רות יושבת על הספה בגג, אחרי כמה דקות אסף נכנס עם שתי כוסות קפה וסיגריה אחת.
״קריר, אה?״ הוא מתיישב לידה.
״אני לא רגילה לגובה הזה.״ היא צוחקת.
״לא יודע אם זה קשור.״ הוא פוסל מיד ואז מסתייג. ״כאילו, בלי קשר אני לא זוכר אף פעם כזה קור באמצע אלול.״
הרוח מעמעמת את סוף המשפט שלו בשריקה וקור מצמית.
״זה מרגיש כמו חנוכה.״ הוא מנסה לחייך.
רות נבהלת. ״ היי היי. אל תתן לאלול הזה לברוח לי כל כך מהר.״ היא משתתקת ואז מוסיפה. ״גם ככה אני מרגישה שאני צריכה לרדוף אחריו ולא הספקתי כלום.״
אסף מושך בכתפיים. ״מה יש לך להספיק..?״ הוא ממלמל תוך כדי שהוא מדליק את הסיגריה ושואף אותה אליו.
״המלך בשדה״. רות עונה כברור מאליו.
״הצילו.״ שאיפה נוספת.
״הצילו.״ היא חוזרת בטון לא ברור ואז מבינה. ״האריה מחוץ לכלוב, אה..?״
״אה-אה״ הוא מהנהן. העשן חונק לו פתאום. הוא משתעל.
״דיי, תפסיק עם זה.״
הוא מתלבט לרגע ואז מועך את הסיגריה על מעקה האבן, מרים אליה עיניים אפורות. ״זה לא זה, חונק אותי.״
״אז מה?״
״האריה.״ הוא אומר בשקט. האריה חונק אותי עד מוות.
״כשהוא בכלוב היחסים בינינו ממש בסדר,כן?״ הוא משפיל מבט בחזרה, ממקד אותו בריצפה האפורה. ״אני בא לפגוש אותו שלוש פעמים ביום, תמיד עם הפאות מסודרות, אותה חליפה ארוכה והסידור ביד.״
רות מהנהנת. ״ועכשיו..?״
״הוא בשדה. הכל פתוח והוא יכול לפגוש אותי בכל המקומות שלי. הלא צדיקים.״
רות שותקת.
״כשאני חוזר מהעבודה רעב ומתנפל על האוכל בלי להניח את החליפה במקום, בלי לשאול אותך איך היה לך היום.״ הוא משתתק לרגע, מתבייש. ״בלי לברך אפילו.״
רות ממשיכה לשתוק. יודעת מה יבוא עכשיו.
״הוא יכול לפגוש אותי כשאני נאבד.״ הקול שלו צרוד צרוד וחלש. ״כשאני לא מוצא את עצמי ובמקום לחפש בתוכי אני מאשים אותו יתברך. ואת הילדים ו—״ הוא לוקח אוויר. ״ואותך.״ פשוט.
״מה הוא ימצא כשהוא יפגוש אותך,שם..? רות שואלת בעדינות.
״גועל.״ הוא יורק. ״שכבות שכבות של אגו ו—״ הוא משתעל שוב.
״את רואה?״ הוא אומר לה כשהשיעול נרגע. ״זה, חונק אותי.״
״אז תפסיק גם עם זה.״ היא מבקשת.
הוא רוצה להסביר לה כמו תמיד שהוא מנסה ומשתדל ו—
היא לא נותנת לו מספיק זמן לארגן מילים.
״תפסיק עם להגיד עליך דברים רעים.״
הוא פותח את הפה לענות לה שמגיע לו והוא רשע מרושע ו—
״ותפסיק לחשוב אותם.״ היא שוב עוקפת אותו.
אסף שותק מובס.
הם שותקים דקה ואז אסף מתחיל לדבר, שוב, עם הפנים ברצפה.
״זה פשוט שכל השנה אני מתלבש בעטיפה של צדיקות ומקווה שיום אחד היא תדבק בי באמת.
ובאלול אין לאן לברוח.״ הוא מרים אליה עיניים מפוחדות. ״המלך מסתובב בשדה שלי, אין לי זמן להתלבש ולהתעטף ואני חשוף, רות.״ הקול שלו מתפרק ועובר ללחישה. ״אני כל כך חשוף.״
רות חושבת לעצמה כמה אלולים עוד יעברו עליהם עד שהיא תצליח לרפא את כל מה שהאכילו את האיש הזה עשרים ושש שנה על אלול. על מלך. ועל אריות.
״אתה פוחד שהוא יטרוף אותך?״ היא מבררת בזהירות.
אסף נענע לשלילה מהר מדי. ״ אני פוחד בכלל לפגוש אותו, אני פוחד שהוא יראה אותי ככה אני—״
״זאת בדיוק התשובה.״ רות קוטעת אותו.
מרדכי צוחק. ״התשובה - התשובה, או תשובה לשאלה?״
״כל התשובות נכונות״ היא קורצת לו.
״תסבירי אותך״ הוא מבקש.
רות משחקת עם הצמיד שעל היד שלה ומדברת בשקט. ״לפני שלושת אלפים שנה עם אחד, שעתיד להבחר ולהתקדש היה קצת במקום החשוף הזה.
הם במצרים, מהבוקר עד הלילה בונים פירמידות לפרעה אחד קטן ומרושע
ובתוך כל העבודת פרך הזאת מי בכלל זוכר שיש עבודת השם. משוקעים במ״ט שערי טומאה בלי מצוות להתכסות בהם.
ולשם, בא מישהו אחד והוא אומר להם ׳אלוקי אבותיכם שלחני אליכם׳
וזה כמו בוקס ללב שלהם שצונח עוד מטה. ׳מה שמו..?׳ הם שואלים.
איך נעמוד מול המלך. בשם מה.
דלים וריקים אנחנו.
באמצע מצרים הוא בא אלינו.
ואומר להם אותו שליח אלוקים ׳אהיה שלחני אליכם׳״
רות מרימה עיניים מהצמיד.
״זו בחינת התשובה, ככה יוצאים ממצרים שבלב.
לא צריך כלום.
רק אהיה - ׳אנא זמין למהוי.׳
אני כאן. איך שאני.
ואני מוכן להתהוות. כאן ועכשיו אני מוכן להיות מחדש.
לא יודע מה היה. לא יודע מה יהיה.
ואין בי כלום. רק אני.
לא יפה במיוחד. לא חכם.
אבל אני מוכן להיות אותי. אני מוכן להיברא מחדש, הרגע הזה.״
אסף כרגיל מקשיב לה בלי להגיב.
היא רוצה לדעת שהוא איתה. ״אתה מוכן להיות?״
הוא מתנער. ״כאן, עכשיו..?״ הוא מופתע.
פתאום חם לו על הגג הזה. והכל קרוב אליו כל כך.
הוא סותם את האוזניים עם כפות הידיים. נחרד מהשאגות שמתפרצות לו ללב.
רות מבינה מיד.
״שיקרו לך.״ היא לוחשת לו, קרוב קרוב. שישמע מאחורי הידיים המפוחדות האלה.
״אין שום אריה.
אל תאמין לשיניים החדות, לנהמות. אין אריה.
יש מלך רחמן שמקיים בהידור אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו.״ היא מתכופפת אליו וזה מעקם לה את הצוואר אבל היא ממשיכה. ״ורגע לפני המשפט, הוא רוצה לרדת לשדה שלך, להידקר מאותם קוצים שאתה דורך עליהם. להישרף מאותה שמש ביום, ולקפוא איתך מהרוח בלילה.
אתה מוכן לפגוש אותו כאן,
אתה מוכן להפסיק לעצום עיניים, לסתום אוזניים,
אתה מוכן להיות..?״
אסף מתלבט לרגע.
״אני מוכן.״
הוא מסיר את הידיים מהאוזניים, השאגות נחלשות אבל לא שוקטות.
״אנא זמין למהוי.״ הוא צועק בלי לשים לב, מנסה לגבור על הנהמות.
זה מצליח.
הקולות משתתקים.
הוא פוקח עיניים בזהירות, הן נפגשות בעיניים היפות של רות.
״אני מוכן להתהוות.״ הוא לוחש, מתנשף.
״אני כל פעם נאבד לי, מתאדה.
אבל הרגע הזה, עכשיו, אני מוכן להתקיים, מחדש.״
לרגע אחד בודד, חשוף ופגיע עד להכאיב -
הוא פוגש את המלך. וכאילו לא הספיקה עליבותו, המלך מקלף אותו עוד, את כל השכבות שכבות.
משאיר אותו ילד קטן, חסר אונים וזקוק כל כך.
משאיר אותו לב.
וברגע הבודד הזה, אסף יודע שזה מה שהמלך מחפש בשדות.
רחמנא ליבא בעי.
השם יתברך - הוא רוצה את הלב.
״הבנתי.״ הוא מרים עיניים לשמיים, מחייך אליהם.
הם שותקים.
ובכל זאת איכשהו, עדיין.
יש לו תשובה.
״קריר, אה?״ הוא מתיישב לידה.
״אני לא רגילה לגובה הזה.״ היא צוחקת.
״לא יודע אם זה קשור.״ הוא פוסל מיד ואז מסתייג. ״כאילו, בלי קשר אני לא זוכר אף פעם כזה קור באמצע אלול.״
הרוח מעמעמת את סוף המשפט שלו בשריקה וקור מצמית.
״זה מרגיש כמו חנוכה.״ הוא מנסה לחייך.
רות נבהלת. ״ היי היי. אל תתן לאלול הזה לברוח לי כל כך מהר.״ היא משתתקת ואז מוסיפה. ״גם ככה אני מרגישה שאני צריכה לרדוף אחריו ולא הספקתי כלום.״
אסף מושך בכתפיים. ״מה יש לך להספיק..?״ הוא ממלמל תוך כדי שהוא מדליק את הסיגריה ושואף אותה אליו.
״המלך בשדה״. רות עונה כברור מאליו.
״הצילו.״ שאיפה נוספת.
״הצילו.״ היא חוזרת בטון לא ברור ואז מבינה. ״האריה מחוץ לכלוב, אה..?״
״אה-אה״ הוא מהנהן. העשן חונק לו פתאום. הוא משתעל.
״דיי, תפסיק עם זה.״
הוא מתלבט לרגע ואז מועך את הסיגריה על מעקה האבן, מרים אליה עיניים אפורות. ״זה לא זה, חונק אותי.״
״אז מה?״
״האריה.״ הוא אומר בשקט. האריה חונק אותי עד מוות.
״כשהוא בכלוב היחסים בינינו ממש בסדר,כן?״ הוא משפיל מבט בחזרה, ממקד אותו בריצפה האפורה. ״אני בא לפגוש אותו שלוש פעמים ביום, תמיד עם הפאות מסודרות, אותה חליפה ארוכה והסידור ביד.״
רות מהנהנת. ״ועכשיו..?״
״הוא בשדה. הכל פתוח והוא יכול לפגוש אותי בכל המקומות שלי. הלא צדיקים.״
רות שותקת.
״כשאני חוזר מהעבודה רעב ומתנפל על האוכל בלי להניח את החליפה במקום, בלי לשאול אותך איך היה לך היום.״ הוא משתתק לרגע, מתבייש. ״בלי לברך אפילו.״
רות ממשיכה לשתוק. יודעת מה יבוא עכשיו.
״הוא יכול לפגוש אותי כשאני נאבד.״ הקול שלו צרוד צרוד וחלש. ״כשאני לא מוצא את עצמי ובמקום לחפש בתוכי אני מאשים אותו יתברך. ואת הילדים ו—״ הוא לוקח אוויר. ״ואותך.״ פשוט.
״מה הוא ימצא כשהוא יפגוש אותך,שם..? רות שואלת בעדינות.
״גועל.״ הוא יורק. ״שכבות שכבות של אגו ו—״ הוא משתעל שוב.
״את רואה?״ הוא אומר לה כשהשיעול נרגע. ״זה, חונק אותי.״
״אז תפסיק גם עם זה.״ היא מבקשת.
הוא רוצה להסביר לה כמו תמיד שהוא מנסה ומשתדל ו—
היא לא נותנת לו מספיק זמן לארגן מילים.
״תפסיק עם להגיד עליך דברים רעים.״
הוא פותח את הפה לענות לה שמגיע לו והוא רשע מרושע ו—
״ותפסיק לחשוב אותם.״ היא שוב עוקפת אותו.
אסף שותק מובס.
הם שותקים דקה ואז אסף מתחיל לדבר, שוב, עם הפנים ברצפה.
״זה פשוט שכל השנה אני מתלבש בעטיפה של צדיקות ומקווה שיום אחד היא תדבק בי באמת.
ובאלול אין לאן לברוח.״ הוא מרים אליה עיניים מפוחדות. ״המלך מסתובב בשדה שלי, אין לי זמן להתלבש ולהתעטף ואני חשוף, רות.״ הקול שלו מתפרק ועובר ללחישה. ״אני כל כך חשוף.״
רות חושבת לעצמה כמה אלולים עוד יעברו עליהם עד שהיא תצליח לרפא את כל מה שהאכילו את האיש הזה עשרים ושש שנה על אלול. על מלך. ועל אריות.
״אתה פוחד שהוא יטרוף אותך?״ היא מבררת בזהירות.
אסף נענע לשלילה מהר מדי. ״ אני פוחד בכלל לפגוש אותו, אני פוחד שהוא יראה אותי ככה אני—״
״זאת בדיוק התשובה.״ רות קוטעת אותו.
מרדכי צוחק. ״התשובה - התשובה, או תשובה לשאלה?״
״כל התשובות נכונות״ היא קורצת לו.
״תסבירי אותך״ הוא מבקש.
רות משחקת עם הצמיד שעל היד שלה ומדברת בשקט. ״לפני שלושת אלפים שנה עם אחד, שעתיד להבחר ולהתקדש היה קצת במקום החשוף הזה.
הם במצרים, מהבוקר עד הלילה בונים פירמידות לפרעה אחד קטן ומרושע
ובתוך כל העבודת פרך הזאת מי בכלל זוכר שיש עבודת השם. משוקעים במ״ט שערי טומאה בלי מצוות להתכסות בהם.
ולשם, בא מישהו אחד והוא אומר להם ׳אלוקי אבותיכם שלחני אליכם׳
וזה כמו בוקס ללב שלהם שצונח עוד מטה. ׳מה שמו..?׳ הם שואלים.
איך נעמוד מול המלך. בשם מה.
דלים וריקים אנחנו.
באמצע מצרים הוא בא אלינו.
ואומר להם אותו שליח אלוקים ׳אהיה שלחני אליכם׳״
רות מרימה עיניים מהצמיד.
״זו בחינת התשובה, ככה יוצאים ממצרים שבלב.
לא צריך כלום.
רק אהיה - ׳אנא זמין למהוי.׳
אני כאן. איך שאני.
ואני מוכן להתהוות. כאן ועכשיו אני מוכן להיות מחדש.
לא יודע מה היה. לא יודע מה יהיה.
ואין בי כלום. רק אני.
לא יפה במיוחד. לא חכם.
אבל אני מוכן להיות אותי. אני מוכן להיברא מחדש, הרגע הזה.״
אסף כרגיל מקשיב לה בלי להגיב.
היא רוצה לדעת שהוא איתה. ״אתה מוכן להיות?״
הוא מתנער. ״כאן, עכשיו..?״ הוא מופתע.
פתאום חם לו על הגג הזה. והכל קרוב אליו כל כך.
הוא סותם את האוזניים עם כפות הידיים. נחרד מהשאגות שמתפרצות לו ללב.
רות מבינה מיד.
״שיקרו לך.״ היא לוחשת לו, קרוב קרוב. שישמע מאחורי הידיים המפוחדות האלה.
״אין שום אריה.
אל תאמין לשיניים החדות, לנהמות. אין אריה.
יש מלך רחמן שמקיים בהידור אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו.״ היא מתכופפת אליו וזה מעקם לה את הצוואר אבל היא ממשיכה. ״ורגע לפני המשפט, הוא רוצה לרדת לשדה שלך, להידקר מאותם קוצים שאתה דורך עליהם. להישרף מאותה שמש ביום, ולקפוא איתך מהרוח בלילה.
אתה מוכן לפגוש אותו כאן,
אתה מוכן להפסיק לעצום עיניים, לסתום אוזניים,
אתה מוכן להיות..?״
אסף מתלבט לרגע.
״אני מוכן.״
הוא מסיר את הידיים מהאוזניים, השאגות נחלשות אבל לא שוקטות.
״אנא זמין למהוי.״ הוא צועק בלי לשים לב, מנסה לגבור על הנהמות.
זה מצליח.
הקולות משתתקים.
הוא פוקח עיניים בזהירות, הן נפגשות בעיניים היפות של רות.
״אני מוכן להתהוות.״ הוא לוחש, מתנשף.
״אני כל פעם נאבד לי, מתאדה.
אבל הרגע הזה, עכשיו, אני מוכן להתקיים, מחדש.״
לרגע אחד בודד, חשוף ופגיע עד להכאיב -
הוא פוגש את המלך. וכאילו לא הספיקה עליבותו, המלך מקלף אותו עוד, את כל השכבות שכבות.
משאיר אותו ילד קטן, חסר אונים וזקוק כל כך.
משאיר אותו לב.
וברגע הבודד הזה, אסף יודע שזה מה שהמלך מחפש בשדות.
רחמנא ליבא בעי.
השם יתברך - הוא רוצה את הלב.
״הבנתי.״ הוא מרים עיניים לשמיים, מחייך אליהם.
הם שותקים.
ובכל זאת איכשהו, עדיין.
יש לו תשובה.
