עבר עריכה על ידי יעל מהדרום בתאריך י"א בתשרי תשפ"ג 22:19
כמה קשה לי.רק לפני כמה ימים הרגשתי שאני על הגל והתחלתי להבין איך לעבוד נכון.
ואז .. התרסקתי.
מקרה בכיתה ש כיווץ לי את הצורה.
הרגשתי מזולזלת וחסרת אונים וכוח.
עצבים בכל הגוף.
לא יכולה יותר!!!!
וזה כל כך קשה התהומות שאליהם אפשר להגיע במקצוע הזה.
שאתה אמור להיות אחראי ולהורות לתלמידים והם שמים עליך פס. אדום. בוהק.
ואין שום כלי שירתיע.
ואני עומדת כזו קטנה מול הכיתה.
וזו לא שנתי הראשונה.
איפשהו בסביבות ה8
זה חירב לי את היום..
רציתי ממש לפרוש היום. לעזוב את המקצוע.
כל היום הייתי על סף דמעות.
הכי כואב, שאף אחד לא ראה את הכאב הזה.
מיליון מורות ולא אחת שמסתכלת לי על הפנים, מסתכלת בעיניים ורואה שאני לא כהרגלי. שאני זקוקה למבט, לניחום, לחיזוק.
היום רשמית קיבלתי את החותמת וההכרה לכך- אני שקופה. פשוט כך.
וזה כל כך כל כך כואבבב...
רציתי לשתף בקבוצות ווצאפ מורות שבהן אני חברה כדי לקבל חיזוק... אבל מאוד מתביישת להיחשף.
מבקשת מכן, אם יש כאן מורות.. תשתדלו בחדר מורות לראות לא רק את החברות שלכן. נכון שהכי כיף לשבת ולפטפט איתן בהפסקה .
אבל..
איפה הרגישות כשמדובר במורות אחת לרעותה?
תסתכלו סביבכן ותהיו רגישות.. מי יושבת, אולי קצת שקטה מאחרות ואפשר סתם כך לפתח איתה שיחה? לשאול לשלומה ואיך הולך לה וכך להתגלגל..
בלי אינטרסים, אלא התעניינות כנה ושיח.
רוב האנשים לא אוהבים להיות שקטים ולהיות לבד/ בצד.
וזה נכון לגבי כל מקום עבודה/חברה
אז אל תניחו את זה/לזה.
בבקשה תתייחסו.
הלוואי שהשנה הזו תהיה יפה ושונה.
גם עבורי.
שבורת הלב
מורה שבורת.לב
