קשה לי עם חמותי. הקטנה שלי בת שנה וחצי. נכדה ראשונה. וקשה לי עם הרצון קלה להיפגש כל כך הרבה. היא תמיד אומרת - לפחות פעם בשבוע. ואם זה לא פעם בשבוע מבחינתה זה לא ייתכן..
עכשיו, היא כאילו אומרת מה שנוח לכם וכו אבל כשאומרים לו אני מקבלת עקיצות והערות. בעלי כמובן לא חווה את זה אז הוא לא מבין מה יש לי. הוא כבר הודה שכן יש לה ציפיות שניפגש הרבה ונכון לפעמים זה לא מתאים ואנחנו גם אומרים לא הרבה פעמים ואז זה יוצא פעם בשבוע וחצי בערך. אבל כל הזמן יש עננה כזאת. כל שיחה יש כאילו מצפון והעברת מסרים בעקיפין כאילו היא חושבת שאני לא שמה לב. ובפעם האחרונה בכלל - כשנפגשנו - בזמן המפגש שאתה מתי נבוא לשבת. אני לא עניתי כי באצת לא יודעת מתי. בעלי שהיה לידי לא ענה (אחר כך אמר לי שלא ענה כי לא רצה להגיד תאריך מבלי שאסכים. כאילו הוא חייב תמיד לתת תשובות לאמא שלו ולא פשוט להגיד מתי שיסתדר..) היא ראתה שאני מובכת ולא עונה. ופשוט צחקה בפנים שלי. היא חסרת טקט וידועה ככזאת. וגם מאוד דרמטית ונותנת הרגשה שלא הגיוני שהיא לא תראה את הנכדה שבוע ימים.
התעייפתי. הסיפור איתה הוא מורכב ועברתי דרך בלהכיל את האדם שהיא. ואני עדיין עוברת. החוסר סיפוק התמידי הזה. הקלטנו די מהר ככה שרק עכשיו אנחנו מתחילים להכיר אחד את השניה ולהתאפס על החיים שלנו. אני מרגישה שגם אם היא תגיד לבעלי מתי שנוח זה לא ככה כי אני אחר כך חוטפת את המבטים ההערות וכו לא רק ממנה גם מהגיסים וגיסתי. אני הכלה היחידה כ"כ שהם לא יודעים באמת מה זה נפרדות של זוג וזה די מרגיש שהם קצת חיים בהרגשה שכאילו בעלי התרחק מהם כשבפועל אנחנו בקשר טוב!!!! באמת!! נפגשים ובאים אבל הנפש לא תמלא!! ולא רק שלא תמלא בדרך יש הרבה הרבה מצפון וגם בעלי מושפע מזה גם אם אומר שלא.
עצוב לי להגיד.. אם הייתי יודעת שתהיה לי חמות כזו.. אני לא מספרת את הכול רק חלק ועל פניו היחסים בינינו באמת בסדר אחרי הרבה עבודה ודמעות שלי מבלי שהיא תדע בכלל.. אבל אם הייתי יודעת שכזאת היא.. לא בטוחה שהייתי בכלל מתחתנת עם בעלי.. ואם הייתי יודעת שבעלי כזה מרצה ומושפע ממנה והעניין שהוא לא רואה את זה.. בכלל הייתי לוקחת מיליון צעדים אחורה.
אני מרגישה שהיא אובססיבית אלינו. נפגשנו ערב אחד ולמחרת כבר שאלה מתי היא תראה את הנכדה שוב. אין מנוח.. וגם כשיש זה לא באמת. ובעלי תמים ולא מרגיש וחושב שאני מגזימה.
די. תני לי לבנות את הבית שלי בשקט. את בנית את שלך. מספיק הייתי מנותקת רגשית מהילדה שלי אחרי הלידה בגלל השתלטנות שלך. שחררי אותי מהעול הזה של המפגשים. קשה לי ממש. הנפש שלי כבדה עם העניין הזה.
וזה משפיע על הביקורים של ההורים שלי. אחרי שאני אומרת נגיד שלא מתאים שביום הזה והזה אמא שלו תגיע או שנסע אליה - כשההורים שלי רוצים (ואיתם נפגשים לפעמים פחות) הוא ישר אומר שאפשר ואז שהוא יקבע עם אמא שלו גם לבוא.
התעייפתי. אני קורסת מהאישה הזאת.
עכשיו, היא כאילו אומרת מה שנוח לכם וכו אבל כשאומרים לו אני מקבלת עקיצות והערות. בעלי כמובן לא חווה את זה אז הוא לא מבין מה יש לי. הוא כבר הודה שכן יש לה ציפיות שניפגש הרבה ונכון לפעמים זה לא מתאים ואנחנו גם אומרים לא הרבה פעמים ואז זה יוצא פעם בשבוע וחצי בערך. אבל כל הזמן יש עננה כזאת. כל שיחה יש כאילו מצפון והעברת מסרים בעקיפין כאילו היא חושבת שאני לא שמה לב. ובפעם האחרונה בכלל - כשנפגשנו - בזמן המפגש שאתה מתי נבוא לשבת. אני לא עניתי כי באצת לא יודעת מתי. בעלי שהיה לידי לא ענה (אחר כך אמר לי שלא ענה כי לא רצה להגיד תאריך מבלי שאסכים. כאילו הוא חייב תמיד לתת תשובות לאמא שלו ולא פשוט להגיד מתי שיסתדר..) היא ראתה שאני מובכת ולא עונה. ופשוט צחקה בפנים שלי. היא חסרת טקט וידועה ככזאת. וגם מאוד דרמטית ונותנת הרגשה שלא הגיוני שהיא לא תראה את הנכדה שבוע ימים.
התעייפתי. הסיפור איתה הוא מורכב ועברתי דרך בלהכיל את האדם שהיא. ואני עדיין עוברת. החוסר סיפוק התמידי הזה. הקלטנו די מהר ככה שרק עכשיו אנחנו מתחילים להכיר אחד את השניה ולהתאפס על החיים שלנו. אני מרגישה שגם אם היא תגיד לבעלי מתי שנוח זה לא ככה כי אני אחר כך חוטפת את המבטים ההערות וכו לא רק ממנה גם מהגיסים וגיסתי. אני הכלה היחידה כ"כ שהם לא יודעים באמת מה זה נפרדות של זוג וזה די מרגיש שהם קצת חיים בהרגשה שכאילו בעלי התרחק מהם כשבפועל אנחנו בקשר טוב!!!! באמת!! נפגשים ובאים אבל הנפש לא תמלא!! ולא רק שלא תמלא בדרך יש הרבה הרבה מצפון וגם בעלי מושפע מזה גם אם אומר שלא.
עצוב לי להגיד.. אם הייתי יודעת שתהיה לי חמות כזו.. אני לא מספרת את הכול רק חלק ועל פניו היחסים בינינו באמת בסדר אחרי הרבה עבודה ודמעות שלי מבלי שהיא תדע בכלל.. אבל אם הייתי יודעת שכזאת היא.. לא בטוחה שהייתי בכלל מתחתנת עם בעלי.. ואם הייתי יודעת שבעלי כזה מרצה ומושפע ממנה והעניין שהוא לא רואה את זה.. בכלל הייתי לוקחת מיליון צעדים אחורה.
אני מרגישה שהיא אובססיבית אלינו. נפגשנו ערב אחד ולמחרת כבר שאלה מתי היא תראה את הנכדה שוב. אין מנוח.. וגם כשיש זה לא באמת. ובעלי תמים ולא מרגיש וחושב שאני מגזימה.
די. תני לי לבנות את הבית שלי בשקט. את בנית את שלך. מספיק הייתי מנותקת רגשית מהילדה שלי אחרי הלידה בגלל השתלטנות שלך. שחררי אותי מהעול הזה של המפגשים. קשה לי ממש. הנפש שלי כבדה עם העניין הזה.
וזה משפיע על הביקורים של ההורים שלי. אחרי שאני אומרת נגיד שלא מתאים שביום הזה והזה אמא שלו תגיע או שנסע אליה - כשההורים שלי רוצים (ואיתם נפגשים לפעמים פחות) הוא ישר אומר שאפשר ואז שהוא יקבע עם אמא שלו גם לבוא.
התעייפתי. אני קורסת מהאישה הזאת.
תודה על התגובה!