שנה טובה לכולן! יש נושא שמאד מעסיק אותי וחשבתי שאולי תוכלו לעזור לי. עליתי לארץ לבד, לפני הרבה מאד שנים, מיד אחרי התיכון. התחתנתי פה, נולדו לנו ילדים, וכל הזמן הזה ההורים שלי היו בארץ המוצא שלי. הם באו לביקור בערך פעם/פעמיים בשנה אבל המציאות הייתה שאני לבד פה והם לבד שם. אמנם לגמרי הסתדרתי כאן ברוך ה׳ אבל תמיד הייתי עצובה שהם רחוקים כל-כך ותמיד התפללתי שהם יעלו לארץ.
ולפני כשנה משהו סוף סוף השתנה! הם התחילו להגיע הרבה יותר והמצב כיום הוא שהם כאן בערך מחצית מהזמן, בתקווה שהם גם יעלו לגמרי בעזרת ה׳. עד כאן זה מדהים ואני מודה על הנס הזה מכל הלב! בשבילי זה זכות ענקית שאפשר לחיות קרובים ושהם רואים את הנכדים שלהם (והילדים זוכים לגדול לצד סבא וסבתא).
הם גרים קרוב מאד לאח שלי, שזה במרחק הליכה של הבית שלנו. אז נוצר מצב שבו אנחנו נפגשים כל שבת, לרוב לסעודה אחת (הם סעודה אחת אצל אחי וסעודה אחת אצלנו. אלינו הם בדרך כלל מגיעים לצהריים). כשהם היו מגיעים אחת ל, זה מה שהיינו עושים, וככה הרגשנו שאנחנו מנצלים במקסימום את שהותם כאן. אבל עכשיו שהם כאן בצורה הרבה יותר קבועה, אני מרגישה שזה גם מייצר קושי מסוים עבורנו. כשהם כאן, מטבע הדברים השיחה יותר ברמה של מבוגרים והילדים פחות מקבלים זמן איתנו או תשומת חב אישית, להם הם מאד זקוקים. בבוקר צריך למהר להכין את ההכנות האחרונות, לערוך את השולחן ולסדר קצת, אז אנחנו לא פנויים לילדים כדי לשחק, ללמוד, להקריא סיפור או לעבור על הדף קשר. הסעודה פחות מותאמת לקצב ולצרכים של הילדים. ואם ההורים שלי נשארים עוד קצת אחר-כך, אז בכלל לא נשאר כלום משבת. ויש עוד קושי נוסף, שאחד ההורים היקרים שלי קצת חסר סבלנות וגם קצת ביקורתי. הוא יכול פתאום להרגיש שהוא התעייף ושהוא צריך שהסעודה תסתיים, ואז אנחנו צריכים לגמור מהר כי אחרת הוא נהיה לא קל. או לפעמים הוא מעיר הערות לילדים (״אל תאכל עם הידיים״, ״אל תעשי כל-כך הרבה רעש״ וכו). הילדים מאד אוהבים את סבא וסבתא שלהם באופן כללי אבל הערות האלה מרחיקות אותם מהם. ועוד משהו אחרון, הקשר שלי עם אותו ההורה היה לא פשוט בילדות. אמנם היום הרבה יותר טוב אבל כשאני נפגשת עם חוסר הסבלנות הזה או עם ביקורות כאלה, זה קצת מערער אותי בפנים וגם אני נהיית יותר עצבנית. חוץ מכל אלה הם הורים חמודים, מפנקים, שגם מעניקים תשומת לב, בדרך שלהם, לילדים (כמו משחק שחמט או סיפור).
מצד אחד, בכנות, אני מרגישה שסעודיה אחת ביחד כל שבועיים שלושה, זה היה אידיאלי מבחינת האיזון המשפחתי שלנו. מצד שני, אני לא יודעת לעוד כמה שנים נזכה להורים שלנו ככה, גרים קרוב, בריאים ועם מספיק כוחות להגיע אלינו, ואני חושבת שזה משהו שצריך לנצל, בעיקר אחרי שהיינו רחוקים אחד מהשני כל-כך הרבה שנים (הם בני 70-75 בערך). אני גם חושבת שזה זכות לארח, שזה דוגמה אישית לילדים ושזה מצוות של כיבוד הורים והכנסת אורחים. (לא ברור למה ההורים שלי לא מנסים להזמין אותנו גם. אולי כי הם עדיין בשלבי התאקלמות של החיים פה בארץ. אולי כי לבשל לעוד משפחה שלמה זה מרגיש גדול עליהם. אולי כי הם חוששים שלא נאהב את מה שהם יכינו?)
לגבי אח שלי, אני מתרשמת שהוא דווקא סבבה עם תדירות הסעודות עם ההורים. בכללי הקשר ביניהם פחות מסובך משלי איתם ויש להם גם בית גדול יותר, מה שאולי מקל קצת על האירוח.
אני לא יודעת עם להמשיך לזרום עם מה שהתהווה מעצמו. או לנסות לחולל שינוי. בעלי הציע שאדבר איתם באופן גלוי על כך שהילדים זקוקים לתשומת לב שקשה לנו יותר להעניק להם כשהם פה. אבל אני הרגשתי שאני לא מסוגלת להגיד להם משהו כזה, שזה עלול להעציב אותם. גם ״פשוט לא להזמין אותם״ מדי פעם ('לשכוח' להזמין אותם לסעודת הצהריים) לא קל לי. אני לא רוצה לפגוע בהם...
מה אתן וחשובות?
. אני רואה את זה והם גם מספרים לי...
) מה הכי טוב לנו כמשפחה. לכולם בעצם. להורים, לידלים ולנו. מה הערך שצריך להיות לו הכי הרבה משקל.