אלישבע

1."ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר". (שמות ו, כג)

2."כאשר הזכיר אם הנביאים לכבודם ולומר שהיא בת לוי איש צדיק ונרמז שנעשה בה נס כן הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחסת מזרע המלוכה אחות הנשיא הגדול... ועל דרך הפשט נאמר שהכתובים מזכירים במלכים שמות אמותם". (רמב"ן) "מפני כבוד הכהונה להודיע שהיו בניו מצד האב ומצד האם זרע ברך ה' " (אברבנאל)

3."אמר רבא הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שנאמר' ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון' ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שאחות נחשון היא מה תלמוד לומר אחות נחשון מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה תנא רוב בנים דומין לאחי האם". (תלמוד בבלי בבא בתרא קי ע"א)
"אם כן בתולה מעמיו רמז על אלישבע בת עמינדב, שנדבו לבו לקדש שם שמים, זו ראויה לו ולא מאותם שעבדו את העגל ואמרו אלה אלהיך ישראל, את אלה לא יקח, אלא אחותו של נחשון". (שפתי כהן ויקרא פרשת אמור)


4."למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" (שמות א, טו) "כלה וחמותה יוכבד ואלישבע... שהיתה פועה (ומוציאה את הולד)." רש"'י : שהיתה פועה לולד - משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים לשעשעו". המשך הגמרא: " ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים" (שמות א, כא)... "בתי כהונה". (תלמוד בבלי סוטה יא ע"ב)

5."יהודה אתה יודוך אחיך (בראשית מט, ח) משבט יהודה יצאה אלישבע אם הכהונה שנ' ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו'." (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויחי צז)


6."חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל יבמה מלך אישה כהן גדול בנה סגן בן בנה משוח מלחמה ואחיה נשיא שבט ואבילה על שני בניה" (זבחים קב ע"א). "ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב" (קהלת רבה פרשה ב)

7."ויהי ביתך כבית פרץ (רות ד, יב). לא נאמרו דברים הללו אלא כנגד אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, בעלה ובניה כהנים גדולים, יבמה מלך, ואחיה נשיא." (מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה ד)
"עוז והדר לבושה" (מדרש משלי (בובר) פרשה לא)
"ראויה היתה אלישבע לאהרן מיומא דאתברי עלמא... הכא לרחמי... הכא באהרן לשלמא לחדווה לנהירו דאנפין לאתברכא, ועל דא אתקרי... הכא אלישבע, אלישבע דאתחברא בחסד... ויקח אהרן את אלישבע לבסמא לה למחדי לה לחברא לה במלכא בזווגא שלים לאשתכחא ברכאן לעלמין כולהו על ידא דאהרן" (זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת שמיני)

8."אלישבע, עם כל שלוותה, סוף סוף דרך נשים לה וקיבלה התפעלות, ובה נאמר שנהפכה השמחה לאבל." (בינה לעיתים דרוש יז)

9."אמרו במדרש ליזהר איניש מעינא בישא, דהא אלישבע בת עמינדב ראתה ביום אחד בעלה כהן גדול, אחי בעלה מלך, אחיה ראש הנשיאים, שני בניה סגני כהונה, והיו אומרים הנשים ראיתם בת עמינדב, ונכנסה בהן עין הרע ונתערבה שמחת אותו היום הנכבד." (דרשות ר"י אבן שועיב ויהי ביום השמיני)
"אבל לפי מה שכתבנו שאהרן הוא בסוד אדם הראשון, לפי הנראה גם אלישבע בסוד חוה, וחוה חטאה בראיית העין, 'ותרא [האשה] כי טוב העץ למאכל' (בראשית ג, ו), ומחמת זה התאוה לכבוד, ומזה נמשך הקליפה שהנשים שחצניות (ירושלמי שבת פ"ו ה"א). זהו שאמר ראתה אלישבע, כלומר, אהרן לא ראה, עשה עצמו כאילו לא ראה, כי לא התעורר את עצמו להכבוד, אמנם אלישבע ראתה {הכבוד} מה היה הסוף, שמתו שני בניה כמו שהיה הסוף של חוה. (של"ה פרשת ויקרא תורה אור יט)

10."בת עמינדב אלישבע כבוּדה, את בעלה ראתה עובד עבודה. נחשון אחיה, נשיא שבט יהודה. וסגני כהונה ממעיה ילדה. משה מלך ובן בנה משוח הוא. נשים יקרות לה ולהם בכֶינה. יכולה היתה לבוא בטענה, אהה, ה', איך מזלי נשתנה. כל העם שמחים ואני אוֹנֵנָה. למי עוללת כה מי הוא זה איזה הו. אשת חיל פיה בחכמה פתחה, והיא מרת נפש ותשפך שיחה ודברים כלפי מעלה לא הטיחה, לא נצרכה אלא קבלה בשמחה. הטוב בעיניו יעשה הוא." (פיוט "עת נחלי דמעה מעיני יורדים" מאת רבי דוד בן חסין בן המאה ה-18)


11."ישמח עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לע"ל אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם שראתה ה' כתרים ביום אחד יבמה מלך אחיה נשיא בעלה כהן גדול שני בניה ב' סגני כהונה פנחס בן בנה משוח מלחמה כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו נהפכה שמחתה לאבל". (ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ)

12.קמחית היא אלישבע בת עמינדב אשת אהרן, כל קמחייא קמח וקמח דקמחית סלת, ראתה שבע בנים כהנים גדולים... וגם אלישבע ראתה שבע שמחות". )גלגולי נשמות רבי מנחם עזריה מפאנו)

13."ת"ר שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (יומא מז ע"א) "אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. שלחו אחריה, אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להם: מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי ואִמרת חלוקי. אמרו: כל קמחייא [כל הקמחים] קמח, וקמח דקמחית סולת! וקרון עלה [וקראו עליה]: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.” (ויקרא רבה פרשת אחרי מות כ יא)

3 היה מעניין ואני תוהה לגבי האמירה, למה אהרן היה אמור להתחתן עם מישהי שלא עבדה עבודה זרה בעגל כאשר הוא כן השתתף בייצור העגל?
או שמכיוון שהוא עשה זאת כדי לנסות להמעיט בבעיות של העם מעלה עליו הכתוב שזה פחות חמור?

10 היה נוסח שהפתיע אותי לפיוט, היה נשמע יותר מתאים להיכתב בימינו לפי הניסוח.

ראוי להזכיר ביחס ל13 שחז"ל העירו על דבריה של קמחית שהיא טועה.
"תנו רבנן (=שנו רבותינו) שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף מז עמוד א)
(התרגום עם סימן השווה שלי, הסיפור עצמו הובא בעברית בגמרא)

לעכב אותם מלעבוד את העגל ולא עבד במעשה כדברי האלשיך (שמיני פרק ט): "והוא, כי מה שנעשה על ידי אהרן בעגל היה שוגג, כי השליכו באש ויצא העגל ההוא שלא במתכוין. על כן קח לך, לעומת העגל ההוא, עגל בן בקר לחטאת, כי החטאת בא על השוגג. אך בני ישראל אשר חטאו במעשה...".

קמחית לא טעתה. אלא לא הדרכה לרבים לפי פשט הגמרא ולפי הזוהר משמע שכן וכבר דנו אחרונים ליישב את הדבר.
אעתיק את לשונו של המשנה ברורה (או"ח עה, יד):
"ובזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכות בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה זית וכו' בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ"ל בקיצור וכתב המ"א דראוי לנהוג כהזוהר וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה יצאו ממנה כהנים גדולים:"

זה מקורות שחברתי לשיעור של אמא שלי ועם כל ההסברים זה יהיה עוד יותר מרתק בעז"ה.

איך אתה לומד מהערת הגמרא את האמירה שלך שזה לא הדרכה לרבים והיא לא טעתה?
לגבי הזוהר, אכן נראה שהזוהר תומך בדרכה של קמחית.

כל הכבוד, אשמח לקרוא את ההסברים אן תרצה לשתף

"אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן".

זה לדחות את דעת רשב"י לגמרי.

רבי ישמעאל טען טענה על סמך הפסוקים, רשב"י חלק עליו כי הוא סבר שמציאותית דעת רבי ישמעאל לא עובדת ולכן כשהגמרא אומרת שדעת רבי ישמעאל עבדה במציאות ודעת רשב"י לא עבדה במציאות היא דוחה את דעת רשב"י לגמרי.

לא טעה, כמו כן קמחית.
מהרש"א ח"א:
"הרבה עשו כר"י כו'. נראה לפרש דודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים אלא דמעטים המה כדאמר רשב"י גופיה בפ' לולב וערבה (סוכה מה ע"ב) ראיתי בני עלייה והם מועטים אם אלף כו' אם שנים הם אני ובני וכיון דמועטין הם כ"כ אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית ע"י אחרים שצדיק גמור אני דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור וז"ש הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב"י ולא כו' לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב"י וכמו ששנינו יפה ת"ת עם ד"א כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו' אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו' יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו':"

ביחס לרשב"י.
אבל הטור, הבית יוסף, הרמ"א והב"ח הבינו אחרת את המסקנה וחלקו על המהרש"א.
(יעויין בטור אורח חיים סימן קנו)

ולגבי קמחית, אין ראיה לדבריך, אלא אתה ממשיך את דעת המהרש"א לכאן שזה יתכן אבל לא מחויב.

"סופה בטלה וגוררת עון: כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח:."

"ואחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה מה שהביא רבינו הסיפא ולא הביא הרישא יפה ת"ת עם ד"א וכו' הוא לפי דנראה דהתנא מדבר בשתי כתות מישראל הא' הם התגרים דפורשין בספינות הים והולכים בסחורות בדרך רחוקה וארז"ל ולא מעבר לים היא לא תמצא תורה בתגרין ועליהם אמר יפה תורה עם ד"א דאצל כת זו ד"א עיקר והתורה טפלה ולכן אמר יפה הוא דיהיה יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עון וכת אחרת הם לומדי תורה ויושבים בביתם שהתורה אצלם הוא עיקר אמר עליהם וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון דבכת זו צריך שיתפרנס במלאכה והוא יושב בביתו ועוסק בתורה כי בזה יש לתורה קיום אצל כת זו. ורבינו מדבר כאן בכת זו שיושבי' בביתם ומתפרנסים במלאכה או בשאר עסקים כגון רבית וכיוצא כדי שיוכל לישב בביתו וללמוד תורה על כן הביא על זה הסיפא נ"ל אמת וצדק:"

המשנה ברורה סובר כדעת הספרים,
אגב, אתה יודע מי הם?

אבל ברור שזה לא מוסכם, למשל אצל הב"ח.
על האחרים אפשר לדון אם הם סוברים כדעת הב"ח או המשנה ברורה.

שלומדת לגמרי תורה ולא הזכיר אותו כאן.
אני לא בטוח, אולי הבנתך צודקת.

על כל פנים, גם לפי הבנתך בב"ח, יש סיכוי שהוא מודה שפעם היו כאלה במדרגת רשב"י ונתמעטו הדורות.

בנוסף, פוק חזי מה יש בעולם. היו הרבה צדיקים ותלמידי חכמים שהקדישו את את נפשם רק לתורה בלי לקבל שכר. מזמן התנאים כמו רשב"י, עד הגר"א, עד ר' חיים קנייבסקי. הם חיו ממלגות שהביאו להם ואפילו לא ממכירת ספרם (גם אם ר' חיים חיבר ספרים הוא בקושי התפרנס מזה וקיבל מלגה מהכולל).

לגבי הספרים, כמו שהבאתי זה המהרש"א, אבל גם ראיתי את זה בעוד המון ספרים, בעיקר ספרי מוסר, ואם תרצה אנסה להביא קצת.

וממילא אין חשיבות בסיכוי שאולי הב"ח סבר משהו שהוא לא אמר.

אין חולק היסטורית שהיו כאלה, השאלה אם היו כאלה בגלל אידיאל או כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך"? (כדעת הכסף משנה)
וממילא, זה לא סותר שהמסקנה היא שדעת רבי ישמעאל נפסקה לכולם (כולל יחידי סגולה)

אכן, צודק לגבי המהרש"א, שכחתי. אם יהיה לך זמן יהיה מעניין ומחכים לקרוא, אבל אין חובה

חלקו עליו.
"ומה שנוהגין עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי. ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטילה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו, מסתברא דחשיב מוכח." (תוספות בכורות כט ע"א ד"ה 'מה')

למשל הרשב"ץ ממש כותב הפוך מהרמב"ם (שו"ת קמב, קמז, קמח ובפירושו לאבות ד, ה):
"חובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנותם, כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם, וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עניים, ושינהגו בהם כבוד."
"ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הצבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה, אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עלייה, ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני ע"ה יזדלזלו בפניהם".
"אבל אם אתה רואה שהחכם יזדלזל בפני עם הארץ מפני מלאכתו כי יחשבו כמוהו כמוהם ולא יהיו דבריו נשמעים, מדרכי החסידות הוא שיקבע כל עתים שאפשר לו לתורה ויתפרנס מהם דרך כבודו וכבוד תורה, ואין בדבר משום חשש בעולם"

מה גם שכאשר נותנים לאדם באהבה וחיבה את הכסף כתמיכה קבועה וכשותפות והוא לא דורש, כמו שאפשר לפרש את בחז"ל לגבי יששכר וזבולון ושמעון ועזריה, גם לרמב"ם זה יותר קל במקרה הזה, כי בעיקר בפירוש המשנה באבות הוא מדבר על לבקש מהחברה ולדרוש.
נכון שמוכח ממנו שגם במקרה זה אין דעתו נוחה מזה כמו שהוא אומר שאלישע לא קיבל מעות, וכנראה האשה השונמית הייתה נותנת ברצון, אבל זה קל יותר בעיניו ואין בזה חילול השם.

ב"כסף משנה' הוא מאריך לדון ברמב"ם ולקראת הסוף הוא אומר: "קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:" זאת אומרת שהוא אומר "עת לעשות" לשיטת הרמב"ם אבל הוא חושב כמנהג.
כן מה'בית יוסף' משמע:
"ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות דאם לא כן כבר היתה התורה בטילה חס ושלום ועל ידי ההספקות יכולים לעסוק בתורה ויגדיל תורה ויאדיר. וכבר כתב והאריך הה"ר שמעון בר צמח בתשובותיו לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו ולהחזיק ביד החכמים והתלמידים הנוטלים פרס מהצבור והביא כמה ראיות מהתלמוד והמדרשות. ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו:"

גם דעת הב"ח שרצית להגיד בדעתו אחרת ביו"ד כותב רמ"ו כותב:
"ע"כ באתי להעיר אזן בלמודים מכמה מאמרים שניתן רשות לראש ישיבה ליהנות ולהתפרנס ע"י המתנות ומותר לו לקבל עד שיתעשר... שמעינן דמעולם היו ת"ח מקבלים סיפוקם מן הנדבות ומראשי ישיבות מיהו ודאי יותר מכדי סיפוקם ודאי אסור לתלמידים... עד שיתעשר אלא לראש ישיבה שהוא כמו מלך וכהן גדול" (עיין בכל דבריו ורק הבאתי את המסקנה)

הרבה יחידים צדיקים במשך הדורות, לא היו עושים משהו כבדיעבד כ"עת לעשות ל-ה' ", אלא מלכתחילה כי הם סברו אחרת מהרמב"ם לגמרי כתוספות ותשב"ץ או שסברו דרך תמיכה של אהבה שרי.

גם אעתיק לך כאן את דברי ה'אגרות משה' (יו"ד ב, קטז):
"אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה, עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לת"ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא"א לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א"א לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה. ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה ת"ח, היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה."

זו נקודה חשובה שאתייחס אליה בסוף באריכות ולכן פתחתי בה בכותרת.

בוא נדון במקורות שאתה הבאת:
תוספות - יש הצדקה עקיפה לשכר, כי מדובר בשכר בטלה.
הם מתייחסים לשאלה אם מותר לקבל כסף על לימוד, אבל לא על זה המחלוקת בין רבי ישמעאל לרשב"י, הם נחלקו מה האידיאל ותוספות כאן לא התייחסו.

הרשב"ץ - היתר מסיבה אחרת, אבל לא קשור למחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל.

הבית יוסף - מוכח ממנו כדבריי ביחס למחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל ואצטט מתוך מה שהבאת:
1. מתוך הציטוט מהכסף משנה:
"וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:"
2. סוף הציטוט מהבית יוסף:
"ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו:"

הב"ח - אותה תשובה ביחס לתוספות ולרשב"ץ.

האגרות משה - מוכח שהוא מתיר בגלל שעת הדחק מתוך הדברים שציטטת: "כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי...".

המורם מכל האמור, צריך לחלק בין שתי סוגיות:
א. מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י שבה עסקנו מקודם:
מה האידיאל:
לימוד תורה יחד עם עבודה או רק לימוד תורה?
מסקנת הגמרא היא שדעת רבי ישמעאל נפסקה.
הדיון בינינו האם זה הוראה לכלל וגם ליחידי סגולה או לא?
ממרן בכסף משנה ובבית יוסף שהבאת ומהב"ח שאני הבאתי מפורש שהם סברו שזה נכון ליחידי סגולה. (כפי שאני מבין בגמרא)
(אוסיף את הרמ"א שאף הוא כותב דברים מפורשים על האידיאל:
"ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה -- מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא אך אין זה מדת כל אדם." (הגהותיו לשלחן ערוך בטור יורה דעה בסימן רמו סעיף כא)

המהרש"א והמשנה ברורה בביאור הלכה סוברים שההוראה הזו בגמרא לא כוללת יחידי סגולה. (כפי שאתה מבין בסוגיא)

ב. האם מותר לאדם רק לשבת וללמוד ולהתפרנס מאחרים:
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י), הטור (יורה דעה סימן רמו), הרמ"א (יורה דעה סימן רמו סעיף כא) - לא.
תוספות, רשב"צ, מרן, הב"ח, אגרות משה - כן. (מיקומים שאתה הבאת לעיל)

ולכן, רוב המקורות שהבאת מתייחסים למחלוקת השניה אבל זה לא מוכיח איך הם הבינו את הגמרא בשאלה הראשונה.

ביחס לטענת גדולי ישראל שלאורך הדורות לא נהגו כ"עת לעשות לה'", זו אינה ראיה מכיוון שמציאותית, רוב התקופות היו קשות בין ימי חז"ל לימינו וממילא סביר מאוד להניח שמדובר בשעת הדחק. (היה קשה להתפרנס)

אני פשוט חשבתי שבאת לדחות מצד אחר את אלו שרק עוסקים בתורה, בגלל הרמב"ם שהם לא עוסקים במלאכה ונהנים מתורתם באיסור, לכן הבאתי את מה שהבאתי.
דרך אגב הרמ"א מביא היתרים אז לא יודע מאיפה לך שהמסקנה שלו כרמב"ם וכטור.

לגבי המהרש"א הוא גם מובא במחצית השקל על או"ח קנו.

עכשיו לעצם הענין אני שוב חוזר שגם מה שהבאת מהפוסקים לכתחילה לעסוק במלאכה, זה ההוראה לכמעט כל התלמידים חכמים, עדיין יש תלמידי חכמים מיוחדים שהם כמו רשב"י. זה בכלל לא תלוי במי תלמיד חכם יותר גדול, אלא שיהיה לצדיק הת"ח ביטחון עילאי שקשה להשיג וכדברי לשונו הזהב של דודי זקני המקנה בקידושין פב.:
"כי הדבר ברור אם לבו נכון ובטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו ע"ז נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו כיון שליבו בטוח בה' בוודאי יהי ה' מבטחו. ואמר עוד צדיק באמונתו יחיה ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי מן כענין יששכר וזבולון וכיוצא בהם אך מי שאין מבטחם חזק ולבם מסתפק איפה הם רועים באמת אין להם לסמוך על הנס ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ויהי ברכת ה' במעשם כדברי ר"מ לעיל וע"ז אמרו הרבה עשו כרשב"י ולא הועילו כי לא הי' בטחונם חזק אלא שרצו לעשות כרשב"י לכך לא הועילו... כי כפי ערך חוזק האמונה כן יהיה מבטחו, ובחדושי תורה הארכנו בזה וק"ל."
(עיין בספר חסידים תתקנב שגם הביא ענין הביטחון בענין זה)

תהיה בטוח לגמרי שמהרש"א, המחצית השקל, המקנה, והביאור הלכה, הכירו את דברי הפוסקים ולא היו מעיזים לחלוק עליהם, אבל יש מקרים בודדים מאוד של יוצאים מן הכלל שההלכה אחרת.

לא, העיסוק שלנו היה באידיאל אגב העיסוק בקמחית.

לגבי הרמ"א, הוא מביא את ההיתרים בשם יש אומרים ומסכם להתיר למי שמלמד לקבל פרנסה.

ביחס למקורות הנוספים במחצית השקל, המקנה וספר חסידים - שכוייח.

הטענה שלך שהם לא היו מעזים לחלוק היא תמוהה, וכי לא מצינו מקומות בהם המשנה ברורה חלק על מרן ועל הב"ח? ואני מניח שגם האחרים חלקו אם כי פחות בקי בדבריהם.
מחלוקות היו פעמים רבות ומפורש ראינו דעות הפוכות בנושא הזה וממילא ברור שיש מחלוקת.
אתה הבאת דברים מפורשים של מרן, אני הבאתי דברים מפורשים מהב"ח והרמ"א שהם הפוכים למשנה ברורה, המהרש"א, המקנה, מחצית השקל וספר חסידים שהבאת.
ממילא, ברור לנו שיש מחלוקת.
אני רואה שציינת לבסוף שיש מקרים חריגים שחלקו, אז כנראה שכאן אחד מהם.

שניים מקרא על וזאת הברכה

לומד עכשיו נתיבות שלום (יש שטוענים שזה לא ילבש אבל בסדר) פשוט גוועלדדדד

מסקנות. שבנות זה עם מתוסבך ומסובך נורא אפילו בשביל בנות אחרות. מסכנים הבנים. תנחומיי