צהוב בהיר עד לזהב עמוק, חום יבש עד לגוון שיש לאדמה רק אחרי הגשם, ירוק של עלה שהרגע צמח עד לכחול של עומק הים.
הוא התעורר מוקדם היום, עוד לפני הצבעים. לפני שהשמש עלתה והכל התמלא בחיים.
הוא שכב ער, מרוגש, רק מחכה שיהיה אפשר כבר לצאת, שכל הפלאות של אותו יום יוכלו להתחיל.
אחרי דקה או שתיים הוא כבר קם, לא מסוגל עוד לשכב גישש את דרכו לכיוון הדלת. או יותר נכון, החריץ שמתחת. מהחריץ יוכל לראות אם כבר עלתה השמש, אם מותר כבר לצאת.
מגשש לאט בין החפצים, בין השטיח הדק הקלוע לרצפת העץ לשטיח העבה והמסיבי שנמצא מול הדלת.
הוא שכב עליו, מנסה להציץ החוצה, לחפש את הצבעים שהוא כלכך אוהב. עדיין לא. עדיין מוקדם.
אז הוא חיכה, מצפה לשמש שתחזור, והיא חזרה.
בפס דקיק של אור, טיפת לבן באמצע כל השחור.
קצת רועדת, מפחדת, טיפת לבן שמראה שנגמר, עוד לילה עבר.
הוא קופץ ופותח את הדלת, מקבל בברכה את היום החדש, נהנה מכמה רגעים ברוכים של לבד. בלי שכולם סביבו ערים. רגעים שמהר מאוד נגמרים.
כשהשמיים מסיימים להיצבע בכחול, כל האזור מתמלא המולה, רעשים צבעים ריחות ואנשים.
הוא מתנער ונזכר במשימות היום. חוזר פנימה מתלבש (חולצה חומה, מכנס ירוק) אורז תיק (כחול רויאל) ויוצא לחפש..


