הרקע לכך הוא שאחרי כל לידה יש לנו נסיגה משמעותית בתדירות קיום יחסים.
קודם כל לוקח לי כמה חודשים עד שבכלל בא לי, וגם אז כשרוצים קשה למצוא זמן וכדומה.
בנוסף, יש את העניין שלמרות שאני ממש שומרת גם בהריון, אני מעלה כמה ק''ג שלוקח לי הרבה זמן לרדת אחר כך. הגוף שלי השתנה, יש לי יותר בטן, ולמרות שמתאמנת אוכלת נכון, זה לוקח המון זמן וגם כנראה שלא הכל יורד. מראש אני עם נטייה חזקה להשמנה שומרת מגיל צעיר ממש.
עוד נקודה היא שהיחסים שלנו מאוד מתדרדרים אחרי כל לידה, בעיקר בגלל כעסים שלי על זה שהוא לא מספיק מעורב ולא מספיק עוזר. ככל שהתינוק גדל והיה יותר קל, אני נרגעת גם ופחות מרוחקת.
אז לאחרונה היינו יחד מעט מאוד (אחת לחודש). כשניסיתי ליזום, לראשונה ראיתי שהוא לא מגלה עניין.
פתחתי איתו את הנושא בעדינות - מה הוא מרגיש לגבי האינטימיות בינינו.
אז הוא התחיל בזה שאני לא מספיק רכה, מלטפת, חמה...שאני כועסת כל הזמן והוא לא מעיז להתקרב. זה נכון באמת, הבנתי שאני אהיה חייבת לעשות שינוי בנושא (אם כי ציינתי בפניו שגם הוא לא מפגין רוך כלפיי). בחלק הזה של השיחה היה לי יותר קל להבין ובאמת לחשוב איך לעשות מאמץ.
אחר כך אמר לי שמפריע לו שלא "חזרתי לעצמי" מבחינת הגוף. זאת הערה שכבר שמעתי אחרי ההריון הראשון (לקח לי שנתיים להצליח להוריד).
מיותר לציין שזה ממש מעליב. כששמעתי את זה בזמנו ממש כעסתי עליו, איך אתה מעז לבוא בתלונות כשהגוף שלי עבר את זה כדי לברוא חיים. בפרט כשאתה רואה שאני מנסה (ויש לי היסטוריה של הפרעות אכילה, ככה שזה בכלל נושא רגיש).
כשהוא העלה את זה גם הפעם, זה שוב כאב לי מאוד, אבל ממש עשיתי מאמץ להקשיב. הוא אומר שהוא פחות נמשך אליי ככה. אם אני מנסה מאוד לא להיעלב, אני יכולה להבין שזה פחות אטרקטיבי, אבל מה הפתרון? זה גם גורם לי לרצות להתרחק, לזרוק הכל, קשה לי להתמודד עם הטענות בנושא הזה.
אני יצרתי לנו משפחה.
אני מסורה לילדים ימים כלילות ועדיין מתאמצת לשמור ולהתעמל.
הוא אוכל מה שבא לו (גנים), ישן טוב בלילה, ועוד זורק עליי את האחריות? על הגוף שלי?
יש לי גם תחושה שככל שהוא מתבגר הוא פחות מונע על ידי יצר מיני חזק ואז הוא מפנה את האצבע אליי. אבל אני באמת לא יודעת.
יצאתי מהשיחה עם רגשות מעורבים. רצון להתקרב ולעשות מאמץ, למול רצון לסגור לחלוטין את נושא האינטימיות לעת עתה.
הגוף שלי, זירת הקרב הגדולה של חיי. מושא השנאה העצמית שלי. עכשיו גם זוכה לחבטות בזוגיות. מגיע לו כל כך הרבה יותר. איך אצליח בכלל להרגיש בנוח עם בעלי גם בסיטואציה זוגית כשאני יודעת שככה הוא רואה אותי?
יצא קצת מבולגן...
רוצה את עצתכן.
את הפרספקטיבה שלכן.
ואולי גם קצת רוצה חיבוק...
כותבת בדמעות...
קודם כל לוקח לי כמה חודשים עד שבכלל בא לי, וגם אז כשרוצים קשה למצוא זמן וכדומה.
בנוסף, יש את העניין שלמרות שאני ממש שומרת גם בהריון, אני מעלה כמה ק''ג שלוקח לי הרבה זמן לרדת אחר כך. הגוף שלי השתנה, יש לי יותר בטן, ולמרות שמתאמנת אוכלת נכון, זה לוקח המון זמן וגם כנראה שלא הכל יורד. מראש אני עם נטייה חזקה להשמנה שומרת מגיל צעיר ממש.
עוד נקודה היא שהיחסים שלנו מאוד מתדרדרים אחרי כל לידה, בעיקר בגלל כעסים שלי על זה שהוא לא מספיק מעורב ולא מספיק עוזר. ככל שהתינוק גדל והיה יותר קל, אני נרגעת גם ופחות מרוחקת.
אז לאחרונה היינו יחד מעט מאוד (אחת לחודש). כשניסיתי ליזום, לראשונה ראיתי שהוא לא מגלה עניין.
פתחתי איתו את הנושא בעדינות - מה הוא מרגיש לגבי האינטימיות בינינו.
אז הוא התחיל בזה שאני לא מספיק רכה, מלטפת, חמה...שאני כועסת כל הזמן והוא לא מעיז להתקרב. זה נכון באמת, הבנתי שאני אהיה חייבת לעשות שינוי בנושא (אם כי ציינתי בפניו שגם הוא לא מפגין רוך כלפיי). בחלק הזה של השיחה היה לי יותר קל להבין ובאמת לחשוב איך לעשות מאמץ.
אחר כך אמר לי שמפריע לו שלא "חזרתי לעצמי" מבחינת הגוף. זאת הערה שכבר שמעתי אחרי ההריון הראשון (לקח לי שנתיים להצליח להוריד).
מיותר לציין שזה ממש מעליב. כששמעתי את זה בזמנו ממש כעסתי עליו, איך אתה מעז לבוא בתלונות כשהגוף שלי עבר את זה כדי לברוא חיים. בפרט כשאתה רואה שאני מנסה (ויש לי היסטוריה של הפרעות אכילה, ככה שזה בכלל נושא רגיש).
כשהוא העלה את זה גם הפעם, זה שוב כאב לי מאוד, אבל ממש עשיתי מאמץ להקשיב. הוא אומר שהוא פחות נמשך אליי ככה. אם אני מנסה מאוד לא להיעלב, אני יכולה להבין שזה פחות אטרקטיבי, אבל מה הפתרון? זה גם גורם לי לרצות להתרחק, לזרוק הכל, קשה לי להתמודד עם הטענות בנושא הזה.
אני יצרתי לנו משפחה.
אני מסורה לילדים ימים כלילות ועדיין מתאמצת לשמור ולהתעמל.
הוא אוכל מה שבא לו (גנים), ישן טוב בלילה, ועוד זורק עליי את האחריות? על הגוף שלי?
יש לי גם תחושה שככל שהוא מתבגר הוא פחות מונע על ידי יצר מיני חזק ואז הוא מפנה את האצבע אליי. אבל אני באמת לא יודעת.
יצאתי מהשיחה עם רגשות מעורבים. רצון להתקרב ולעשות מאמץ, למול רצון לסגור לחלוטין את נושא האינטימיות לעת עתה.
הגוף שלי, זירת הקרב הגדולה של חיי. מושא השנאה העצמית שלי. עכשיו גם זוכה לחבטות בזוגיות. מגיע לו כל כך הרבה יותר. איך אצליח בכלל להרגיש בנוח עם בעלי גם בסיטואציה זוגית כשאני יודעת שככה הוא רואה אותי?
יצא קצת מבולגן...
רוצה את עצתכן.
את הפרספקטיבה שלכן.
ואולי גם קצת רוצה חיבוק...
כותבת בדמעות...
