ובאמת, בדיוק בשביל דיבורים כאלה קיים הפורום הזה..

כמו יהודי טוב אחזיר לך שאלה -

את מדברת על עניין בקשת הסליחה בתוך מערכת היחסים האישית עם הקב"ה.

להבדיל, בשאר מערכות היחסים שאת מקיימת את מודעת לכך שאת לא מושלמת וגם השותפים שלך למערכות יחסים אלו מבינים את זה ולא מצפים ממך להיות מושלמת, ובכל זאת את רואה צורך לבקש מהם סליחה מתי שאת טועה וחוטאת כנגדם...

למה את מצפה שעם הקב"ה זה יהיה אחרת?

אממ במערכות היחסים שלי עם אנשים אין פער גדול בין איפה שאני רוצה להיות לאיפה שאני, במערכות יחסים אחרות הקשרים הם אנושיים, עם שני צדדים שווים, הם טועים ואני טועה..  כל היחס לטעויות כאלה הוא אחר מלכתחילה- מצידם ומצידי. אני לא טועה ויודעת שזה בסדר, הם יקבלו אותי ואת הטעויות שלי..

@אנונימית~

אבל הוא בחר לבנות מערכות יחסים איתנו, בני האדם, שטועים לפעמים.

לכן גם אם מערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה היא לא שיוונית היא אמורה להתחשב במימדים האנושיים שלנו וגם בצורה מסויימת לעבוד על פיהם. בתפילה אנחנו מדברים אל הקב"ה בצורה אנושית. אנחנו לא חושבים חלילה, שהוא כמונו אבל החשיבה האנושית היא הדבר היחיד שיש לנו כדי לפנות אליו וליצור אליו יחס מסויים. כמו כן, הקב"ה מקבל אותנו ואת הטעויות שלנו גם אם הם לא מקדמות דברים טובים.

אולי אפשר להשוות את זה לקשר עם אבא שאתה רוצה לעשות את הרצון שלו כדי לעשות לו נחת רוח אבל לפעמים אתה טועה ועושה דברים כנגד הרצון שלו, הוא רוצה סולח לך וייתכן שכבר עכשיו הוא סולח לך, אבל קשה להיות בתודעה שעשיתי משהו שגרם לאבא מורת רוח.. לכן יש דחף לבוא ולומר לו "סליחה אבא! סליחה שלא עשיתי כרצונך!" אני גם רוצה להראות לו שזה חשוב לי ולא "עובר לידי" אלא זה ממש נוגע בי ואכפת לי מכך.

אנחנו מכנים את הקב"ה כאבא וגם כמלך ("אבינו מלכנו"). 

הצד שאת הבעת בשאלה שלך נשמע לי כמו יחס למלך שלא מתוך הזדהות. כאילו גם אני יודע שאני אנושי ואני יעשה טעויות - יכאב לי עליהם! אני חושב ואומר "אוף! אם לא הייתי עושה את הטעות הזאת הייתי היום במקום אחר". זה חלק חשוב מעבודת ה', לכאוב את ההשלכות של המעשים.

זה בדיוק העניין, שהייתי ממש במקום הזה, שמתחרט וכואב, אבל בקטע מוגזם ולא בריא שגרם לי לא לאהוב את מי שאני ולהתאכזב מעצמי כל פעם מחדש...

לכן התחלתי לקבל את הטעויות שלי, ולסלוח לעצמי עליהן...

אממ טוב זה באמת מתיישב לי... הפסקה השניה בעיקר, עוזר לי להבין את האיזון בין שני הצדדים..

תודה

הביקורת העצמית שיש לכל אדם זה דווקא מגיע מהמקום הטהור שלו שלא מתפשר ורוצה שהאדם יחיה לפי צו מצפונו הפנימי, שיהיה הוא עצמו ויופיע את הנשמה שלו כמו שצריך, והבנה זו עוזרת לאדם להבין שדווקא המקומות של הביקורת אינם באים להקטין את האדם אלא להגדיל אותו, ולתבוע אותו לגדולות, ולכן הם מדקדקים על האדם, ה' מדקדק עם צדיקים, מי שלא נמצא ולא שייך למדרגה שלימה שיכול לעשות רצונו ולדקדק במצוותיו, אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ולא הייתה תביעה פנימית מהאדם לכך, אך כיוון שהאדם שייך לשם, שם הוא נמצא באמת, אלא שלא מיישם את זה בפועל, יש תביעה פנימית מהאדם להשתפר ולהתקדם. ואז האדם לא אומר שהביקורות הן רעות וזה יצה"ר (זה אולי יצה"ר, אך גם יצה"ר רוצה שהאדם לא יחטא, משל למלך ששלח את שפחתו לנסות את בנו כדי לחשל אותו, השפחה לא רוצה שהבן יחטא, כך גם יצר הרע עושה את רצון המלך, רצון ה', אך הוא גם רוצה שהאדם יצליח, והוא בא לאדם בשביל תפקיד מסויים....), ורק מסתכל על הטוב וכך מגיע לפעמים לוויתור, אלא מבין שהתביעה הזאת של מידת האמת, מידת הדין, היא דווקא בגלל גדולתו של האדם. ה' משגיח ומייסר ומחזיר בתשובה את מי שהוא אוהב, את הצדיקים: "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה", וזה יום הדין, בגלל המלכת ה', ה' מגיע, אז נשמות ישראל גודלות ומשתוקקות לה' יתברך, וממילא כשמידת האמת יותר מתגלה בעולם, אז ממילא יש דין, יש תביעה פנימית מהאדם לשפר מעשיו ולתקן דרכיו, אך זה לא משהו חיצוני, זה משום שבזמנים אלו אנחנו מתעלים ומתרוממים ולכן יש דין, וגם הכפרה היא משום שבאופן פנימי באמת האדם הוא טוב, וזה גם מתגלה כלפי חוץ בראש השנה ועשרת ימי תשובה, אלא שלפעמים יש קליפות חיצוניות הדבקות בו, ולכן שייך לתת לו רחמים וחיים, מתוך הבנה פנימית מי באמת האדם, אך זה וודאי צריך שהאדם ירצה, ירצה להתקרב לה' יתברך, ירצה לשוב בתשובה שלימה, ירצה לשפר מעשיו ולא לשוב לחטאיו.

לפעמים מצפון וביקורתיות עצמית הם כלים של היצר לגרום לבן אדם ליאוש וחוסר אהבה עצמית..

יכולה לומר על עצמי שאותי זה ממש לא קידם בעבודת ה'. וגם אם זה מרגיש שזה מקדם, צריך להיזהר ממש ולראות אם טוב לנפש עם הביקורת הזו, או שזה חונק אותה...

הסיבה שזה לא קידם בעבודת ה' יכולה לנבוע משתי סיבות:

א. זה הופיע בצורה קיצונית ולא ממותקת כמו שהצגתי, אך אחרי שהאדם מבין שזה בא ממקום טוב אז הוא מסתכל על זה ממקום אחר ולוקח את זה למקום הרבה יותר חיובי, ודווקא ההנכחה של הפגמים היא מה שנתנה לאדם לתקן אותם. נכון שלפעמים התפקיד של האדם זה לדחות את אותן ביקורות כי זה לא הזמן, ולפעמים האדם למרות הביקורות צריך לעודד את עצמו ולהסתכל על הטוב, אך זה כשאדם במצב לא שלם הוא צריך להתמקד רק במה שטוב ולא להתעסק ברע, אך במצב השלם האדם צריך להתמודד באופן ישיר עם הפגמים שלו ולא להתעלם מהם. (כמובן, תמיד לא לצאת מפרופורציות, וגם כשאדם מסתכל על מה צריך לתקן, שלא ישכח שיש בו טוב וזו המהות העצמית שלו, והתיקונים הם יותר חיצוניים....) וכשהאדם נמצא במצב טוב, הוא צריך לקחת את אותו מקום של ביקורת ובאמת לרצות אותו, להתקדם, ולהיות במצב של תביעת אמת מעצמו, במצב שהוא חי לפי צו מצפונו הפנימי ואין סתירה בין הרצוי למצוי, לפחות לא באופן קיצוני. ב. האדם לא עשה עבודה של המתקה בעצמו, וחשב שביקורת זה רע, והיה לו קשה מבחינה נפשית להתמודד עם החסרונות שלו, אך יכל להתמודד איתם, ולכן העדיף להדחיק את זה. אך הרב זצ"ל (הרב קוק....) כותב באורות התשובה פרק א' שמוסר כליות זה חלק מהתשובה הטבעית, וכשיש לאדם באופן פנימי תביעה פנימית אמיתית, זה בא לשפר אותו ולהעלות אותו בדרגה, והאדם רק צריך לשנס מתנים ולהבין שאותו מוסר כליות לא בא להנמיך אותו, אלא בדיוק ההיפך, בא להעלות אותו, ומשום שהאדם תופס תשובה כמשהו כואב ולא כיף, אך באמת זה מה שמשחרר את האדם ומעלה אותו לנקודה יותר גבוהה, למקום של חירות, רפואה, אהבה, טוב א-לוקי, נועם ועדן.

כשאני חושב על זה עכשיו א' וב' אותו דבר....

ויש שני צדדים, פתק אחד: "בשבילי נברא העולם", פתק שני: "ואנוכי עפר ואפר", צריך לדעת מתי לשלוף את הפתק הנכון....

נ.ב. הסכמתי עם ההנחה שאלו כלים של יצה"ר, אך אם מבינים את מהות יצה"ר כמו שצריך, מבינים שאין משהו שנברא סתם בשביל להוריד ולהנמיך את האדם, זה בא בשביל לחזק את האדם, לחשל אותו ולאתגר אותו (כמובן, לא צריך לחפש אתגרים ח"ו, אך אם זה קורה זה התפקיד של יצה"ר.....), ולכן תפקידו זה לא סתם לבוא עם חיוך מרושע ולהכשיל את האדם כמה שיותר, הוא רוצה שהאדם יתקדם וזה תפקידו, ולכן כתבתי מה התפקיד של אותם הרהורים של האדם כמה הוא לא טוב....

לכן קצת קשה לי להסיק ממערכת יחסים בין בני אדם למערכת יחסים עם ה'...

האמת שהשאלות ממש לא עוררו בי אי נוחות.. התפיסה שלי בנושא מסודרת ומבוררת יחסית...

כשאני רוצה, ומשתדלת ושואפת אז אני קרובה. כשיש בי את הרצון הזה לעבוד את ה'.

שם זה במקום של שלמות. שלמות מידותית, שלמות בקשר עם הקב"ה, שלמות בקיום תורה ומצוות בתכלס. קיצור להגיע לשלמות של הנשמה על כל רבדיה יחד עם הגוף הגשמי. אני לא אדע הגעתי, כי אני לא אגיע, כי זה בדוק מה שכתבתי, אני לא אמורה להגיע, המטרה שלי היא לשאוף לשם ולהתקדם.

וסוגם התשובה ללמה אנחנו לא מלאכים, כי ה' רוצה אותתנו פה בשביל להתקדם, לא בשביל להגיע. העיקר הוא הדרך והמאמץ ולא התוצאה..

מה אומר?

אין מושלם בעולם הזה...

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

 אני לא מאד מבינה בעוה"ב וכזה, אבל בסוף מה שמונע מאיתנו להגיע לשלמות הזאת זה הנפש הבהמית שלנו- הגשמיות שבנו, החיכוכים בין הצדדים האלו לבין הנשמה... ובעוה"ב תהיה רק הנשמה- שהיא שלמה, חלק אלוק ממעל... 

אני לא ממש מצליחה להגדיר מה זה שלמות לפי איך שאני רואה את זה... זה כאילו להגיע לטוב ביותר שאפשר, נראלי.. בכל מקרה לא שייך לדבר על שלמות במידה והטוּב הוא לא בחירי ולא תלוי בך בכלל. ז"א בעל חיים, השמש וגם המלאכים, לא בוחרים שום דבר בעצמם, הם פשוט נבראו ככה..

ומה דעתך? מה זו שלמות?

רק שניסחת את זה יותר טוב

אם אני לא טועה, הוידוי הוא לא בקשת סליחה אלא חזרה בתשובה. הרב קוק כותב שהמטרה שלו, בין השאר, היא לאפשר את התשובה השלמה ביוה"כ.

מדבר שור יח – ויקיטקסט

אבל אני לא דיברתי על ווידוי ספציפית, אלא בכללי על התחושות שעולות לי בהקשר של חרטה על המעשים. בכל מקרה חרטה היא חלק מחזרה בתשובה...

@advfb

@אנונימית~

@כלי פשוט

@125690

בס"ד

אנסה לענות מהתחושה שלי ואיך שאני מבין, אתחיל בסיפור קטן כפי יש את ההכאה האגרוף על הלב שנעשה בסליחות בווידי אשמנו בגדנו, ובתור נער הרגשתי ממש שאכן אני רע ונתתי לעצמי אגרופים חזקים יחיסת, אחד המתפללים העיר לי על כך שזה לא נכון.. עכשיו לא זוכר את כל הפרטים אבל בעקבות כך עלתה לי המחשבה מה כן נכון? איך כן להכות, והגעתי למסקנה שזה הפוך זה לא אגרוף על הלב אלא כמו בתשליך להוציא את הרע את הליכלוך מהלב ולזרוק אותו.

כלומר אותה תנועה יכולה לסמן מכה מבחוץ של למה אתה לא מושלם ולמה ולמה?

או שאני תופס את עצמי ואת הדברים שאני צריך לתקן ומוציא מרחיק ממני את מה שמפריע לי.

ונראה  לי שזה חלק מהתשובה כרגע את רואה בתשובה כמכה מבחוץ להעניש את עצמי כי הייתי לא בסדר, וזה מחשבה שיש להרבה אבל לדעתי לפחות לרוב זה לא נכון, כמובן יש מקרים שאדם צריך עונש כדי להתעורר אבל אם הבן אדם ער אז הוא לא צריך שיעירו אותו אם את באמת מודעות אז השלב הבא הוא מה לעשות אם המודעות הוא לשאול איך אני מתנקה לבקש תעזורלי לנקות ולהרחיק את הדברים שלא מאפשרים לי להגיע לשלב הבא לשיאפה, נכון אני ואתה יודעים שאני לא מושלם אבל אני רוצה להתקרב אליך וככה אני לא יכול, אז תעזור לי תשחרר אותי מהרע שבי ושאוכל להתקרב טיפה יותר להרגיש יותר מהאור שלך.

זה מה שעלה לי בנושא, מקווה שעזר..

לא הלקאה, רק חרטה על המעשים הרעים שעשיתי...

בס"ד

אתן משל,  נגיד שהיצר הרע = להיפראקטיביות 

ילד היפר מן הסתם יגיע למצב בו הוא עושה בלגן{כמו שאדם עם יצר כנראה יגיע למצב שהיצר מחטיא אותו.}

עכשיו נסתכל על הילד בשלוש מקרים:

1. הילד עושה בלגן וממשיך עד שבא מישהו מבחוץ ועוצר אותו אומר לו תרגע תראה מה עשיתי או לפעמים בעונש תלך לחדר תצא מהכיתה וכו'...{כלומר המכה מבחוץ שמעירה את האדם לחשוב על כמה הוא רע.

2. ילד היפר חמוד שמודע להיפריות של יכול להיות שהוא יבלגן יקפוץ אבל בסוף הוא יעצור את עצמו וידע לבקש סליחה לאסוף, כלומר כן הוא היפר והוא משתולל אבל הוא יודע שהוא כזה ושם לעצמו גבולות מסוימים { כאן זה עצם אני יודע שנולדתי לא מושלם ידוע שיש לי יצר ולכן למרות שכן יש השתללות יש פה סוג של חמידות סוג של תחושה שכן זה המצב והכעס באמת יורד{יש חרטה גם לילד הזה הוא מבקש סליחה אבל הוא יותר מודע לעצמו.}

על חלק 2 מגיע ילד 3. אותו ילד היפר יודע שהוא היפר הוא עבר את שלב 2 אבל הוא מחליט לנסות לשנות כיוון, או יצא ויעשה ריצות עם ההיפריות שלו יתנדב בהרבה מקומות ילמד לשחרר את העוצמה הזו בצורות נוספות{זה לדעתי החלק השני אחרי שהתעורר היד הלכה ונתנה מכה ללב אני מודע שאני כזה אני צריך לתפוס בלב ולהחליט מה אני שולח החוצה איך אני מתמודד עם החוסר שלמות הטבעית שבי. ואיך אני לפחות טיפה משתנה לטובה.}

{הדבר המפורסם בגמרא{שאכניס לנמשל ומשל של היצר} הוא שחכמים רצו לבטל את יצר המין לגמרי כי לכולם יש אותו והרבה מאד חטאו בין אם כמו ילד 1 או כמו ילד 2 , אבל אז גילו שבלי זה אין גם את ילד 3 אין את ההמשכיות לעולם..וכן החלישו הפכו את זה שכך שרובנו נהיה ילד 2 שנדע שאנחנו לא מושלמים ונדע ומתוך כך נשאף להיות ילד 3 שיודע ופועל אחרת עם הכוחות}

ואם אתייחס גם למילה חרטה, זה נכון שהרבה פעמים חרטה מתבטאת עם עצבות, אבל המשמעות של חרטה בעיניי הוא מלשון חריטה לכתוב לעצמי על הלב איך אני מתנהג מכאן לאן אני לוקח את עצמי הלאה איך אני כותב על ליבי את מה שאני יודע במוח שאני הבן של ה' איך אני כותב את זה ומה אני צריך לשחרר ולדייק.

זה ממש יפה ואהבתי את המשל..

תודה

ואממ וואי נתת לי כיוונים למחשבה...

תודה!

כנ"ל @חסדי הים ו@היום הוא היום

מעניין.. אחפש..

מזכיר לי את דברי הרב חרל"פ ב'אורי וישעי' שכל העבירות על מצוות לא תעשה נובעות מהתרשלות במצוות עשה בדגש על ההתרשלות ממצוות ת"ת.

הוא מסביר שהקדושה שמביאות מצוות עשה מונעת את האפשרות לחטוא וככל שיש יותר התרשלות כך יש פחות קדושה שתמנע את האפשרות לעבור עבירות

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!