נדמה שהילדה שואלת שאלות רבות ומבקשת הסברים, כדי לחזק את האחריות שלה ---- והתוצאה היא שהאחריות וההובלה שלכם ההורים מתמסמסת.
ילדים שואלים הרבה שאלות לפעמים מתוך חוסר בטחון פנימי, וצורך בשליטה בתוך המציאות.
לנו נדמה שאם ילד קטן *יבין* בשכלו את המציאות, תתפתח אצלו מוטיבציה לבצע.
אבל ילד קטן לא נשען על הבנה שכלית, לא מונע מהבנה שכלית...
ילד מונע מהקשר עם הוריו -
יש לו אמון טבעי בהוריו, אמון שמתפתח עם העבודה ההורית על הקשר
יש לו רצון טבעי ללכת אחרי הוריו, לסמוך עליהם, לעשות את הטוב בעיניהם,
הוא רוצה להיות אהוב על ידם, הוא יודע שהם אוהבים אותו ורוצים בטובתו.
על הבסיס הזה, של הקשר בין ההורה לילד, צומחת הסמכות.
וכאשר אנחנו מרגישים שהסמכות מתערערת - אנחנו צריכים לחפש את התשובה "למה" בתוך הקשר.
אנחנו כל הזמן נשלחים לדייק ולחזק את הקשר, כל הזמן הסמכות תתערער לנו, כי הילד מתפתח והצרכים שלו הרגשיים וההתפתחותיים משתנים, ואנחנו בהתאם לאיתותים שלו מרחיבים ומגמישים את הכלי שלנו.
המוקד הוא אצלנו ולא אצלו-
כי כשהמוקד של העבודה עובר לילד, הוא הופך למקור הסמכות עבור עצמו. ואת - כבר פחות...
איך עובדים על הקשר?
מבינים את הילד מבפנים. מה מעסיק אותו ומה מניע אותו.
הבאתי לך כיוון אחד - לשחרר קצת את ההבנה השכלית כגורם מוטיבציוני, ולמצוא מוטיבציות אחרות שמתאימות. למשל, עידוד, הערכה, חיזוק הקשר, וכמובן כמובן - משחק!
ילדים נענים למשחקיות, לחוויה, להנאה משותפת. ואת כל המשימות שתיארת (רחצה, צחצוח שיניים, וכו') אפשר לעשות בדרך הומוריסטית, או משחקית (משחק משותף של דמויות למשל, תחרות בין אמא לילד), או להשתמש במוזיקה כסימן למשימה מסויימת...
עוד טיפ שיכול להיות - ליצור הזדמנויות של הובלה הורית, שאת מוליכה אותה והיא תלויה בך וצריכה לתת בך אמון. אם בחוויה משותפת חדשה (בישול ואפיה, טיול), אם במהלך היום יום בסיטואציות שמתרחשות ממילא (אפילו כמו לחצות כביש, או כשהיא מספרת לך מה קרה בגן) לתת מקום ולהעצים את ההובלה ההורית שלך - "אני פה כדי לשמור עלייך ולהגן עלייך ולעזור לך, סמכי עלי".
אני משתמשת במקומות שהילד מפחד מהם (לטפס על ג'ימבורי גבוה, למשל) ובעדינות מציעה שאני אעמוד מאחוריו ואתפוס אותו אם יפול.
שמה מאוד דגש על ה"אני פה, סמוך עלי" וזה עושה קסמים.בתוך תהליך הילדים משחררים, מרשים לעצמם ליפול ולסמוך. אפשר ממש למצוא הזדמנויות כאלה קטנות בתוך היום יום.
אני לא אומרת שלא צריך להסביר לה. אבל לשים לב שההסבר הוא מענה לסקרנות טבעית, ולא כמענה לצורך בשליטה על המציאות (כי יש חרדה פנימית) ויותר העברת האחריות אליה - ואיתה גם הסמכות.
האחריות היא אצלנו ואנחנו מובילים את הילד, באמצעות מוטיבציה שהיא חיובית עבורו וקשובה לליבו.
יש כאן עוד היבטים של התמודדות עם התנגדות שלה (לא רוצה לחזור הביתה),
הבנה של המאפיינים הילדותיים האימפולסיביים שלה, ואמפתיה אליהם,
החיבור לכוונות הטובות שלה,
קצרה היריעה...
כרגיל ממליצה לרכוש לך דרך וכלים בקורס מסודר...
אנחנו לא נולדים להיות הורים וכבר בגיל הרך מאוד - הם מאתגרים אותנו מאוד, בדברים הקטנטנים של היום יום.
וכל אתגר כזה הוא איתות ללמידה והתפתחות פנימית שלנו, קודם כל.
מה שבונים כשהילדים קטנים, הוא הבסיס לקשר שלנו איתם כשהם גדלים ומתבגרים. מוטב להשקיע עכשיו ולהתפתח במקביל לילדים...
בהצלחה!
) שזה מה שצריך לעשות. ושמתי לב שקשה לך לחזור כשאת יוצאת לשחק עם חברה. אני רוצה שנדבר על זה כי זה כלל שאנחנו רוצים להצליח לשמור עליו. האם יעזור שאני אתן לך התראה של 5 דקות לפני? שנעשה מבצע? וכו׳״. (אגב השיחות הכי מוצלחות מהסוג הזה זה כשאני מאד נינוחה ומתחברת מבפנים לטוב שלהם ולרצון הטבעי שלהם לשמוע בקולנו**).