זה יעזור לך להסתכל על הכל מנקודת מבט הרבה יותר משוחררת והרבה פחות חרדה.

וכן יש הרבה זוגות שהשנים הראשונות קשים להם ואפילו מאוד.

תהיי יותר חיובית כלפי עצמך, כלפי עצמכם.

תאמיני שמהתהליך ייצא טוב.

וכן, גם אם תלכי לבד לטיפול תקבלי הרבה כלים וכיוון ואולי אפילו הוא יצטרף בעתיד.

אבל תתחילי משינוי החשיבה לקו חיובי 

זה בדיוק הזמן להחליט ביחד ללכת לטיפול זוגי. 

אחרי שתיים שלוש מפגשים כבר תרגישו הבדל משמעותי, אני כמעט יכולה להישבע...

עיקר הבעיה שלכם, לפי מה שאני שומעת, זה קושי בתקשורת, שמבוסס מן הסתם על שונות ועל חוסר הבנה, ועל הרבה פרשנות לא נכונה של אמירות ושל מצבים.

בסך הכל נשמע שאתם זוג נורמלי.

את לא סובלת מהתעללות

הוא לא סובל ממך בצורה קיצונית

אלא מה?

עכשיו זה החיים האמיתיים...עכשיו זה באמת להתחיל לעבוד..עד עכשיו היה כיף, היה זורם, היתה התאהבות. ועכשיו אתם בעומק החיים האמיתיים ובחיים האלה אי אפשר להישאר אותם אנשים. חיי זוגיות דוחפים אותנו בכוח לשינוי. שינוי טוב. לדייק את עצמינו, להכיר את עצמינו, להיפתח לאחר, להיות גדולים יותר, להיות ענווים, להיות כנים. 

שתדעי שבעלי שנים לא רצה. לא יודעת למה. וכשסוף סוף הצלחתי לשכנע אותו  זה פשוט פתח לו כזה פתח מדהים לתקשורת בינינו שהוא כל הזמן אמר, למה רק עכשיו הלכנו לטיפול...

נראה לי שכדאי לך לפתוח איתו שיחה קצת יותר עמוקה איתו. אולי טיפול מאיים עליו? 

אולי תנסי להסביר לו מה המטרה של הטיפול. מה זה אמור לפתוח ביניכם. 

אולי אם הוא יבין שרוב הסיכויים שהטיפול יחזיר את הלב שלך אליו , הוא יסכים?

מעבר לזה, אני חושבת שזה לא טוב שכל הזמן זאת האווירה ביניכם. את בטוחה שעשית טעות והוא מסכן מזה.

זה מצב שמזין את עצמו והופך להיות חמור יותר ויותר.

עדיף ממש לנסות לנשום עמוק. להגיד לעצמכם "אוקיי, זה קורה להרבה זוגות. זה לא סוף העולם, ולא צריך להיבהל. כן צריך להמשיך לדבר, ללכת לטיפול, ולהיות בנתינה אחד לשני".

ולשאלתך הראשונה, גם אם היית משלמת לי מליון דולר לא הייתה חוזרת לשנה הראשונה שלנו. 

הרבה הרבה יותר ממה שנראה לך.

והבעיה הכי גדולה, בעיקר בעידן הפייסבוק והסטטוסים, שכלפי חוץ כולם מראים את החיוך היפה אבל לעולם לא מראים את הקושי או את היאוש.

ואז יוצא מצב שכולם בטוחים שאצל כל השאר דבש ורק אצלם מגעיל.

בואי תראי לי למי יש אומץ להעלות סטטוסים של הילדים הולכים מכות, את הבית הפוך ומלוכלך שלוש שעות לפני שבת, את המריבות שיש בין בני הזוג.

אז דבר ראשון- תעיפי לך מהראש מחשבות ודמיונות על אחרים.

מבטיחה לך שלכל אחד ולכל זוג יש תיק משלו. ואם תתחילי לדבר לעומק עם אנשים שנראים לך הכי מאושרים פתאום תגלי עם מה הם מתמודדים ותגידי לעצמך שאת מעדיפה את התיק שלך...

בכל אופן. המצב שלכם הפיך, זה בטוח. יש הרבה מה לעשות, ויחסית בקלות כדי לבנות זוגיות שמחה וטובה!

עניתי למטה (לא עבד לי התיוג שלך אז כותבת גם כאן)

עניתי למטה (לא עובדים לי התיוגים אז כותבת גם כאן) 🙏

כדי לענות על שאלתך צריך להבין ולהקיף הרבה דברים והרבה כיוונים.

בגלל שלא ניתן לעשות זאת בצורה שלמה ע"ג הפורום, אנסה לכתוב כמה כיווני מחשבה בכלליות, אבל לענ"ד הדבר העיקרי שיכול לעזור לך כאן הוא *להבין* רגע לעומק מה קורה איתך ועם המחשבות הללו שתיארת. כלומר, להכיר אותך לעומק, את הזוגיות שלך עם בעלך לעומק, את כל מה שקרה באותה שנה ראשונה, להבין למה את מתכוונת ב"קשה", מה בעצם היה שם,

וכמובן להכיר גם את הצד של בעלך בסיפור.

רק אחרי כל הנ"ל ניתן יהיה לכוון את המענה היותר מדויק *אליכם*.

בינתיים כותבת בכלליות:

אז כן, השנה הראשונה יכולה להיות קשה ומאתגרת להרבה מאוד זוגות.

יש בה, בשנה הזו, שלבים כמעט מובנים שרובנו נעבור.

אם בשלב הראשוני, שלב ה"אחד באחד" - כלומר שלב של ההתאהבות, ה"היי", הפרפרים, הכיף, החדש, האהבה שמעל לכל, גם לקשיים - הזוגיות מדומה כמו עיגול בתוך עיגול. כלומר אני ואשתי / אני ובעלי ממש אחד בתוך השני/ה.

השלב השני, שמגיע לרוב ממש בתוך השנה הזו, הוא שלב מאבקי הכוח.

זהו שלב שאם נדמה אותו לציור - יהיה שני עיגולים שנפרדים לגמרי אחד מהשני.

זה השלב שבו מתחיל "לרדת" כל ה"היי" של ההתחלה, השיגרה מגיעה, הקונפליקטים צפים, הפערים מועצמים ופתאום נראים כצובעים את הכל. הויכוחים, חילוקי הדעות, הריבים,

הן בדברים הקטנים כמו איפה נעשה שבת/חג, והן בדברים המהותיים יותר כמו איך אנו רוצים שהבית יראה.

זהו שלב לא פשוט, כי הוא גם מגיע אחרי "נפילת הורמונים" של הזוגיות (הכוונה אותה ירידה מההיי הגדול של ההתחלה) - עצם הדבר הזה יכול מאוד להבהיל. יכול לגרום לנו לחשוב מחשבות קשות ביחס לקשר שלנו ו-"למה בכלל התחתנתי איתו/ה?!"

השלב הזה גם לא פשוט כי מצד אחד מגיעים הרבה קונפליקטים כאמור וצפים, ומצד שני עוד לא רכשנו את הכלים לתקשורת נכונה ומטיבה גם בעת אתגר או משבר או ויכוח. ואז זה יכול להיות כואב שבעתיים. גם התוכן, גם הצורה, גם הלפני, גם האחרי, גם התוך כדי - הכל יכול להיראות ולהידמות כמו בליל שלם של איכסה בלב...

ועוד סיבה שהשלב הזה קשוח היא כי בסה"כ אנחנו נשואים טריים. ז"א עדיין את את הקרקע היציבה מאוד הזו, את החוסן הזוגי שנבנה לאט לאט בעמל ויזע, אפילו לעיתים אין את הידיעה הברורה שאנחנו נשרוד את זה, שזה בכלל זה!

ועצם סימן השאלה הזה, עצם הבהלה הזו, בתוך כל אינספור ההתמודדויות הללו - יוצרים תקופה מאוד מאוד מאתגרת!

אז קודם כל חיבוק גדול על התחושות

בשלב הזה צריך להבין ממש לעומק מה בדיוק קורה כאן.

כי לא דומה זוג שמתמודד עם אתגרים כאלה ואחרים, אבל יש ביניהם אהבה, כבוד, רצון להיות יחד, ועוד הרבה דברים שצריך לברר,

לזוג שחווה דברים מהותיים שיכולים לאותת על נורות אדומות (הכי קיצוני זה ל"ע אלימות או זוגיות רעועה מהשורש, חוסר אהבה מוחלט, חוסר התאמה מוחלט, זלזול בעצם האישיות של האדם שנמצא איתי וכו') - ואת כל אלה ועוד צריך להבין ולברר האם הם שם, כמה, איך ומה עושים עם זה.

וזו שאלה מאוד משמעותית. להבין מה המציאות של כל זוג בפני עצמו. בלי "סכמות" או "כללים" כאלה ואחרים, שיכולים להיות יפים על הנייר או הכתב, אבל כאשר הם פוגשים את המציאות עצמה של אותו זוג עצמו - זה יכול בכלל לא להיות שייך אליהם! לכן מאוד מאוד חשובה ההיכרות האישית והעמוקה. לא הייתה מוותרת על זה בדרך להבין כיצד לצמוח ולהגיע לאושר ולרווחה הנפשית השלמה ב"ה.

ועכשיו חוזרת לשלב השלישי - השלב השלישי מדומה בציור כמו שני עיגולים צמודים זה לזה, כאשר חלק מהם אחד בתוך השני וחלק מהם נפרד בפני עצמו.

לשלב הזה קוראים איזון.

והשלב הזה הוא בעצם השאיפה שלנו. להגיע לזוגיות טובה, בריאה, יציבה, מיטיבה.

להגיע למצב שגם יש לנו את הביחד שלנו, והוא טוב ומשמח ומפרה,

וגם יש לנו את הנפרדות שלנו.

ממש למצוא את הנפרדות בתוך הביחד ואת הביחד בתוך הנפרדות. זו עבודת חיים והיא כ"כ חשובה ויקרה! ממש ממש!

יש בתוכה המון מפתחות לאושר הזוגי וגם האישי ובכלל...

וזו מלאכת מחשבת עדינה ועמוקה איך עושים זאת נכון וטוב.

---------------

אחרי ציון השלבים השונים בשנה הראשונה בכלליות, רוצה לכתוב עוד כמה דברים חשובים על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים

כלפי אדם לא מושלם

לאהוב

זו לא רק הרגשה חזקה

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*

כולנו כבר יודעים, אבל בכל זאת חשוב שוב להזכיר - שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

התחתנתם כאשר הייתה לכם שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירו מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

וזה הזכיר לי משהו שכתבתי פעם: 

אתמול ברכבת, ישבו לידי זוג שרק נפגש, איש ואישה שהיו בעיצומה של ההיכרות הראשונית שלהם.
הדבר שהכי בלט לי לעין היה שהגבר לא הפסיק להחמיא לאישה, למצוא בה כ"כ הרבה טוב רק משיחה ראשונית אחת,
והאישה לא הפסיקה לחייך ולשקף עד כמה היא נהנית ומרוצה מהמחמאות שהיא מקבלת, ובחזרה כמובן נתנה ליושב מולה להרגיש שווה ולהחמיא גם לו על כל דבר טוב שזיהתה בו.

והאינטרקציה הכ"כ מופלאה הזו, הכ"כ מרגשת הזו שקורית בהיכרות הראשונית - לא קורית סתם.
בתקופת ההיכרות ה"אני המשוקף" (=איך אחרים תופסים אותי ורואים אותי) עובד שעות נוספות, ובד"כ מקבל פידבק מאוד חיובי שמאוד מרים אותו ומרים לו - ואז הוא מרגיש במקום בטוח וטוב - ויכול לפרגן בחזרה -
ואז ה"אני המשוקף" של בן/בת הזוג שמולנו נוהג בדיוק באותה הצורה.

כל מה שהגבר הרגיש באותה היכרות - זה עד כמה כיף לי וטוב לי להיות כאן במקום הזה. עד כמה אני נחוץ ושווה וחשוב במקום הזה ואל מול האישה הזו.
וכל מה שהאישה הרגישה באותה היכרות ראשונית היה - עד כמה אני שווה וטובה בעיניו. איזה כיף!

עם הזמן ועם שנות הנישואים, אנו שוכחים קצת את המקום הכה חשוב הזה של האני המשוקף - לתת לבן/בת הזוג שלנו להרגיש שהם טובים! שהם שווים! שהם מיוחדים! שהם אהובים!
הבשורה היא, שעם מודעות, רצון טוב והחלטה ברורה - אפשר לחולל פלאים גם אחרי 80 שנות נישואין!

היום כשאת/ה חוזר/ת הביתה,
הבט/י באשתך/בבעלך
תראה אותה כמו שהיא.
תראי אותו כמו שהוא.
תביטו אחד לשניה בעיניים, ככה למשך דקה לפחות.
נסו להביט ב*נשמה* הזו שאיתה החלטתם להתחתן, שאיתה החלטתם להקים בית ולקשור את חייכם בחייה לנצח.
האהבה הזו הייתה שם. הקירבה הזו הייתה שם.
הטוב שראיתם אחד בשניה היה שם.
ויודעים מה?
כל אלה עדיין שם!
איך אני יודעת?
כי הם היו שם! הם לא התאדו, הם פשוט מכוסים בהמון המון אבק של מטענים רגשיים, שגרה שוחקת, ריבים, תסכולים ושאר חבלני הנישואים.
הם שם!
בהבטחה!
וכמו כל דבר בטבע - גם האהבה שלנו צריכה חיים כדי להתקיים.
אם ניתן לה את החיים האלה,
אם נתדלק אחד את השניה במה ראינו טוב בהם *היום*,
בעד כמה אנו מוקירים להם תודה על מה שעשו עבורנו *היום*,
בעד כמה נהיה מרוכזים ב*יש* ולא באין,
בטוב ולא ברע,
במאמץ ולא רק בתוצאה,
בכוונה ולא רק בנפילות -
ונדגיש זאת בפניהם, נרים להם את האני המשוקף שלהם - זה גם יחזור אלינו בטוב כמו בומרנג וגם נזכה להחזיר את האהבה הגדולה הזו של שנינו.

ההחלטה להתחתן

אחרי שמחליטים החלטה, כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל. וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי. בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שזה בכלל לא משנה, כי אנחנו שייכים אחד לשני. 

שמישהו ישאל את עצמו האם ההורים שלו הם הורים שטובים עבורו. הוא יכול לשאול את זה שוב ושוב, ולהתבחבש עד אינסוף, אבל זה לא יועיל לו.

עד לרגע שבו הוא יגיד לעצמו- זה מה יש. אלו ההורים שלי. ובמקום לשאול את עצמו אם הם טובים בשבילו, הוא יחשוב על איך לבנות איתם את הקשר.

אותו דבר כל זמן שיוצאים, וגם אם גרים יחד במשך שנים, תמיד סימן השאלה הזה מרחף מלמעלה- 'האם הוא האדם הנכון עבורי?'.

חתונה מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'. החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

בן/בת הזוג זה המשפחה שכן בוחרים

ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

לשים את 2 ה"סטיקרים" האלה בכל מקום אפשרי, כולל בראש ובלב של כל אדם ואדם.

עמדנו תחת החופה – אז *זה זה*! וזהו!!!

המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.

זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את* ו*בן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים.

בכל קשר התחלתי יש את האהבה הרומנטית - הפרפרים, ההתרגשות, מעצם כך שזה דבר *חדש*

וכמו כל דבר חדש - אחרי שמתרגלים אליו - הוא נעשה, ובכן... כבר לא חדש.

וכך אפשר למצוא את עצמנו מחליפים בני ובנות זוג כמו גרביים בציפייה לחוות שוב ושוב את אותו "חדש" ומרגש,

אבל זה יגמר עם כולם בסוף - זה טבע העולם.

באהבה הרומנטית הזו, מאוד קל להתאהב, מאוד קל למצוא יתרונות ולהראות אהבה אחד לשנייה, זה בא בקלות וללא כל מאמץ.

אמנם, אחרי שמתחתנים,

אחרי שיש את המחויבות הזו ואת הזמן שחולף ואת השיגרה - כאן כבר מגיעה האהבה המודעת.

אנחנו *במודע* בוחרים לאהוב כל יום מחדש

אנחנו *במודע* משקיעים אנרגיה בקשר שלנו כי הוא חשוב לנו

וכמו כל דבר בטבע שצריךף אנרגיה כדי להתקיים - מאוטו דומם, דרך צמח צומח וקל וחומר שאהבה - אם לא נשקיע את האנרגיה, הזמן, הפניות והמאמץ וההשקעה - היא פשוט תדעך ולא תתקיים. כמו כל דבר בטבע שלא תהיה לו אנרגיה.

אז במודע להעניק

במודע לחשוב על השני

במודע לפנות זמן זוגי בלי הסחות ורק שנינו

במודע הכל.

ואז אפשר להגיע לרמות של אהבה (וכן, גם פרפרים וגם תשוקה בהחלט) עמוקות יותר ורחבות יותר עם בעלי/אשתי דרך האהבה המודעת הזו.

---------------

ולהרחבה על מהות הנישואין, כיצד להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה ועוד, כתבתי כאן

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - נשואים טריים

המון הצלחה יקרה! שתזכו ב"ה לבניין עדי עד בשמחה, בשלווה, בשלמות ובבהירות שלמה

- ותודה רבה @המקורית ו@ניקלשאלה על התיוג 🙏

המון הצלחה ב"ה

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?