נשואה 7 שנים עם 2 ילדים
מאז שהתחתנו בקושי יש אישות. גם הילדים שלנו באו בנס, בדיוק בפעם היחידה בכמה זמן שהיינו יחד נקלטתי.
בעלי מנותק מהנעשה בבית. לא מעורב כמעט בכלום, חי כמו אורח. לא מרצון שלי, ניסיתי לשחרר כמה שיותר כי כשדרשתי זה תסכל אותי והביא אותי למצבים קשים. ניסיתי לקבל אותו כמו שהוא, אבל אני מרגישה שהוא לא מתאים לי.
רוצה להרגיש חופשי לפי מה שהוא אומר. יש לו אלרגיה לבית ככה זה מרגיש.
טיפול זוגי לא עבד הוא לא מקבל מהמטפלת
עברתי טיפול אישי שמאוד קידם אותי. אבל אני לא מאושרת איתו. רוצה להרגיש אהובה ומחוזרת. שמתעניינים בי.
יוזמת יציאה זוגית והוא דוחה בטענה שהוא עסוק.
לפי מה שהוא אומר הוא לא בוגד.
אני נראית טוב, צעירה, רק בת 30, ולא משלימה עם המצב.
זה מביא אותי לתסכולים כל פעם כשאני חוזרת מטבילה והוא יוצא וממשיך את חייו כרגיל כאילו זה לא קרה. כשאני מדברת איתו על זה הוא אומר שאני כופה את זה עליו ויש זמן לכל דבר. מרגיש לי מטומטם ככ מה שהוא אומר, הזמן הוא ליל טבילה הרי. לפחות.
על פניו נראים כמו זוג מאושר ושמח. יש לנו דירה ולא חסר כסף אני חיה 'כמו מלכה' ולא צריכה לעבוד אפילו. יש לי תחומי עניין ועיסוק, חברות, עולם פנימי עשיר. אבל איו לי פרטנר. נמאס לי לחכות לפירורים של יחס שלא מספקים אותי
מפחדת לעשות את הצעד ולהתגרש. מצד אחד כבר לא אוהבת אותו יותר, מאסתי בניסיונות לקדם את הזוגיות הזו כשמהצד השני ההתקדמות לא קורית. הוא מודה שיש לו בעיה וכל הזמן אומר שישתפר אבל זה לא קורה ונמאס לי לחכות. ומצד שני, מפחדת על הילדים. הבית מתפקד אבל אין זוגיות. כמו הורות משותפת. מפחדת שלא יהיה לי מה לתת להם מבחינה חומרית. מפחדת לא להסתדר לבד מבחינה כלכלית.
מאז שהתחתנו בקושי יש אישות. גם הילדים שלנו באו בנס, בדיוק בפעם היחידה בכמה זמן שהיינו יחד נקלטתי.
בעלי מנותק מהנעשה בבית. לא מעורב כמעט בכלום, חי כמו אורח. לא מרצון שלי, ניסיתי לשחרר כמה שיותר כי כשדרשתי זה תסכל אותי והביא אותי למצבים קשים. ניסיתי לקבל אותו כמו שהוא, אבל אני מרגישה שהוא לא מתאים לי.
רוצה להרגיש חופשי לפי מה שהוא אומר. יש לו אלרגיה לבית ככה זה מרגיש.
טיפול זוגי לא עבד הוא לא מקבל מהמטפלת
עברתי טיפול אישי שמאוד קידם אותי. אבל אני לא מאושרת איתו. רוצה להרגיש אהובה ומחוזרת. שמתעניינים בי.
יוזמת יציאה זוגית והוא דוחה בטענה שהוא עסוק.
לפי מה שהוא אומר הוא לא בוגד.
אני נראית טוב, צעירה, רק בת 30, ולא משלימה עם המצב.
זה מביא אותי לתסכולים כל פעם כשאני חוזרת מטבילה והוא יוצא וממשיך את חייו כרגיל כאילו זה לא קרה. כשאני מדברת איתו על זה הוא אומר שאני כופה את זה עליו ויש זמן לכל דבר. מרגיש לי מטומטם ככ מה שהוא אומר, הזמן הוא ליל טבילה הרי. לפחות.
על פניו נראים כמו זוג מאושר ושמח. יש לנו דירה ולא חסר כסף אני חיה 'כמו מלכה' ולא צריכה לעבוד אפילו. יש לי תחומי עניין ועיסוק, חברות, עולם פנימי עשיר. אבל איו לי פרטנר. נמאס לי לחכות לפירורים של יחס שלא מספקים אותי
מפחדת לעשות את הצעד ולהתגרש. מצד אחד כבר לא אוהבת אותו יותר, מאסתי בניסיונות לקדם את הזוגיות הזו כשמהצד השני ההתקדמות לא קורית. הוא מודה שיש לו בעיה וכל הזמן אומר שישתפר אבל זה לא קורה ונמאס לי לחכות. ומצד שני, מפחדת על הילדים. הבית מתפקד אבל אין זוגיות. כמו הורות משותפת. מפחדת שלא יהיה לי מה לתת להם מבחינה חומרית. מפחדת לא להסתדר לבד מבחינה כלכלית.
