמשפיע על האדם, אין להפחית את החשיבות של זה.

תודה על תגובתך.

אז כן, התורה אומרת שמי שמחלל שבת הוא משומד, וכמו גוי. (רמב"ם הל' שבת, ל,טו). רשע. אין מה לעשות זו המציאות.

והתורה הדריכה אל תתחבר לרשע. מסכת אבות זה לא וורטים, זה התגלות דבר ה' אלינו וצריך לפעול לפי זה.

ועם זאת חכמים כגון הרמב"ם (בשו''ת) ציוו שצריך לקרב את הנשמות האלו באהבה, להתבונן על החיובי שבהם לצורך כך.

אבל יש לזה תנאים - שהשני מוכן לשמוע ומכבד. ושאתה בא בתחושת שליחות מוגדרת, ולא בא להיות חבר בין שווים. 

ובקשר משפחתי זה קשר שבו אתה 'אנוס' להיות מחובר למשפחה השניה, ואם הם חילונים זו בעיה. זה לא שהם באו לשמוע אותך.

ולא, אסור ללמוד את היופי בחילונים. זה חינוך של טעות. הלא משנאיך ה' אשנא. וה' שונא את הכופרים יותר מעובדי עבודה זרה. הגישה שלך לא תואמת את המקורות התורניים. יש לך לב אוהב, אבל גם אהבה צריך לרסן

אני יכול לאהוב מישהו ולחשוב שהוא לא יודע מתמטיקה

אני יכול לאהוב מישהו ולחשוב שהוא ממש טיפש

אני יכול לאהוב מישהו ולחשוב שהא ממש רשע

ואם אני חושב שהוא ממש רשע, אז גם החובה לאהוב אותו היא לא באותה רמה (עד כדי לא קיימת)

ולא, אני לא שליט עליון, אבל הקב"ה כן, ואני מציית לו, ואם יש מישהו שלא מציית לו - אז הבחור הזה בבעיה.

היכולת להכיל, לחבק, לאהוב אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם - אין משמעותה שאנחנו מקבלים את הדעות שלהם. הדעות שלהם מוטעות/שקריות/מתועבות/מרושעות, אבל אנחנו מתייחסים אליהם בכבוד

לא כל כך מעניין אותי מי נקרא רשע ומי לא.

אבל כן, כל יהודי שלא מקיים מצוות נמצא במצב לא טוב בכלל.

יש לך ספק בזה? למה את מקיימת מצוות, אם את חושבת שאין הבדל בין מי שמקיים למי שלא?

העניין הוא לא הם עושים מעשים טובים או רעים אלא מה היחס כלפיהם עצמם, לא כלפי המעשים שלהם

אם אדם עושה מעשי רשע, הוא רשע

היחס לאדם תלוי בשקלול המעשים עם כוונה והקשר. אבל בהחלט היחס לאדם נגזר מהיחס למעשים

או לכל הפחות ביחס למעשה הזה שלעצמו ולא לשאר החלקים באישיות שלו. 

להגיד על המכלול של האדם צדיק או רשע זה כבר דורש יכולת שיפוט, וזה נראה לי התפקיד של הקב"ה בכבודו ובעצמו. לא נראה לי שאדם צריך להסתובב בעולם ולשפוט את הסובבים אותו.

המודל שנראה לי עדיף לקחת הוא אברהם אבינו ביחסו לאנשי סדום. הוא לא עסוק בלשפוט אותם, אלא בלהציל אותם

כי אי אפשר לקיים בלי להכריע שהאדם רשע

או שאולי הכוונה לא להתחבר לאותם היבטים של האדם בזמן שהוא באמצע לשדוד.

גם אני לא הסתובבתי בעולם לשפוט אנשים.

זה אתם שיוצאים מגדרכם כדי לומר שאין הבדל בין מחלל שבת לשומר שבת.

אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, אפשר להתעלם מזה?

אכן המצב שלנו היום שונה מבעבר לגבי אנשים שנטשו אורח חיים של תורה ומצוות.

אכן, אל תתחבר לרשע זה עניין גדול. אך השאלה מה הגרעין של העניין. זאת לא המסגרת להגיע לדקדוקי הגדרות ביחס לאמירות חז"ל כאלה או אחרות.

הם שיתפו פעולה עם רשעים מוך מחשבה שבמקרה הזה זה מותר

אבל הם לא טענו שלא מדובר ברשעים.

אתה טוען שאין דבר כזה רשע חוץ מאשר ברגע החטא עצמו וגם זה בספק 

אבל בהחלט הרהרתי בדבר היכולת שלנו לקבוע מי כן ומי לא.

לגבי מה הם טענו או לא - הם רבים, בוודאי שתלמידי הרב קוק לא הטיחו בכל אחד רשע. הרב קוק באחד ממכתביו החסיר את מילה "שלום" משום "אין שלום לרשעים אמר ה'" אך זה היה חריג מאוד.

גם אני לא הטחתי באף אחד שום דבר.

בסך הכל אמרתי שמציאות של אדם שאפשר להגדיר אותו רשע היא לא מציאות נדירה כל כך או רגעית כל כך, וחז"ל היו צריכים להזהיר ממנה

היה ביחס אישי הריגשי הפשוט כלפי אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות ובהקשר הזה השאלה על דבר ההגדרה לרשע היא לא רלוונטית אלא אם כן אתה מסיק מכך יחס ריגשי ביחס לאותם אנשים.

היחס של בתי מדרש שאני מכיר איננו כזה מתוך כך הגבתי את מה שהגבתי.

לא טענתי שאתה הטחת רשע במאן דהו חלילה, אלא אם אתה טוען את מה שאתה טוען ואין לזה יחס ריגשי אז זה לא רלוונטי למה שעורר את ההקשר המקורי של העניין להבנתי.

הדיון היה איך להתייחס למשפחה של מחללי שבת.

האם הם "רשעים"? לא מעניין אותי

האם היחס אליהם זהה ליחס למשפחה של שומרי שבת? זאת השאלה מבחינתי, וברור שהיחס לא יכול להיות אותו יחס.

במה קשור חילול השבת שלהם למערכת היחסים שלך איתם?

גם אם הוא לא יודע שהיא אמא שלך.

אז למה מחללי שבת זה נחמד ויפה?

אמרתי שזה לא קשור למערכת יחסים שלך איתם כל עוד אתם לא נמצאים ביחד באותה שבת.

והדוגמא ממש לא דומה, כי חילול שבת, ברובו, כיום לא נובע משנאת הדת (לעומת קללה על אמא שנובעת משנאה)

אז קודם כל, אתה עלול להיות איתם באותה שבת

וחוץ מזה, יש עוד המון מצוות שהם לא מקיימים

ולגבי המניע - אני חושב שגם מי שמקלל אנשים שאני אוהב בלי שהוא שונא אותם, אני לא אוהב להיות בחברתו.

יותר מדי אנשים שבויים במחשבות של "מה זה מעיד". לא מעניין אותי מה הוא חושב, ומה האופי שלו באמת. מבחינתי, עדיף לי להקיף את עצמי באנשים שמתנהגים למופת כחיקוי עלוב למישהו (בהנחה שזה יישאר אמין לאורך זמן), מאשר אנשים תמימים וכנים שמתנהגים בצורה בלתי נסבלת.

גם כשאני ליד בנאדם ששומר שבת, שמירת השבת שלו (ושאר המצוות שהוא מקיים או לא) היא לא הדבר הראשון שקופץ לי בראש ביחס אליו. 

כמו כן, אני דווקא מבין מאוד אנשים שלא שומרים שבת, זה לא פשוט להיות בנאדם מאמין לענ"ד. אם לך זה דבר פשוט שברור לך שזאת הנחת היסוד שברור שכולם יעשו, אשריך.

ובאמת, יהיה לי ממש לא נעים להיות בחברתם באותה שבת אם הם מחללים בפני. וגם אם יהיה לי נוח בכך - אני לא מצדיק את זה. אשתדל לא להיות בחברתם בשבת.

אני באמת לא מבין מה הקשר בין יחסים בינאישיים פשוטים, של אדם מול אדם, לב מול לב, לבין שמירת המצוות. אני לא חושב שכדאי להסתכל לציציות של האחר אם אין צורך לכך. נגיד, לצורכי עבודה, לא יהיה לי משנה לעבוד עם אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות כי זה לא קשור למהות מערכת היחסים המקצועית. 

מה שאני כן יסכים איתך - טוב יותר להרגיש טבעי בסביבה שומרת מצוות וראוי שמרכז החברתי של האדם להתחבר לחברים שומרי תורה ומצוות. חברויות עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות יהיו עם פחות נושאים משותפים והגיוני שזה ישפיע על הקשר.

הרב יואל בן נון שהיה תלמיד צעיר הסתובב עם הרצי"ה בשכונת גאולה והיתה שם כינוס של חרדים שמי שקרא שם בכריזה אמר בקול שהקהל שמופיע שם הוא קהל של "אתרוגים" שיש בהם גם תורה ומצוות ומעשים טובים, הרב צבי יהודה ממש לא אהב את האמירה הזאת ותפס את ידו של ר' יואל בן נון בחוזקה תוך כדי שהוא חוזר ואומר "במה הקיפו את המזבח, במה הקיפו את המזבח!" (מצוות ערבה כל שבעה). מתבר שהיה ויכוח בין הרב צבי היהודה לתושבים שם ביחס לחילונים או כאלה ששמירת תורה ומצוות יותר רופפת אצלם והם היו טוענים שההתייחסות העיקרית צריכה להיות לאתרוג ומה שעושים עם הערבה זה שחובטים אותה בקרקע. כנגד זה הרב צבי יהודה היה טוען שאמנם יש חיבטת ערבות אך מצוות ערבה כל שבעה ובהם מקיפים את המזבח. בערבה יש עניין מיוחד בכך שרק בה יש מצווה עצמאית (הקפת המזבח) בניגוד לשאר המינים שהמצווה בהם רק עם כל שאר המינים ביחד. 

זה סיפור מופלא ובאמת לולא הוא לא היה פשוט. 

כיף לגדול ולהיות מושפע מתלמידי הראי"ה והרצי"ה. אחרי שאני כותב את זה אני מרגיש את זה ממש כזכות גדולה.

וממילא אם הוא התווכח עם מישהו בנושא מסוים - מבחינתי זאת בסך הכל אינדיקציה ששתי הדעות קיימות ולגיטימיות בעיני.

חוץ מזה, לבנות השקפת עולם לפי סיפורים זאת דרך גרועה מאד. כי אתה תביא את הסיפורים שמתאימים לאג'נדה ולא את אלה שסותרים.

לעצם הביטוי - נו, אני מאד מעריך את הערבה, אבל שמח יותר באתרוג. כמו בדיון קודם, אני לא טוען שיש חובה דתית להתחתן עם מישהי שבאה מבית דתי, אני בסך הכל טוען שטבעי לאדם דתי להעדיף את זה. ואם הוא לא מעדיף את זה, או שהוא לא דתי או שהוא לא נוהג בצורה טבעית.

מתוך התלהבות של הכתיבה בלילה, לא היה לי עניין לשכנע דרכו...

מבחינת טענות, ההודעה הראשונה היא היתה התגובה הרצינית ביחס לדבריך.

להיפך, אתה מחזק מה שאמרתי

אתה רק מסיים באמירה די נאיבית שאתה מנהל מערכת יחסים מלאה ועשירה עם היבט אחד של מישהו בזמן שאתה מתעלם מהיבטים אחרים.

כל אחד?

אדרבה, באמת אני רואה אנשים בפרספקיטבה מאוד אישית ולכן אני לוקח את החלקים שרלוונטים אלי במערכת היחסים איתם.

או חתונה עם בת משפחה של

מי שלא מקיים מערכת יחסים עשירה עם אשתו, באמת אני לא רואה סיבה שלא יתחתן עם מישהי מרקע לא דתי

ובהצלחה.

והנושא של הדיון המקורי השתנה ברצף התגובות הנ"ל (בתגובה שלי לפותח השרשור עצמו עניתי בצורה אחרת לגמרי) ל'יחס הראוי כלפי אנשים שלא שומרים תורה ומצוות'. ועל זה עניתי שאני לא מקיים יחסים עשירים עם כל אחד ואני לא נכנס לאנשים לקשקע ובטח שלא מנסה לשפוט אותם למה שלא קשור אלי.

ולגבי ההקשר של הנושא של בעל השרשור -

מקיימים יחסים עשירים ואכן זה מורכב, אך יכולות עוד מורכבויות אחרות גם

אתה לא מקיים איתם יחסים ביחס לחינוך ילדים בסופו של דבר החלטות משותפות ביחס לבית אדם עושה עם אשתו בלבד.

השאלה מי צדק - ההסיטוריה תוכיח וכל אחד לפי שיכלו ישפוט את העניין ויראה מה נראה לו יותר הגיוני. בכל אופן היום רוב גדולי הרבנים החרדים משפתים פעולה עם מוסדות המדינה החילוניים בצורה יחסית פעילה ולכן נראה לי שההסיטוריה הוכיחה שהצד שמשתף פעולה נהיה קונסנזוס. 

גם אם עדיין יש התייחסויות שונות לעצם שיתוף הפעולה

וזה לא רק הרב קוק!

רבני המזרחי שהיו גדולי עולם - הרב שמואל מוהליבר, הרב ריינס, הרב הרצוג, הרב סולובייצ'יק וכולי

שלא שומר שבת כמו רשע?
אתה לא יכול להגיד לא נכנס להגדרות מתי שאתה בעצמך יוצר אותם

אני לא יצרתי הגדרות. איפה כתבתי על מישהו שהוא רשע? רק התייחסתי לאמירה שהוא בוודאי לא רשע, או הזעזוע מהאמירה
דבר שני הסיפור של האדם מולך זה לא סיפור שלך

נכון. ואני לא שופט אותו. אבל איך אתייחס אליו זה כן הסיפור שלי
התפקיד שלי בחיים או שלך או של כל אחד מישראל
זה לשפוט בעין טובה את השני

נכון (לא התפקיד היחיד)
כן גם אדם לא דתי ..

לאו דווקא. מי שאינו עושה מעשה עמך, לא בהכרח
די עם ההגדרות ודי עם להרגיש התנשאות על מישהו שהוא לא שומר

אומר שוב, לא הגדרתי. ולא מתנשא. אבל בדיוק כמו שהוא יודע לבשל ואני לא, אני שומר שבת והוא לא, ובזה אני יותר טוב ממנו. זאת שאלה של מציאות. אם אחליט להתנשא זה שאלה של מה אני עושה עם המציאות הזאת
אתה לא עברת את המסע שלו אז קצת ענווה
קצת רחמנות קצת תפילה

מסכים
ועדיף לא לצאת בחוצות הפורום ולהגיד
הוא רשע!!! היחס לרשע צריך להיות בהתאם .

חוזר ואומר, לא אמרתי את זה ולא עשיתי את זה

כל כך להקפיד על האחר , למה???

כנ"ל, לא עשיתי

זה לא אדם שבא ליהדות וירק עליה
זה אדם שהתרחק כי נסיבות החיים הובילו אותו

יופי שנסיבות החיים הובילו אותו. "כבד את אביך ואת אמך כי נסיבות החיים יובילו אותך". "לא תרצח כי נסיבות החיים יובילו אותך".
זה לא אומר שהוא פחות חשוב לה" ממך

בהחלט. יכול להיות שהוא עשה יותר מצוות ופחות חטאים, אולי הוא עובד את ה' יותר ממני. אבל ברשימת החטאים שהוא כן עשה, נמצא חילול שבת.
ובטח לא אומר שאתה או אני או כל אדם אחר לא יכולים ללמד עליו זכות

אין לי בעיה ללמד זכות, ובכל זאת, המציאות היא שהוא מחלל שבת

שבגלל בעייתיות במפלגות הדתיות אתה מחלק את פתק ההצבעה שלך בשווה בין אנשים בעייתיים לשונאי ישראל.

אבל מזדהה עם האמירה העקרונית שלך שיש גבול לטהרנות, וטהרנות קיצונית היא לא דרך שמאפשרת חיים תקינים.

אני לא אקרא למשטרה כשיש גנבים

נכון? זה ההגיון?

והקב"ה יעזור אם הוא רוצה, ואם לא לא

ולא, הסיפור הוא לא בן אדם אחד, ולא יום למחרת, אבל כן, ארבעה מנדטים שירגישו לא בנוח עם הנציגים שלהם, יגרמו להטות את הכף, ובארבע שנים הצד השני יכול להספיק הרבה.

כמה בנות צריכות להיות לראשי מפלגה בשביל זה?

בהנחה שאכן זאת יוזמה של אדם מסוים, אותו אדם הוא באמת לא בסדר.

אבל גם הוא חושב שזה לא בסדר, ורק הוא "סולח לעצמו", או מתרץ לעצמו שזה בסדר.

גם חז"ל התיייחסו באופן שונה לאנשים שחוטאים במודע לאנשים שמאמינים שהם בסדר (הסוג השני לא נפסל לעדות).

מי שמחלל שבת כשיטה ודרך קבע, נמצא על סט ערכים שונה ממני.

מי שמלין שכר שכיר יכול בקלות להיות על אותה מערכת ערכים, ורק להכשל בעקביות בחטא.

מאד שונה בעיני אדם שנכשל בחטאים מאשר אדם שחוטא.

חילול שבת הוא לא מוטל בספק.

שוב, ההגדרה הקונקרטית של "רשע" היא לא הסיפור.

השאלה היא העקרון, האם אנחנו מבדילים בין מי ששומר מצוות למי שלא

אם אני אגיע למסקנה שאין שום הבדל בעיני הקב"ה בין מי ששומר שבת למי שמחלל שבת, אין לי סיבה לשמור שבת.

הסיבה שאני שומר שבת ומקפיד על זה, היא בגלל שאני מאמין שעל כל חילול שבת אני עובר על איסור חמור שבחמורים

תראה לי ציטוט מדבריו שהולך בכיוון הכללי של מה שאתה כותב כאן.

אני לא רואה רמז לזה

אגב, סימן ב ס"ק טז, זה המקור העיקרי שאתה רוצה, כנראה

התורה שבכתב דווקא לא מתייחסת כלל וכלל לכופרים אלא לעובדי ע"ז.

מותר להכנס למסגד שהיא טענותיו הם כפירה בתורת משה אך אסור להכנס לכנסייה שהיא בגדר עבודה זרה.

הגמרא במסכת סנהדרין אומרת "איפלו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" - צריך להבין על מה היא מדברת אבל בוודאי שנראה לי שהמקורות הם לא חד צדדים כמוך, לפחות לא לפי כל גדולי ישראל ששיתפו פעולה עם גורמים חילוניים ביניהם גדולי עולם.

זה לא עניין שצריך למנוע. בעניין חינןףך ילדים והתהליך של האישה עצמה זה דורש גבולות אבל אם אתה חושב שהאתגר הזה גדול עליך 

, זמעת החלטה מושכלת לוותר בגלל זה.

זה נראה לי גם עניין אידיאולוגי - מה היחס ראוי לאנשים שרחוקים מאורח חיים דתי. נראה לי שיחס של קרבה ואהבה הוא המגמה שאליה ראוי להתקרב כמה שניתן אבל זה כבר דיון אחר.

בלי קשר נשמע שאתה בונה בניינים על עתיד מאוד רחוק, כמו בכל נושא, כדאי להזהר מזה.

אלא גם עם המשפחה, לטוב ולרע.

אבל אני לא חושבת שבהכרח המשפחה שלה הם בגדר "רשעים".

אני לא חושבת שצריך לחשוש להשפעה שלה מהמשפחה, בהנחה שהיא באמצ כבר חצתה את הגשר של החזרה בתשובה. גם את הניסיונות לקרב את המשפחה - לא הייתי עושה את זה בלי שהם יבקשו, כדי לא לשרוף את הקשר איתם.

זה נכון שיש מחירים במשפחות מסוימות (ולא רק חזרה בתשובה - נניח יצא לי לצאת עם אנשים שאין להם משפחה בארץ, או משפחה מאוד מאוד קטנה, או שמסיבות אחרות אי אפשר להגיע להורים - ל"ע גם במשפחות דתיות יש סיפורים לא פשוטים בכלל).

אפשר להיות אדם דתי ורחוק מה'.
אז גם אם תגור במקום שכולם דתיים, תלמד במקום שכולם דתיים, תעבוד במקום שכולם דתיים, תעשה את הקניות שלך במקום שכולם דתיים - הילדים שלך יפגשו אנשים שרחוקים מה'. צריך לחנך אותם בכל מקרה, לא משנה עם מי מתחתנים.
ולא חייבים שמגיל 0 הם ישהו עם סבא סבתא והדודים. 

אפשר לקבוע שהם באים אליכם ולא להפך ופתרונות נוספים.

אם בסה"כ מדובר באנשים עם לב טוב ועין טובה - אולי זה שווה את המאמץ.

ולכן הייתי ממליצה לך לדבר עם רב שאתה מכיר וסומך עליו (ואולי אפילו לבוא יחד עם המיועדת).

לבדוק איך המשפחה שלה מקבלת אותה ואת עובדת היותה דתיה עכשיו.

האם הם כועסים? יורדים עליה? מתנגדים לה?

או שאולי הם מקבלים אותה באהבה? ואפילו הכשירו את המטבח עבורה?

אם התשובה השניה היא מה שקורה אצל הבחורה, אז אני באמת חושבת שהכל יהיה בסדר.

נכון, יהיו אתגרים. תצטרכו להסביר, ולהציב גבולות, ולבקש, ואולי גם להימנע מהשתתפות בדברים מסוימים. אבל הדברים האלה ממילא קורים גם אצל משפחות דתיות, פשוט בהקשרים אחרים.

לגבי חינוך הילדים- אישית, לא הייתי חוששת מזה. דווקא ילדים שגדלים בחשיפה למשהו אחר, אפשר לבנות אצלם חוסן פנימי וידיעה ברורה של מי הם ומה הם. פשוט כי יש למה להשוות...ולדעת שאמנם הם סבא וסבתא או בני דודים ואנחנו אוהבים אותם הכי בעולם, אבל הדרך שלנו היא שונה.

בהצלחה!!

מתנצל שרק עכשיו אני יכול לענות. היו שלקחו את השאלה שלי ודנו ביחס לחילונים, ובזכותם גרמו לי להתבונן בזה יותר. זה התמצות:

תראו, אני עובד עם מקורות תורניים. סברות תמיד אפשר לומר. מקורות זו הדרך יחידה בעיני לבירור האמת.

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה, סוף הקדמה לפרק חלק:

"וכאשר יודה האדם באלו השלוש עשרה עיקרים כולם (שאחד מהם הוא האיסור לכפור בתורה), ויאמין בהם אמונה שלמה – הריהו נכנס בכלל ישראל, וחיבים לאהבו ולרחם עליו וכל מה שחיב ה' מקצתנו לקצתנו מן האהבה והאחוה (היינו ואהבת לרעך כמוך). ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלו היסודות, הרי יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחיבים לשנאו ולאבדו, ועליו הוא אומר "הלוא משנאיך ה' אשנא, תכלית שנאה שנאתים, לאוייבים היו לי". עכ"ל.

חילוני שכופר בתורה מדעתו נכנס בגדר זה. ואין מקור בחז"ל שה' אוהב את הכופרים. (יש מקור שהוא קורא להם בנים, כי בסוף תהיה להם תקנה וה' ישיבם, אבל כל עוד הם לא תוקנו, יש משבר בינו לבינם. רמב"ם הלכות תשובה ז,ז)

ובהל' ע''ז י,א משמע שאנחנו צריכים להרחיקם דוקא כשהן מדברים לפי כפירתם. הוא כתב שאנחנו צריכים להרחיקם "מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה".

אבל בהל' ממרים ג,ג הרמב"ם הוסיף וכתב שאם מדובר בילדים של הכופרים שגידלום מילדותם על הטעויות שלהם, הוא "כתינוק שנשבה", ("ועברותיהן שגגה", פה''מ חולין א,ב). ו"לפיכך, ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להרגן". כלומר צריך להאיר להם פנים ולכבדם כדי לקרבם לתורה, כי בלי זה הם לעולם לא יחזרו בתשובה. ואיך נוכל להאיר פנים אליהם ולהפגין כלפיהם רגשות חיוביים? ע"י התבוננות בפוטנציאל שלהם ובניצוץ המוסתר שבתוכם, אפילו שבמציאות הם רשעים.

אבל אין להתחבר אליהם לשם סיבה אחרת (אא"כ מוכרחים), פירש הרמב"ם בפירוש המשנה: "אל תתחבר לרשע: איזו סוג חברות שתהיה, כדי שלא תלמד ממעשיו. שהמגרעות נקנות בהתערבות על הרשעים".

והרדב"ז כתב בפירושו על הל' ממרים דלעיל, שאם ה"תינוק" מבזה ומזלזל בתורה או בחכמיה, חזר דינו להיות ככופר גמור ולא כתינוק, ומדייק מדברי הרמב"ם "ולא ימהר אדם להרגם". כלומר רק לא ימהר, אבל לא שדין זה פקע מהם. [אמנם ברור שבימינו אמרו כל הרבנים שאסור להרוג כופרים]

לסיכום: אדם שגדל כחילוני מילדות (או דתי שירד מהדרך אבל הוא תמיד מכבד את הדת והדתיים), צריך להאיר פנים ולקרבו בשלום וענוה, שמא יחזור בתשובה. אבל אם הוא מבזה את החכמים, ולא מכבד את הדת, או מנסה להשפיע עלינו מבחינה דתית, צריך לשנאו, ולכן להרחיקו. בגלל ש"הלך אחרי דעתו הקלה, ואחרי שרירות לבו וכפר" (הל' ממרים שם), ו"החשיכו התאוות את נפשו" (פה"מ חולין א,ב). רואים שהוא לא כפר דוקא מתוך 'מחשבה מעמיקה'.

(ומה ה' חושב עליו? שאין לו חלק לעולם הבא, אין יותר רחוק ממנו. ואם יש לו נשמת ישראל ולא ערב רב, הוא יזכה אחרי מסע לא נעים להיות 'אפר תחת כפות רגלי הצדיקים בעוה''ב. הלשם.)

מי שיוכיח אחרת, מוזמן להאיר את עיניי.

אם תוכל לשים את ההסתכלות הצדקנית בצד ולראות את המעבר שלה ושל המשפחה רק תרוויח- קודם כל מלהיות אדם טוב שאוהב אנשים אחרים ואת עמו.

אחרת פשוט אין טעם. תתמקד בלמצוא אישה שתרגיש בנוח בארבע אמות שלך.

פעם ראיתי דיון בפורום חרדי על נישואין עם גיורת. אחד המשתתפים העלה נקודה שאינה תקינה פוליטית, אבל בהחלט נכונה תחושתית: "נניח שהבחורה היא צדיקה ב-100 אחוז, גלגול של רות המואבייה וכו', אבל לי באופן אישי לא יהיה נוח לארח את הוריה הגויים בליל הסדר".

אז כן, בתור חוזר בתשובה אני מבין דתיים מבטן ומלידה שקצת חוששים ממגע עם חותנים חילונים.

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.