ונגה ביקשה: "בא, תתקרב. שב לידי.
למה אתה תמיד יושב רחוק ממני?
אני צריכה אותך לידי,
ככה אני מרגישה אותך יותר.
ככה אתה מבין אותי יותר."
ולביא הרים את עצמו והתיישב קרוב.
קרוב.
והוא שתק חשב ואמר:
"אני אגיד לך את האמת: לאחרונה,
אני לא כל כך מכיר את עצמי ,
כל המחשבות והרגשות שלי מתערבבים
לא רק בדברים שקשורים אלינו- אלא באופן כללי.
נגיד, השבוע מצאתי את עצמי באחד השיעורים בגמרא
מתבונן ולא מבין שום דבר.
לא מבין את השיעור,
לא מבין מה אני חושב לא מבין מה אני מרגיש.
היה נראלי כאילו אני איזה שהוא אורח בתוך מציאות שאני לא שייך אליה- מתבונן על הכל מבחוץ.
הייתי לחוץ ממש,
פחדתי לאבד את עצמי, פחדתי לאבד את היציבות שלי.
תמיד בקשר שלנו אני צריך להיות החזק,
והנה פתאום אני לא חזק,
ואני מרגיש שכל רגע אני הולך ליפול
לאיזה שהוא התקף חרדה או דיכאון.
סליחה אם אני מכאיב לך אבל חשוב לי לשתף,
חשוב לי שתהיי איתי בזה ."
ולביא הסתכל עליה ושאל:
"גם לך קשה?"
ונגה החזירה לו מבט והם התבוננו זה בעיני זו,
והיא ראתה בעיניים שלו רוך ועדינות וחום
וניצוצות של דמעות החושבות לרדת.
ונגה רצתה לתת לו באותו רגע את כולה-
את כל מה שהיא יכולה וגם את כל מה שלא.
ולביא גם הוא ראה בעיניים שלה,
הוא ראה בהם אכפתיות ושמחה וכאב
ורגישות שיכולה לעטוף אותו ברוך ולתת לו את כל המקום שהוא צריך בעולם.
והיא אמרה:" נראלי שאני מצליחה להבין,
מותר לך, מותר לך שיכאב לך.
אפילו לפעמים שכואב לך זה גורם לי לחשוב:
"הנה גם לו כואב, זה אומר שגם אני נורמלית".
אבל כן, גם לי קשה,
גם אני לא לגמרי יודעת איפה אני נמצאת ומה אני רוצה.
ובאמת כואב לי הרבה, וזה מבאס אותי וזה מעצבן.
כי באמת אתה אדם מדהים ואני מרגישה כלפיך רגשות,
ואני אמורה להיות הכי שמחה והכי מאושרת בעולם,
אבל כרגע אני ממש מבולבלת.
הנה לדוגמא היום בבוקר, מיד שקמתי התחלתי לבכות.
בחיים לא בכיתי בבוקר,
בוקר זה זמן של להתניע את החיים לאט לאט,
זמן של אור, זמן של שמש.
והיום בבוקר פשוט הדמעות והתחילו לזלוג והנזלת הופיעה.
ואני אפילו לא יודעת בדיוק להגיד למה."
והם המשיכו לשבת קרובים נשענים
על ידיהם לאחור ומביטים אחד בשניה.
ככה הם ישבו דקה ועוד דקה ועוד שתיים ועוד חמש.
ולנגה ירדו קצת דמעות, והלב שלה יצאה אליו,
היא רצתה אותו עכשיו,
רצתה אותו קרוב.
ולביא רק חשב כמה היא מיוחדת ומדהימה,
וכמה הוא זכה בזה שהוא ניפגש איתה.
ולאט לאט הידיים שלהם,
הידיים שגם ככה היו קרובות התקרבו עוד,
והשיער של נגה שהתנופף ברוח התעופף לכיוונו,
והגופים כבר התחילו לעשות פעמיהם זה אל עבר זו.
ולא היה מי שישמור בשעת ליל מאוחרת בגינה
שכוחת אל בבית הכרם,
וגם לא מי שיזכיר שאולי לא כדאי.
והידיים הונפו כבר, וראשיהם כבר באו איש לקראת כתפו של השנייה, והחיבוק כבר היה באוויר
וה...
***
ברגע, ברגע הכל השתנה.
ברגע אחד של חשיבה הם לקחו את עצמם ובבת אחת קמו.
קמו ולקחו בבהלה צעד אחורה.
מספיק בבהלה כדי שלא יהיה להם עוד זמן
להגיע למקומות שהם לא רוצים.
והם נשמו.
והובכו.
ושתקו.
ונגה אמרה: "זה היה קרוב, אבל ניצלנו
בסוף ניצלנו ."
ולביא הוסיף: "כן, ברוך ה'.
רק פעם הבאה אנחנו צריכים לשים לב
שיש מישהו שמשגיח עלינו.
אבל יופי אני שמח שהצלחנו."
וכשהם הלכו להם ביחד לתחנה המרכזית
נגה חשבה קצת ואמרה: "אתה יודע?
אני חושבת שיש קדושה בעולם.
אני חושבת שאפשר להיות קדושים,
שאפשר להתקדם, שאפשר לצמוח,
שאפשר להיות מחר
במקום אחר מאשר המקום בו היינו אתמול."
ולביא ענה: "אני חושב שאת צודקת,
מי יודע אולי אפילו אנחנו קצת קדושים."
למה אתה תמיד יושב רחוק ממני?
אני צריכה אותך לידי,
ככה אני מרגישה אותך יותר.
ככה אתה מבין אותי יותר."
ולביא הרים את עצמו והתיישב קרוב.
קרוב.
והוא שתק חשב ואמר:
"אני אגיד לך את האמת: לאחרונה,
אני לא כל כך מכיר את עצמי ,
כל המחשבות והרגשות שלי מתערבבים
לא רק בדברים שקשורים אלינו- אלא באופן כללי.
נגיד, השבוע מצאתי את עצמי באחד השיעורים בגמרא
מתבונן ולא מבין שום דבר.
לא מבין את השיעור,
לא מבין מה אני חושב לא מבין מה אני מרגיש.
היה נראלי כאילו אני איזה שהוא אורח בתוך מציאות שאני לא שייך אליה- מתבונן על הכל מבחוץ.
הייתי לחוץ ממש,
פחדתי לאבד את עצמי, פחדתי לאבד את היציבות שלי.
תמיד בקשר שלנו אני צריך להיות החזק,
והנה פתאום אני לא חזק,
ואני מרגיש שכל רגע אני הולך ליפול
לאיזה שהוא התקף חרדה או דיכאון.
סליחה אם אני מכאיב לך אבל חשוב לי לשתף,
חשוב לי שתהיי איתי בזה ."
ולביא הסתכל עליה ושאל:
"גם לך קשה?"
ונגה החזירה לו מבט והם התבוננו זה בעיני זו,
והיא ראתה בעיניים שלו רוך ועדינות וחום
וניצוצות של דמעות החושבות לרדת.
ונגה רצתה לתת לו באותו רגע את כולה-
את כל מה שהיא יכולה וגם את כל מה שלא.
ולביא גם הוא ראה בעיניים שלה,
הוא ראה בהם אכפתיות ושמחה וכאב
ורגישות שיכולה לעטוף אותו ברוך ולתת לו את כל המקום שהוא צריך בעולם.
והיא אמרה:" נראלי שאני מצליחה להבין,
מותר לך, מותר לך שיכאב לך.
אפילו לפעמים שכואב לך זה גורם לי לחשוב:
"הנה גם לו כואב, זה אומר שגם אני נורמלית".
אבל כן, גם לי קשה,
גם אני לא לגמרי יודעת איפה אני נמצאת ומה אני רוצה.
ובאמת כואב לי הרבה, וזה מבאס אותי וזה מעצבן.
כי באמת אתה אדם מדהים ואני מרגישה כלפיך רגשות,
ואני אמורה להיות הכי שמחה והכי מאושרת בעולם,
אבל כרגע אני ממש מבולבלת.
הנה לדוגמא היום בבוקר, מיד שקמתי התחלתי לבכות.
בחיים לא בכיתי בבוקר,
בוקר זה זמן של להתניע את החיים לאט לאט,
זמן של אור, זמן של שמש.
והיום בבוקר פשוט הדמעות והתחילו לזלוג והנזלת הופיעה.
ואני אפילו לא יודעת בדיוק להגיד למה."
והם המשיכו לשבת קרובים נשענים
על ידיהם לאחור ומביטים אחד בשניה.
ככה הם ישבו דקה ועוד דקה ועוד שתיים ועוד חמש.
ולנגה ירדו קצת דמעות, והלב שלה יצאה אליו,
היא רצתה אותו עכשיו,
רצתה אותו קרוב.
ולביא רק חשב כמה היא מיוחדת ומדהימה,
וכמה הוא זכה בזה שהוא ניפגש איתה.
ולאט לאט הידיים שלהם,
הידיים שגם ככה היו קרובות התקרבו עוד,
והשיער של נגה שהתנופף ברוח התעופף לכיוונו,
והגופים כבר התחילו לעשות פעמיהם זה אל עבר זו.
ולא היה מי שישמור בשעת ליל מאוחרת בגינה
שכוחת אל בבית הכרם,
וגם לא מי שיזכיר שאולי לא כדאי.
והידיים הונפו כבר, וראשיהם כבר באו איש לקראת כתפו של השנייה, והחיבוק כבר היה באוויר
וה...
***
ברגע, ברגע הכל השתנה.
ברגע אחד של חשיבה הם לקחו את עצמם ובבת אחת קמו.
קמו ולקחו בבהלה צעד אחורה.
מספיק בבהלה כדי שלא יהיה להם עוד זמן
להגיע למקומות שהם לא רוצים.
והם נשמו.
והובכו.
ושתקו.
ונגה אמרה: "זה היה קרוב, אבל ניצלנו
בסוף ניצלנו ."
ולביא הוסיף: "כן, ברוך ה'.
רק פעם הבאה אנחנו צריכים לשים לב
שיש מישהו שמשגיח עלינו.
אבל יופי אני שמח שהצלחנו."
וכשהם הלכו להם ביחד לתחנה המרכזית
נגה חשבה קצת ואמרה: "אתה יודע?
אני חושבת שיש קדושה בעולם.
אני חושבת שאפשר להיות קדושים,
שאפשר להתקדם, שאפשר לצמוח,
שאפשר להיות מחר
במקום אחר מאשר המקום בו היינו אתמול."
ולביא ענה: "אני חושב שאת צודקת,
מי יודע אולי אפילו אנחנו קצת קדושים."
