אבי תמיד היה בנאדם של נתינה. הראשון להתנדב, הראשון לתת. הוא גם הראשון שהתנדב לסגור שבת ושמח בזה (עד השלב שהוא ראה את כולם עולים על האוטובוס בשישי. הייתה לו דמעה קטנה שהוא הסתיר). אמרו עליו שהוא לא רגוע, תמיד מחפש, תמיד שואל מעצבן את כולם עם השאלות הכי פשוטות שלאף אחד אין תשובה. גם לו לא הייתה תשובה, הוא פשוט המשיך ללכת. זאת לא הייתה היא, זה היה הוא.
בסוף הוא ממש הופתע כשהיא הגיעה כל כך מוקדם, הוא לא האמין. ולחשוב שהוא תמיד הכיר אותה. גיל 25. צחוק עשה לו אלוקים.
עם איציק זה כבר היה סיפור אחר. איציק לא חזר משם אותו דבר. הוא לחם, הוא ראה, הוא חווה. בשכונה אמרו עליו שהוא גיבור. הוא יודע את האמת, לא הייתה אפשרות אחרת. כמו שלא הייתה לא אפשרות לעשות הסדר, זה פשוט צעק לו רמאות.
הוא יוצא מדי פעם לשדה בשלב שהיום מתחלף, נזכר בשקיעות במקומות אחרים ובחברים שהיו שם ולא יחזרו.
בשנתיים הראשונות הוא הגיבור שחזר מהקרב, אח"כ לא זוכרים כבר. הוא עדיין זוכר. עדיין פותח זיגים. עדיין רואה את החיוך של ש' ושומע את הצחוק של ח'. כל פעם בשקיעה כשיש שקט.
פעם ראשונה שהיא ראתה אותו ככה היא התעלפה.
מבחוץ כולו דממה ובפנים סערה. אם הם רק היו יודעים.
כן הוא הגיע לזה אחרת, כבר לא ילד. עם מטען, עם אופי, עם אמירה. בן 40 לבינה.
קובי תמיד היה הילד הטוב, בן של אמא במובן הכי חיובי. תמיד הביא פרחים לשבת, תמיד עזר עם הכלים. עשה כל מה שכתוב בספר ומעבר. הלך לישיבת ההסדר עם כולם, ואח"כ השלים עוד שנתיים ברצינות בישיבה ואז תואר נחשב בבר אילן.
כולם בשיעור היו בטוחים שהוא יתחתן ישר, אמא שלו בכלל לא דאגה.
גם קובי לא, הוא היה בטוח שגג שנה לתוך התואר והוא מתחתן (מישהי חמודה מחינוך או מעו"ס).
מפה לשם הוא מצא את עצמו בביצה הירושלמית. הוא לא זוכר כבר כמה שנים, עובד במשרה טובה ונותן את הנשמה. הוא שואל את עצמו מדי פעם בשקט כשאף אחד לא שומע "אני תמיד הייתי בסדר, למה זה מגיע לי".
כבר עוברות השנים, הוא כבר עמוק בעסקים, מקפיד להתקשר לאמא לפני שבת, (שנכנסת לפי השקיעה לא לפי הלוח ככה זה בגלות הביצה בירושלים). הוא התמלא בשריטות, זה כבר לא קובי, זה יעקב שמזמין אמריקנו בכוס זכוכית עם חלב דל ויודע לבחור יין לפי השנה לא לפי המחיר.
אבל בסוף היא הגיעה. השריטות היו שיופים. היא דווקא עפה על השילוב הזה.
זה אבי שהיה נראה מוזר לכולם אבל בסוף היא הגיעה מהמקום שהוא לא ציפה לו ואברהם שהתמודד עם קשיים לא נורמלים והמשיכו ביחד.
זה איציק שיצא לקרב ויצחק שנשאר עם הדרישה להיות הכי טוב שאפשר וממשיכים לחיות ביחד.
זה קובי הילד התמים של אמא, ויעקב איש העולם הגדול שמגלגל מיליונים וגם הם שוכנים באותו אחד בהרמוניה.
בסוף היא הגיעה. ואיך שהגיעה לא סיפר.
***
זה אני, זה אתה וזאת את. כן אנחנו לא נתחתן ילדים בגיל, אבל וואו עם איזה עומק אנחנו מגיעים לסוכה שלנו.
חג שמח לכל הרווקים והרווקות המבוגרים. תעופו על עצמכם ותקבלו את עצמכם (כן גם אם אתם לא הדמות מהישיבה או מהמדרשה).
אתם קובעים מי אתם, לא הסביבה ולא אף אחד אחר.
בסוף הוא ממש הופתע כשהיא הגיעה כל כך מוקדם, הוא לא האמין. ולחשוב שהוא תמיד הכיר אותה. גיל 25. צחוק עשה לו אלוקים.
עם איציק זה כבר היה סיפור אחר. איציק לא חזר משם אותו דבר. הוא לחם, הוא ראה, הוא חווה. בשכונה אמרו עליו שהוא גיבור. הוא יודע את האמת, לא הייתה אפשרות אחרת. כמו שלא הייתה לא אפשרות לעשות הסדר, זה פשוט צעק לו רמאות.
הוא יוצא מדי פעם לשדה בשלב שהיום מתחלף, נזכר בשקיעות במקומות אחרים ובחברים שהיו שם ולא יחזרו.
בשנתיים הראשונות הוא הגיבור שחזר מהקרב, אח"כ לא זוכרים כבר. הוא עדיין זוכר. עדיין פותח זיגים. עדיין רואה את החיוך של ש' ושומע את הצחוק של ח'. כל פעם בשקיעה כשיש שקט.
פעם ראשונה שהיא ראתה אותו ככה היא התעלפה.
מבחוץ כולו דממה ובפנים סערה. אם הם רק היו יודעים.
כן הוא הגיע לזה אחרת, כבר לא ילד. עם מטען, עם אופי, עם אמירה. בן 40 לבינה.
קובי תמיד היה הילד הטוב, בן של אמא במובן הכי חיובי. תמיד הביא פרחים לשבת, תמיד עזר עם הכלים. עשה כל מה שכתוב בספר ומעבר. הלך לישיבת ההסדר עם כולם, ואח"כ השלים עוד שנתיים ברצינות בישיבה ואז תואר נחשב בבר אילן.
כולם בשיעור היו בטוחים שהוא יתחתן ישר, אמא שלו בכלל לא דאגה.
גם קובי לא, הוא היה בטוח שגג שנה לתוך התואר והוא מתחתן (מישהי חמודה מחינוך או מעו"ס).
מפה לשם הוא מצא את עצמו בביצה הירושלמית. הוא לא זוכר כבר כמה שנים, עובד במשרה טובה ונותן את הנשמה. הוא שואל את עצמו מדי פעם בשקט כשאף אחד לא שומע "אני תמיד הייתי בסדר, למה זה מגיע לי".
כבר עוברות השנים, הוא כבר עמוק בעסקים, מקפיד להתקשר לאמא לפני שבת, (שנכנסת לפי השקיעה לא לפי הלוח ככה זה בגלות הביצה בירושלים). הוא התמלא בשריטות, זה כבר לא קובי, זה יעקב שמזמין אמריקנו בכוס זכוכית עם חלב דל ויודע לבחור יין לפי השנה לא לפי המחיר.
אבל בסוף היא הגיעה. השריטות היו שיופים. היא דווקא עפה על השילוב הזה.
זה אבי שהיה נראה מוזר לכולם אבל בסוף היא הגיעה מהמקום שהוא לא ציפה לו ואברהם שהתמודד עם קשיים לא נורמלים והמשיכו ביחד.
זה איציק שיצא לקרב ויצחק שנשאר עם הדרישה להיות הכי טוב שאפשר וממשיכים לחיות ביחד.
זה קובי הילד התמים של אמא, ויעקב איש העולם הגדול שמגלגל מיליונים וגם הם שוכנים באותו אחד בהרמוניה.
בסוף היא הגיעה. ואיך שהגיעה לא סיפר.
***
זה אני, זה אתה וזאת את. כן אנחנו לא נתחתן ילדים בגיל, אבל וואו עם איזה עומק אנחנו מגיעים לסוכה שלנו.
חג שמח לכל הרווקים והרווקות המבוגרים. תעופו על עצמכם ותקבלו את עצמכם (כן גם אם אתם לא הדמות מהישיבה או מהמדרשה).
אתם קובעים מי אתם, לא הסביבה ולא אף אחד אחר.
