אממ טוב, אני לא בטוחה שזה קשור פה... אשמח שתענו בכל זאת...
שמעו עלתה לי שאלה לאחרונה.. קצת הסתבכתי בה..
אני טיפוס ממש פרפקציוניסט באופן כללי, וגם ברוחניות, יש לי ב"ה שאיפה ממש להתקדם ולהתקרב..
עכשיו זה ממש טוב בגדול, רק שזה הביא אותי להמון תסכולים בגלל הפער בין השאיפה למקום הנוכחי שלי.
כשהבנתי את זה, התחלתי לעבוד על לקבל את זה, שאני לא אמורה להיות שם עכשיו, שאני טובה
ככה כמו שאני, עם הרצונות הטובים והפחות טובים, ועם הנפילות, כי ככה ה' ברא אותי, הוא לא
מחפש מושלמים, ולא זה מה שהוא ניסה לעשות כשהוא ברא אותי...
ככה כל פעם שעולה בי התסכול הזה אחרי נפילות, אני מרגיעה את עצמי וסולחת לעצמי, ומבינה
שאני בת אדם וזה טבעי לטעות...
ועכשיו פתאום, חודש אלול, ואני הולכת לסליחות ובווידוי אומרת "אשמנו, בגדנו" והלב בכלל לא שם.
כי הרי ה' לא מחפש מלאכים, והוא ברא אותי אחת שנופלת, וככה הוא רוצה אותי, וכבר סלחתי לי על
הכל והבנתי אותי, אז איך פתאום תבוא חרטה על החטאים?
ואני כותבת את זה ונלחצת מעצמי כאילו- מה נראה לך??
אבל באמת שזה קשה לי להרגיש עכשיו ש-חטאתי, כשכל פעם אני משכנעת את עצמי שאני לא.
גם דוגרי, לא כהתרסה באמת שלא, קצת לא ברור לי אם ה' ברא אנשים שאין מצב שהם לא יחטאו,
למה הם צריכים לבקש סליחה כשהם חוטאים?
אוף זה חריף וחי בסרט ברמות, וזה פשוט כואב ליי אז אני חייבת לקבל תשובות מאנשהו...
