מצד אחד, נראה שאין טעם לדון יותר מדי באיילת שקד. על פי הסקרים, לבוחר הימני, אפילו הלייטי ביותר, נמאס כבר, ובשום סקר היא לא עוברת את אחוז החסימה. מצד שני, יש ערך לאמירות נורמטיביות. באתר זה חשפנו מראש את התנהלותם הבעייתית וחוסר אמינותם האינהרנטית של בנט ושל שקד. שילמנו על כך מחיר. ספגנו את שנאתם, זעמם ונוכלותם, והם הסבו לנו נזקים, תוך שימוש במעמדם הפוליטי. אבל התעקשנו כדרכנו, לומר את האמת, להגן על הערכים הלאומיים-ליברליים, ולהתריע מפני מי שלבסוף הפנו בגלוי עורף לימין, גזלו את קולותיו והעמידו אותם בשירות השמאל הקיצוני ומפלגה ערבית אנטי-ציונית.
איך ידענו להיזהר מבנט-שקד? התשובה פשוטה: הקשבנו להם רוב קשב ובחנו את העובדות. לא נתנו לתעמולה האגרסיבית של צמד "הימין האמיתי" לבלבל אותנו, אלא התייחסנו ממש לדבריהם ולמעשיהם. כשעושים זאת נתקלים מיד בתופעה מובהקת: עבור בנט ושקד דברים כמו אמת, יושר, אמינות ועקביות, אינם אופציה רצויה. הם משנים עמדות ודעות בלי למצמץ, ועושים את ההפך ממה שנשבעו בשמו בלי זכר לנקיפות מצפון.
שקד ממשיכה כעת ביתר שאת את הדפוס הנכלולי הזה. אבל עכשיו כבר לא צריך זיכרון ארוך, ניתוח מורכב או חשיפת מידע מוכמן. נראה ששקד הגיעה למסקנה שמי שעדיין ממשיך להאמין לה, כבר יבלע כל צפרדע. לכן התחכום נעלם, וכעת הכל גלוי וברור, בתצורה הכי זולה ומזלזלת שאפשר.
קצת פרטים להדגמת העניין.
אחרי שנפרד ממנה פטרונה הפוליטי בנט, נקלעה שקד לרווקות פוליטית. למרבה המזל, הפוליטיקה הישראלית היא שדכנית מצטיינת, וכבר ב-27 ביולי בישרו שקד ויועז הנדל על זוגיות פוליטית מרגשת. שקד הסבירה היטב את פשרה: יש בעיה פוליטית עצומה בישראל, שממנה רק הם יצילונו:

בשנים האחרונות מדינת ישראל נכנסה לסחרור… הבחירות הקרובות הן צומת דרכים קריטי למדינת ישראל. כל אחד מהגושים שואף להקים ממשלה צרה שתישען על הגורמים הקיצוניים… חצי עם ירגיש שגנבו לו את המדינה. אם תוקם ממשלה צרה היא תהיה חסרת יציבות ורק תגביר את הקיטוב ותגרור אותנו למערכת בחירות נוספת. זה לא הדבר הנכון. יחד נביא ליציאה מהלופ חסר התקדים שהפוליטיקה כפתה על עם ישראל. ביחד נוביל להקמת ממשלת אחדות ציונית".

"אנחנו נהיה הציר שיכפה ממשלת אחדות", החרה החזיק אחריה שותפה הנדל. ושקד הבהירה זאת היטב עד לפחות ה-4.9, לפני פחות מחודש, כשנשאלה במפורש בערוץ הכנסת: "אם את האצבע ה-61 של נתניהו, האם את מאפשרת לו להקים ממשלה?" שקד ענתה בנחרצות וביטחון חד-משמעיים: "לא! אנחנו הולכים לממשלת אחדות".
אלא שימים ספורים לאחר מכן הרומן הפוליטי הלוהט של שקד והנדל הצטנן, אחרי שהוליד בעיקר שלל תמונות מחובקות וראיונות מחבקים בתקשורת. הסקרים דשדשו הרחק מתחת לאחוז החסימה, הנדל טען ששקד מזמרת זמירות חדשות, ובתוך כחודש וחצי היא הודיעה על גירושין מ"השר הביצועיסט". שקד הפיקה את לקח בדידותה הקודמת; רווקות איננה בשבילה. מהנדל היא עברה מיידית לרומן פוליטי חדש עם יוסי ברודני, שאיתו, לטענת הנדל, היא פלרטטה עוד כשהיו יחד.

הנה לפנינו שקד חדשה. היא זנחה כליל את אבחנתה המדוקדקת בדבר הממשלות הצרות, הקיצוניות וחסרות היציבות, שקלעו את ישראל ל"צומת דרכים קריטית". כעת, מסתבר, כבר לא צריך "לצאת מהלופ" או לדאוג מתחושת הגניבה בבחירות של "חצי עם". גם "הרוח הציונית", שהייתה כל כך "חסרה" לשקד רק לפני שבועות ספורים, דעכה כליל. תוך ימים ספורים השתנתה השקפתה לחלוטין.
כך, ב-12.9, יום לפני החתימה עם "הבית היהודי" ויוסי ברודני, החלה שקד בקו תעמולה חדש: "אני שמחה שהצלחנו לבנות מחדש בית לציונות הדתית ולימין האחראי בישראל. נפעל יחד להקמה של ממשלה רחבה ימנית ויציבה". ברודני עצמו הצהיר ביום החתימה: "אנחנו מפלגת ימין והמקום שלנו בימין. אנחנו נמליך את נתניהו ונקים ממשלת ימין".
נשמע מבטיח? רק לתמימים שעדיין נופלים ברשתם של נוכלים סדרתיים. גם שקד וגם ברודני אינם באמת חד-משמעיים. אפילו באותו ראיון התנגד ברודני בחריפות לבן-גביר, וחודש לפני כן אמר בנחרצות: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". ושקד? שימו לב היטב לניסוח המעורפל מהיום שקדם לחתימה: "אני תומכת בממשלה רחבה, אך כנראה אמליץ על נתניהו. אמליץ על מי שיהיה לו הכי הרבה מנדטים ושיהיו לו הכי הרבה סיכויים להרכיב ממשלה". הבנתם? "כנראה". והיא משאירה פתוח לגמרי את האפשרות להמליץ, למשל, על לפיד.
עושה רושם, אם כן, שברודני ושקד לא באמת רוצים ממשלת ימין, אבל כן מנסים לגייס קולות ימין. לכן ההסכם של שקד עם הבית היהודי כלל את "שינוי מסריה", כך שהיא תעדיף ממשלה צרה על פני בחירות. מהצד דומה שהמטרה האמיתית של שקד-ברודני, הציר המאחד ביניהם, הוא הקמת ממשלה ללא 'הציונות הדתית', אבל אם לא יצליחו בכך, ישקלו הקמת ממשלת ימין. נו, אז ברודני אמר ש"בחיים אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ'", אלה בסך הכל הבטחות, לא משהו רציני.
הבעיה היא שכשיש הצהרות סותרות, הכל אפשרי. והנה, לא תתפלאו לשמוע שאפילו האסטרטגיה של "ממשלה ימנית רחבה" לא החזיקה מעמד זמן רב. שוב הסקרים מדשדשים הרחק מתחת לאחוז החסימה, שוב מתברר שאין לשקד ולבית היהודי סחורה מבוקשת, והנה נשלפה בימים האחרונים טקטיקה תעמולתית חדשה: רק בחירה בשקד תוביל לממשלת ימין. זה "הסיכוי היחיד", היא אומרת. "רק עם הבית היהודי תקום ממשלת ימין", היא מצייצת.
ושוב נזהיר: הטעיה לפניכם. ראשית, הטענה שממשלה ימנית תלויה בכך ששקד תעבור את אחוז החסימה פשוט כוזבת (כמו טענתה שהיא "עולה בכל הסקרים"). אפילו אם נהיה תמימים ונניח ששקד בימין, גם אם היא עוברת זה לא מבטיח את נצחונו, משום שהמנדטים מתחלקים מחדש באופן יחסי בין הגושים. מצד שני, אם היא לא עוברת, כפי שכנראה יקרה, אל תיפול רוחכם: הימין עדיין בהחלט יכול לנצח, ובתרחישים מסוימים זה אפילו יועיל לו. בסקר היחיד שבו התקרבה שקד לשלושה מנדטים (בערוץ 14), הימין קיבל 62 מנדטים בלעדיה, כך שאין בה צורך.
אבל גם השקר השקוף הזה איננו העיקר. העיקר הוא ששקד לא באמת מתחייבת להמליץ על נתניהו. היא מכזבת בתעמולתה שבלעדיה לא יכולה לקום ממשלת ימין, אבל היא לא אומרת שזה מה שהיא מעדיפה ומתחייבת לפעול למענו.
והנה עוד פליק פלאק, העדכני מכולם: זוכרים שברודני התחייב "להמליך את נתניהו"? ובכן, שכחו מזה. אנו חוזרים עכשיו לתעמולת ה"ימין שבימין" כפי שמכנה שקד את עצמה אתמול, ובמסגרתו התקפה בוטה נגד נתניהו. נתניהו, זועקת שקד, "פועל משנאה אישית" ו"מסכן את גוש הימין". בטוויטר היא מהדהדת – לא פחות – את התקפת האמריקנים הדמוקרטים על בן-גביר ועל נתניהו, ומרטווטת טענה שנתניהו עצמו לא ישב עם 'הציונות הדתית'.
מהבוידעם נשלפה אפילו בובת אנטי-ביבי המקורית של בנט, זו שנזרקה אחרי שעשתה את שלה, אבל נשארה ב'ימינה' ומייחלת כנראה להיות ח"כ נורווגי: יום טוב כלפון. תודו שהתגעגעתם למגנט הקולות הזה, שגם אחרי שהושלך ככלי אין חפץ בו, המשיך להסביר שהוא נאמן וצייתן למשליכיו. ובכן, מסריו מוכרים עד לזרא, כאילו חזרנו ל-2013, ובינתיים כלפון לא היה חלק ממסירת השלטון לרע"מ, לפיד, זנדברג ומיכאלי, ובנט עדיין מכתיב את המסרים: "ביבי החבר הטוב של אהרן ברק, זה שמינה את ציפי לבני (!) לשרת משפטים".
כדאי להזכיר, במאמר מוסגר, למען הסדר הטוב, האמת והשקר, שלמרבה האבסורד לבני הייתה שרת משפטים "שמרנית" יותר משקד (שהשאירה כזכור את המנכ"לית של לבני לנהל את המשרד). תחת חולשתה הכרונית של שקד – ההפוכה כל כך לצעקנות "הימין האמיתי" שלה בתקשורת – הרקיע האקטיביזם של בית המשפט לשחקים חדשים (כולל איום בביטול חוקי יסוד), וחמור מכך: הייעוץ המשפטי הפך למפלצת ריבונית שאין כדוגמתה בעולם. שקד למעשה אחראית למהפכה חוקתית שניה, זו של הייעוץ המשפטי. היא אפילו ביטלה רפורמות רצויות של פיקוח שביקשה לבני להעביר, כדי לרצות את מנדלבליט ושי ניצן.
נחזור לשקד. היא טענה, במסגרת הפקת הלקחים שלה מהממשלה האחרונה, ש"ממשלת ישראל אינה יכולה להישען על מפלגה ערבית". גם מזה היא חוזרת בה, כפי שמתברר מדברי אמיתי פורת, משוריינה במקום השלישי של הרשימה, שמוכן לשבת שוב עם רע"מ. פורת, כזכור, בא בשביל אחדות, אבל נשאר בשביל הימין. ואחרי הבחירות? נראה מה יהיה. הוא מקווה ש"תקום ממשלה רחבה יותר מגוש הימין". איזה יופי: בזמן שכלפון מגנה בזלזול ממשלת ימין רחבה עם ציפי לבני אחת, פורת – כמו שקד וברודני – מייחל להרבות בלבנים.

ראו איזה הספק מרשים יש לשקד בחודשיים. היא חברה של הנדל ואז נפרדת ממנו. היא חושבת שרק ממשלת אחדות היא הפתרון לבעיות ישראל, אבל אז בעצם רוצה ממשלת ימין צרה, ואז בעצם ימין אבל גם עם השמאל. היום היא בשותפות עם ברודני, ושניהם משנים את המטרה תוך כדי תנועה. היא לא מתחייבת על נתניהו, אבל מאוד רוצה את נתניהו, אבל בעצם נתניהו בעייתי ולא ימין בכלל (על לפיד שקד לא מוכנה להגיד דבר ביקורת אפילו ברמז).
כן, שקד היא הכל מכל כל. ימין אמיתי, ימין לייט, אחדות, שמאל, עם ערבים, בלי ערבים. מה שרק תרצו. פעם הגיע לקלפי פתק לבן, ויצאה ממנו שקד. אם כל זה מזכיר לכם את בנט בבחירות האחרונות, זה לא במקרה. שקד ואנשיה אימצו את הפעלולים חסרי המעצורים של מורם ורבם.
אבל אנחנו לא שוכחים בכזאת קלות. הכל עדיין קרוב מדי, כואב מדי, צרוב מדי בעור: מי שמטיפה מוסר לימין, היא הימין האמיתי, הימין חייב אותה, רק היא תושיענו, היא זו שהפרישה את עמיחי שקלי ממפלגתה בבושת פנים, היא זו שיושבת עד היום בממשלת שמאל קיצונית שעומדת למסור לחיזבאללה נכסים אסטרטגיים בים התיכון, והיא זו שרק עד לפני חודש לא הייתה מוכנה לשמוע על ממשלה ללא השמאל, וקבעה נחרצות שממשלת ימין – שהיא לכאורה תומכת בה כעת – רק תגדיל את חוסר היציבות והקיטוב, ותגרור אותנו למערכת בחירות נוספת. נראה שאין גבול לציניות ולזלזול בתבונת הבוחרים.
שקד בכל אופן ממשיכה בדרכה הנחושה, לפי משנת בנט: לשרוף קולות ימין בקלפי. איך אפשר להסביר זאת? לדעתי יש רק פרשנות אחת שמבהירה את ההתנהלות הזו – שקד מקדמת את עצמה. אכפת לשקד מאוד מערכי השקד, ומאידיאולוגיית הקריירה של שקד. מה שלמתבונן מהצד נראה כמו זגזוג פוליטי מובהק, אצלה נראה כהתקדמות פוליטית אישית. לכן לא תהיה לה שום בעיה להקים שוב ממשלה עם השמאל הקיצוני והערבים האנטי-ציוניים, אם זה מה שיועיל לה. זה הרי בדיוק מה שהיא עושה היום.
למרבה הצער, זה הדבר היחיד העקבי שאפשר לייחס לציר בנט-שקד, מאז שהצטרפו לפוליטיקה: לא אידיאולוגיה, ערכי ימין, נאמנות או דרך; כן אגואיזם שגובל במאניה, הערצת השקר, תעמולה אגרסיבית וצעקנית בלתי פוסקת, וחוסר מוחלט בנורמות בסיסיות: פוליטיות, דמוקרטיות ואישיות. נשאר רק לראות האם המצביעים באמת מעוניינים לתגמל את התכונות הללו; לעת עתה מסתמן שלא.
נכתב ע"י הד"ר רן ברץ

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

(39 visits today)

בעקבות זה הרחבה משמעותית בזכויות המשפחות השכולות 

זה נושא גדול, ואני כמובן לא פסיכולוג, וכותב את זה בתור אזרח מתוך דאגה אמיתית לשלום הלוחמים ומתמודדי הנפש אחרי מלחמה, כי להבנתי היחס הציבורי הוא גורם משמעותי שיכול להשפיע על אדם בנקודת הקצה שלו-

האם אתם חושבים שאין סכנה שזכויות והטבות והוקרה וכבוד למשפחות השכולות, במקרים שבהם הן שוות לזכויות משפחות שיקיריהן התאבד על מדים, לא יכולה לתת מעין פתח למתאבדים עתידיים ח"ו? 

זאת אומרת- לפעמים אדם חושב להתאבד ומה שמחזיק אותו להתמודד, לשרוד, ולבחור בחיים זה המחויבות למשפחה הקרובה לו, או לפעמים המחשבה על שמו הטוב ואיך יחקק זכרו, ומה הוא ישאיר בציבור. אבל במקרה כזה שהוא יודע שהוא יקבל כבוד והבנה, ותמיכה גדולה במשפחה שלו- לא יכול להסיר לו מחסומים בדרך אל הוויתור על חייו?

זה נכון גם לעניין קולות הלכתיות וחמלה ציבורית בכבודו של מאבד עצמו לדעת, שצריך עיון ודקדוק שלא לייצר יותר מידי הבנה וחמלה שיכולות להסיר מחסומים בפני האדם שהיד שלו על ההדק ח"ו.

כמובן שגם יד נוקשה מאוד כלפי מתאבד יכולה למנוע ממתמודד לחשוף את הקושי שלו ולהשתקם.

(מזכיר לי שפעם ראיתי נתון (אולי היום כבר לא אקטואלי) שאומר שיש יותר נשים שמטופלות בקשר לנסיון התאבדות מאשר גברים, אבל שיש יותר גברים מתאבדים בפועל מאשר נשים (פערים מספריים ענקיים). המרצה ניסה לתת הסבר שהרבה פעמים הבושה\אגו של הגבר מלנסות ולא להצליח, גורמת לו להיות חד יותר ברגע הקצה (מן הסתם הוא הביא עוד טיעונים, אבל זה זכור לי הכי חזק, ויכול להיות שהוא היה העיקרי יותר)

שנזכה ל "ונתתי שלום בארץ", "ושמחת עולם על ראשם"❤

נ.ב התחלתי לכתוב על התאבדויות בצה"ל, אבל כנראה שהשאלה העיקרית היא כללית- איך היחס שלנו למתאבדים יכול להשפיע על אדם שנמצא בנקודת הקצה?

אחי השמאלני, שאלה אליך בכנות:

אם אתה באמת מאמין שלא הייתה בגידה מבפנים ב-7 באוקטובר, אלא "רק" המצב הבסיסי הזה:

צה"ל לא מסוגל למנוע מתקפת פתע על הגבול, ובשעות הראשונות יש בלבול עצום, קריסת תקשורת, כוחות מפוזרים – ולוקח בערך 10–12 שעות עד שמתחילים להתארגן מחדש בצורה משמעותית,

איך בדיוק אתה לא מפחד ממצב דומה – אבל בסדר גודל הרבה יותר גדול – אם ניסוג גם מיהודה ושומרון?

הרי אורך הגבול עם יו"ש הוא פי 4–5 מהגבול עם עזה (תלוי איפה בדיוק מודדים), וביחד עם רצועת עזה מדובר על פי 6 בערך.

אם מחר בבוקר יקרה משהו דומה – חמאס מעזה + חיזבאללה/ג'יהאד אסלאמי/כוחות מקומיים מיו"ש תוקפים בו זמנית – כמות הקורבנות הפוטנציאלית יכולה להיות פי כמה  

כל המרכז (גוש דן, השרון, ירושלים) הופך להיות חזית ממשית, לא רק עורף  

אין לאן "להימלט" פנימה כמו ב-7/10  

אין מספיק כוחות סדירים שיוכלו להגיע במהירות לכל כך הרבה נקודות פריצה בו זמנית.

אז איך אתה – בתור אחד שמבין ש-7/10 קרה בלי "בגידה" אלא בגלל חולשה מבנית ומבצעית – לא רואה בזה סיכון קיומי ממשי?

מחכה לשמוע את ההיגיון שלך.

וינטר מפקד מצטיין ושם שמים שגור על פיו אבל פוליטיקאי הוא לא, או למצער הוא חסר ניסיון להובלת מפלגה.

מהן עמדותיו, מה יש לו להציע ארגונית, אם בכלל, כדי לרפא את המפלגה הפצועה והכושלת הזו, אין אנו יודעים.

בטרם יעשה את שטות חייו ויסכים להוביל את המפלגה, נזכיר לו את קודמיו שהוצנחו מבחוץ: הרשקוביץ, איתם, הרב רפי, ולהבדיל בנט.

איפה הם היום.

מסתבר שיותר משהציבור סומך על וינטר, הוא פשוט דוחה את סמוטריץ', אין הסבר אחר.

אבל סמוטריץ' לא הולך להעלם, הוא ימוקם במקום השני ויחתור תחת העומד בראש, כי בחתרנות אין שני לו אחר ששמעון פרס נעלם מחיינו.

או במילים אחרות אומר הציבור הד"לי שלושה דברים: לא לפלגנות, כן לסדר יום יהודי, ואי אמון אישי בבצלאל נפתלי סמוטריץ'.

מצד שני מה שטוב לציבור הד"לי לא בהכרח יהיה טוב לוינטר.

קטע.

למה? כי הם ראו איך הוועדה הזו הצליחה להטיל אחריות אישית חד-צדדית על נתניהו – למרות שהוא לא היה אחראי ישירות כלל – והמסקנות האלה דווקא מצאו חן בעיניהם. הם הבינו שזה כלי יעיל: להקים ועדה "ממלכתית", להפוך אותה למכונת האשמות נגד ראש הממשלה, ואז להשתמש בה כנשק פוליטי.

הוועדה של מירון נכשלה בצורה מביכה ומגוחכת כשהטילה אחריות אישית על נתניהו. הרי ברור שיש דרג אחראי ישיר: מפקד האירוע במשטרה. אפשר ללכת דרגה אחת אחורה – למפכ"ל. אפילו שתי דרגות – לשר לביטחון הפנים – זה כבר מתחיל להיות מוגזם. אבל שלוש דרגות אחורה, עד ראש הממשלה? זה כבר הזוי לגמרי. ובכל זאת, הוועדה ה"ממלכתית" הזו עשתה בדיוק את זה, כנראה כדי לרצות את השמאל.

כשמסתכלים על היועצת המשפטית ועל כל ה"ממלכתיות" שלה – מבינים שהמילה "ממלכתי" אצלם הפוכה לחלוטין ממשמעותה האמיתית.

המסקנות של ועדת מירון היו כל כך מופרכות שהן לא עשו רושם רציני על אף אחד.

כשהחונטה הזו ראתה שהציבור לא קונה את הבלוף, הם ניסו להסית את החרדים נגד נתניהו – כי הם היו אלו שנפגעו הכי קשה באסון מירון. אבל גם זה לא עבד; החרדים לא נפלו לזה.

ואז, כנראה, נפל להם האסימון: החרדים לא חשופים לתקשורת המרכזית, אז קשה להסית אותם. אבל אם יקרה אסון נורא ביישוב אחד או שניים מקיבוצי עוטף עזה, ואז התקשורת תציג את ועדת החקירה ה"ממלכתית" כגורם אובייקטיבי ומוחלט – אפשר יהיה לייצר זעם ציבורי עצום נגד נתניהו, כזה שגם הוא לא יוכל לעמוד בו.

ולכן ייתכן מאוד שהמודל של ועדת מירון – להטיל את כל האשמה על ראש הממשלה – היה הטריגר שנתן להם את הרעיון המעוות לפתוח את השערים בפני חמאס. הם היו משוכנעים שבסוף, בדיוק כמו במירון, הכול יונח רק על נתניהו.

1. מאז ההכרזה אתמול, הטענה הרווחת היא שהאיחוד בין המפלגות הערביות הוא מהלך שיטיב עם השמאל ויפגע בימין. האמת היא הפוכה: להכשיר את רע"מ זה משהו אחד, אבל מכאן ועד להכשיר גם את חדש-תעל ובעיקר את בל"ד, הדרך ארוכה וכמעט לא אפשרית. זאת אומרת שמהלך שכזה רק מרחיק את האופוזיציה מחהקים ממשלה. על הדרך נראה גם ירידה אצל אותו יאיר גולן שרק אתמול הצהיר שמנסור עבאס יותר ציוני מסמוטריץ' ובן גביר.

מנגד, המהלך הזה יוציא את מצביעי ימין מהבית. א. אלו שמרגישים שאין להם למי להצביע או אפילו חשבו להצביע למפלגות מרכז. מול מפלגה ערבית משותפת עם מספר מנדטים דו ספרתי הם יריגשו מאויימים, וסביר להניח שיחזרו לימין.

2. למרות כל האווירה החגיגית אתמול בסחנין, אנחנו עדיין מאוד מאוד רחוקים מחתימה סופית. מנסור עבאס כבר הוכיח את כוחו הפוליטי לבד, ואין לו לא את הצורך ולא את הרצון להיות אחד מארבעה ראשי מפלגות. מנפתלי בנט הוא למד כמה שווה החתימה על מסמכים מסוג זה.

לכן, אפשר להעריך שהסיכוי של איחוד שכזה לצאת אל הפועל עומד על לא יותר מ-10%.

אני מרגיש כמו מישהו שאיגלו אותו מארצו