בס"ד

 - יום הבחירות - 

את טור יום הבחירות אני רוצה לפתוח בסיפור אישי. זה לא סוד שבעבר עבדתי עם איתמר בן גביר, וכאבל עם זאת לפני כשנה וחצי כאשר הייתי צריך עזרה בדבר מה פניתי דווקא לבצלאל סמוטריץ'. חשבתי שבמקרה המאוד ספציפי הזה הוא יכול לעזור לי יותר מאשר בן גביר שכבר כיהן בכנסת כח"כ. אומנם בסוף גם הוא לא הצליח לסייע, אבל לפחות ניסה בכל זאת לעזור. סמוטריץ' הוא הדוגמה, אבל במקרים אחרים זה יכול להיות ח"כ מהליכוד או ח"כ אחר ברשימת הציונות הדתית המאוחדת. אבל בסוף, הסיפור הזה הוא תמצית הסיפור של מערכת הבחירות הקרובה.. כל בוחר צריך לשאול את עצמו מי יהיה הכתובת עבורו ומי יהיה הכתובת עבור כל הדברים שהוא לא מאמין בהם.

אלא שבמערכת הבחירות הזאת לא מדובר באדם וגם לא במפלגה. לא מעט טורים ומאמרים בסוף השבוע האחרון, משני קצוות המפה הפוליטית, עסקו בדיוק בנקודה הזאת. בבחירות האלה אין אמצע, או שאתה מצביע לגוש נתניהו, או שאתה מצביע לגוש לפיד. גם איילת שקד שבתחילת מערכת הבחירות ניסתה להציג יחד עם יועז הנדל אפשרות שלישית, הבינה מהר מאוד שהבחירות האלה הן שונות מקודמתן. במוצ"ש, בראיונות לערוצי הטלוויזיה השונים, היא עוד ניסתה להעלות שוב את האופציה של ממשלת אחדות בין גוש הימין לסער וגנץ, אבל אף אחד מהצדדים לא התרשם מהקריאה הזאת.

וכאן נכנס המצביע המתלבט. אותם אנשי ימין שעדיין לא יודעים למי להצביע או ששוקלים לתת את קולם למחנה הממלכתי או אפילו ליש עתיד. ברגע הזה, רגע לפני ההליכה אל הקלפי הם צריכים לשאול אותם מי מבין הגושים יקדם את האינטרסים הכלליים שבהם הוא מאמין ואילו גוש לעומת זאת יפעל נגד האינטרסים שלו. זה לא רק בימין ושמאל, או דת ומדינה, אלא זה בכל הדברים הקשורים ליום יום שלו, ושל הציבור שלו.

ניקח סיפור לדוגמה. ישיבה קטנה באחת מערי ישראל חיכתה זמן רב לאישור ממשרד החינוך על מנת להמשיך לפעול. לאחר שעוד וועדה דחתה אותם, והיה חשש שהישיבה על סף סגירה, נאלצו בהנהלה לצאת למאבק ולשם כך הם פנו לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת שונים במגזר. מי שנרתם כמובן היו חברי הכנסת מרשימת הציונות הדתית וממפלגת הליכוד. הוריהם של התלמידים, שאולי בכלל לא היו מודעים למאבק על מקום החינוך של ילדיהם, צריכים לשאול את עצמם על מי אפשר לסמוך בסופו של יום שידאג עבור המוסד של בנם, ומי עלול לזלזל בו כי הם ממעטים בלימודי הליב"ה.

דוגמה נוספת הוא תחום התחבורה. בימים אלו מוקמים ביהודה ושומרון כבישים רבים שהתכנון והביצוע שלהם החלו בממשלות הקודמות תחת סמוטריץ', רגב ואפילו ישראל כ"ץ. אם זה עוקף אל-ערוב בגש עציון או עוקף חווארה בשומרון, כולם כבר בשלבי בניה מתקדמים. אלו כבישים שלא ישרתו רק את תושבי יו"ש, אלא גם ילדים שבאים לבקר את הוריהם לשבת, או הורים שבאים להתארח אצל ילדיהם. לעומת זאת, בתקופת שרת התחבורה מיכאלי הוקפאו התכנונים החדשים ביו"ש מתוך טענה שאנחנו לא צריכים להיות כאן.

אגב, זאת לא רק מיכאלי. גם שר האוצר, המתנחל מנוקדים, אביגדור ליברמן, פוגע בתשתיות התחבורה ביהודה ושומרון. בימים אלו מתנהל בבג"צ דיון בנוגע לעתירה שהוגשה על ידי מועצה אזורית שומרון נגד ליברמן על כך שהוא מקפיא תקציב שנועד לסיום העבודות על עוקף לובן שנמצא בתפר של מועצות בנימין ושומרון. התקציב כבר אושר, הכנת הכביש הסתיימה, אבל רק הכסף שליברמן עוצר את העברתו, מונע את הסלילה הסופית של הכביש ופתיחתו לשימוש תושבי האזור ויתר המבקרים והאורחים הרבים באזור.

כמובן שזה ממשיך גם לביטחון. גלי טרור היו גם בממשלות נתניהו, זה נכון, אבל כעת אנחנו בעליה דרמטית של היקף בטרור לעומת השנה הקודמת. אתמול (שני) פורסם בידיעות אחרונות על שיא במספר על שיא במספר הנרצחים מאז שנת 2015. אם מסתכלים על נתון הפיגועים, אלו שהסתיימו בפציעות קלות בלבד, כבר חצינו ממזמן גם את אינתיפאדת הסכינים של שנה זו. על פי נתונים שהביא איתמר סג"ל בעלון השבת עולם קטן, בשנה האחרונה הייתה עליה של 105% בפיגועים של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, וכן עליה של 360% בפיגועי הירי, דקירה ודריסה.

אגב, גם הפיגוע הרצחני במוצאי השבת האחרונה בו נרצח רונן חנניה הי"ד התרחש בשל מחסום שגנץ התעקש לפתוח לפני חמישה חודשים, לקול מחאת התושבים והמועצה המקומית שהזהירו שזה מה שעלול לקרות. נכון שבשבוע האחרון זכו בממשלה לתשבחות על מבצע מעולה בשכם בו חוסל מנהיג ארגון הטרור החדש 'גוב האריות' שאחראי ללא מעט מהפיגועים בצפון השומרון בחודשיים האחרונים. המבצע היה בהחלט מוצלח, אבל מגיע אחרי חודש שלם שבו ישראל נתנה לרשות הפלסטינית לטפל בארגון בעצמו, דבר שלא קרה. הקשר עם אבו מאזן חשוב לגנץ יותר מאשר הביטחון של תושבי יהודה ושומרון.

לעומת זאת ירידה ראינו דווקא באישורי הבניה ביהודה ושומרון. בתקופת גנץ, ראש המפלגה של סער, אלקין, טרופר וכהנא, התקיימה רק ישיבת מת"ע אחת שנתנה אישורים ל-3,400 יחידות דיור בלבד. זה לעומת 9976 יחידות דיור שאושרו בשנת 2020. בשבוע שעבר הוזכר כאן המכתב ששלחו ראשי המועצות ביש"ע שבו הם מדברים על אותה הקפאה שקטה על הבניה באזור. נכון שגם נתניהו הקפיא את הבניה, ונאבקנו בו על כך, אבל לפחות היום אנחנו יודעים על הלחץ שהופעל עליו על ידי אובמה ותנועת הרצח שהוא עשה לנתניהו, כפי שמובא לראשונה בספרה החדש של מזל מועלם, 'צופן נתניהו'. גם כעת, בממשל ביידן, לא הגיעו לרמת לחץ כפי שהיה בזמן אובמה על ישראל לעצור את הבניה, כנראה מהסיבה שזה פשוט קורה בפועל. כל זה כאשר במקביל היקף הבניה הפלסטינית בשטחי C שובר שיאים חדשים.

גם סוגיית דת ומדינה מצריכה לבחור בין שאלה פשוטה. גם עבור מי שסובר שאבי מעוז הוא נזק ליהדות, צריך בסופו של דבר לשים על כף המאזניים את יו"ר התנועה הרפורמית לשעבר וח"כ בהווה גלעד קריב. לאחרונה נחשף כיצד קריב ושר התפוצות נחמן שי פעלו בדרכים ערמומיות להכניס את התנועה הרפורמית לעוד מקומות שמשפיעים. אז כאשר ניגשים לבחור בזהות היהודית, תשאלו את עצמכם האם אתם רוצים שהתנועה הרפורמית תתחזק או שמא עדיף לבלוע את אבי מעוז (הבהרה: אישית לא חושב שהוא בעיה או סיבה לא להצביע לרשימה). בבחירות האלה אין אמצע. הצבעה למחנה הממלכתי זאת הצבעה גם לקריב ולתנועה הרפורמית.

וצריך לזכור עוד דבר חשוב. מבחינתו של לפיד, תיקו של 60-60, כפי שנשתקף בחלק מהסקרים האחרונים שפורסמו, זה ניצחון. הוא אומר את זה בפה מלא בקמפיין שלו. במציאות כזאת הוא נשאר ראש ממשלת מעבר, בעוד הוא עצמו יודע שאין לו באמת אפשרות להקים ממשלה, מקסימום גוש חוסם. בשבוע שעבר הוא הלך לבקר בנצרת להעיר את המגזר הערבי ולעזור לרשימה המשותפת. בדיווח של סולימאן מסוודה בכאן 11 נאמר כי לפיד חושש שמפלגת חד"ש-תע"ל לא תעבור את אחוז החסימה וכי גורמים שנכחו במפגש אומרים כי כול הנוכחים חששו שאף מפלגה ערבית לא תהיה בכנסת הבאה.

אנחנו כמובן מדברים על אותה מפלגה שחבריה הספידו באותו הבוקר את מחבלי ארגון גוב האריות שנהרגו באותו בוקר בפועלה של חיילי צה"ל. ח"כ עאידה תומא סולימן כתבה בחשבון הפייסבוק שלה כך "שכם נפרדת מהקדושים שלנו, העם הפלסטיני נפרד מהשהידים שלו". חברה למפלגה, עופר כסיף, תמך באותם הדברים וגם יתר הח"כים סרבו לגנות. גם בראיון אתמול ל-Ynet רדיו אמר כסיף בהקשר לפיגוע במוצ"ש שהרצח של חנניה הי"ד זה לא טרור. אלו השותפים של לפיד. אומנם לא בשביל להקים ממשלה, דבר שהוא משאיר מהומהם עד לרגע האחרון, אבל בהחלט בשביל להמשיך להישאר על כיסא ראש הממשלה.  

לכן כאשר מגיעים אל הקלפי צריך להתעלם מהאנשים, אלא לבחור בדרך, לבחור במדיניות, לבחור במי שידאג לציבור שלך ולך אישית. אי אפשר להתחיל לדקדק בציציות של האנשים בגוש האחד ובחור שלא לעשות את זה לאנשי המחנה השני. נכון, לא כולם מושלמים. הייתה לנו ביקורת רבה בעבר על נתניהו, יצאנו לרחובות והפגנו מולו לא אחת ולא פעמיים. עם זאת החולפה היא גרועה הרבה יותר. מה גם שאנחנו למודי ניסיון כואב מה קרה שמשהו אחר, שהיה שייך לגוש הימין, לקח לידיו את ההנהגה. זה לא נגמר יותר טוב.

בבחירות האלו צריך להתעלות מעל הפסילות של שותפינו למחנה. לא חייבים להסכים איתם, אבל חייבים להסכים שבלעדיהם יהיה רע יותר. אנחנו צריכים לבחור בין שתי ברירות מחדל, זאת מול זאת, ובסוף עלינו להכריע בברירה שתפעל למענינו. בסוף תזכרו מי יעזור לכם בעת צרה, מי יקדם את הדברים שבאמת חשובים לכם ולבני משפחתכם, ובעיקר תחשבו מי יכול להוביל להקמת ממשלה ומי בעיקר חפץ במערכת בחירות נוספת. לפעמים צריך לסתום את האף ולהצביע, אבל זה עדיף מאשר להצביע לגן עדן שמציג הצד השני, אבל בסוף הוא יפעל לרעתך.

הערה לסיום

בימים אלו, בעוד שנה בדיוק, נצעד שוב אל הקלפיות. זאת לא נבואה, אלא הבחירות המוניציפליות שמקרבות אלינו בצעדי ענק. הבחירות לרשויות מתקיימות כל חמש שנים, בזמן הזה מדינת ישראל הצליחה לדחוס חמש מערכות בחירות כלליות. תפילתנו ביום זה היא שלא נצטרך לדחוס גם מערכת בחירות שישית בשנה הזאת, והפעם הבאה שנצעד אל הקלפי תהיה בשביל לבחור את ראש הרשות שבה אנחנו גרים. בסוף, זה תלוי בהצבעה שלנו היום. בחירות מהנות ומועילות.

בעקבות זה הרחבה משמעותית בזכויות המשפחות השכולות 

זה נושא גדול, ואני כמובן לא פסיכולוג, וכותב את זה בתור אזרח מתוך דאגה אמיתית לשלום הלוחמים ומתמודדי הנפש אחרי מלחמה, כי להבנתי היחס הציבורי הוא גורם משמעותי שיכול להשפיע על אדם בנקודת הקצה שלו-

האם אתם חושבים שאין סכנה שזכויות והטבות והוקרה וכבוד למשפחות השכולות, במקרים שבהם הן שוות לזכויות משפחות שיקיריהן התאבד על מדים, לא יכולה לתת מעין פתח למתאבדים עתידיים ח"ו? 

זאת אומרת- לפעמים אדם חושב להתאבד ומה שמחזיק אותו להתמודד, לשרוד, ולבחור בחיים זה המחויבות למשפחה הקרובה לו, או לפעמים המחשבה על שמו הטוב ואיך יחקק זכרו, ומה הוא ישאיר בציבור. אבל במקרה כזה שהוא יודע שהוא יקבל כבוד והבנה, ותמיכה גדולה במשפחה שלו- לא יכול להסיר לו מחסומים בדרך אל הוויתור על חייו?

זה נכון גם לעניין קולות הלכתיות וחמלה ציבורית בכבודו של מאבד עצמו לדעת, שצריך עיון ודקדוק שלא לייצר יותר מידי הבנה וחמלה שיכולות להסיר מחסומים בפני האדם שהיד שלו על ההדק ח"ו.

כמובן שגם יד נוקשה מאוד כלפי מתאבד יכולה למנוע ממתמודד לחשוף את הקושי שלו ולהשתקם.

(מזכיר לי שפעם ראיתי נתון (אולי היום כבר לא אקטואלי) שאומר שיש יותר נשים שמטופלות בקשר לנסיון התאבדות מאשר גברים, אבל שיש יותר גברים מתאבדים בפועל מאשר נשים (פערים מספריים ענקיים). המרצה ניסה לתת הסבר שהרבה פעמים הבושה\אגו של הגבר מלנסות ולא להצליח, גורמת לו להיות חד יותר ברגע הקצה (מן הסתם הוא הביא עוד טיעונים, אבל זה זכור לי הכי חזק, ויכול להיות שהוא היה העיקרי יותר)

שנזכה ל "ונתתי שלום בארץ", "ושמחת עולם על ראשם"❤

נ.ב התחלתי לכתוב על התאבדויות בצה"ל, אבל כנראה שהשאלה העיקרית היא כללית- איך היחס שלנו למתאבדים יכול להשפיע על אדם שנמצא בנקודת הקצה?

אחי השמאלני, שאלה אליך בכנות:

אם אתה באמת מאמין שלא הייתה בגידה מבפנים ב-7 באוקטובר, אלא "רק" המצב הבסיסי הזה:

צה"ל לא מסוגל למנוע מתקפת פתע על הגבול, ובשעות הראשונות יש בלבול עצום, קריסת תקשורת, כוחות מפוזרים – ולוקח בערך 10–12 שעות עד שמתחילים להתארגן מחדש בצורה משמעותית,

איך בדיוק אתה לא מפחד ממצב דומה – אבל בסדר גודל הרבה יותר גדול – אם ניסוג גם מיהודה ושומרון?

הרי אורך הגבול עם יו"ש הוא פי 4–5 מהגבול עם עזה (תלוי איפה בדיוק מודדים), וביחד עם רצועת עזה מדובר על פי 6 בערך.

אם מחר בבוקר יקרה משהו דומה – חמאס מעזה + חיזבאללה/ג'יהאד אסלאמי/כוחות מקומיים מיו"ש תוקפים בו זמנית – כמות הקורבנות הפוטנציאלית יכולה להיות פי כמה  

כל המרכז (גוש דן, השרון, ירושלים) הופך להיות חזית ממשית, לא רק עורף  

אין לאן "להימלט" פנימה כמו ב-7/10  

אין מספיק כוחות סדירים שיוכלו להגיע במהירות לכל כך הרבה נקודות פריצה בו זמנית.

אז איך אתה – בתור אחד שמבין ש-7/10 קרה בלי "בגידה" אלא בגלל חולשה מבנית ומבצעית – לא רואה בזה סיכון קיומי ממשי?

מחכה לשמוע את ההיגיון שלך.

וינטר מפקד מצטיין ושם שמים שגור על פיו אבל פוליטיקאי הוא לא, או למצער הוא חסר ניסיון להובלת מפלגה.

מהן עמדותיו, מה יש לו להציע ארגונית, אם בכלל, כדי לרפא את המפלגה הפצועה והכושלת הזו, אין אנו יודעים.

בטרם יעשה את שטות חייו ויסכים להוביל את המפלגה, נזכיר לו את קודמיו שהוצנחו מבחוץ: הרשקוביץ, איתם, הרב רפי, ולהבדיל בנט.

איפה הם היום.

מסתבר שיותר משהציבור סומך על וינטר, הוא פשוט דוחה את סמוטריץ', אין הסבר אחר.

אבל סמוטריץ' לא הולך להעלם, הוא ימוקם במקום השני ויחתור תחת העומד בראש, כי בחתרנות אין שני לו אחר ששמעון פרס נעלם מחיינו.

או במילים אחרות אומר הציבור הד"לי שלושה דברים: לא לפלגנות, כן לסדר יום יהודי, ואי אמון אישי בבצלאל נפתלי סמוטריץ'.

מצד שני מה שטוב לציבור הד"לי לא בהכרח יהיה טוב לוינטר.

קטע.

למה? כי הם ראו איך הוועדה הזו הצליחה להטיל אחריות אישית חד-צדדית על נתניהו – למרות שהוא לא היה אחראי ישירות כלל – והמסקנות האלה דווקא מצאו חן בעיניהם. הם הבינו שזה כלי יעיל: להקים ועדה "ממלכתית", להפוך אותה למכונת האשמות נגד ראש הממשלה, ואז להשתמש בה כנשק פוליטי.

הוועדה של מירון נכשלה בצורה מביכה ומגוחכת כשהטילה אחריות אישית על נתניהו. הרי ברור שיש דרג אחראי ישיר: מפקד האירוע במשטרה. אפשר ללכת דרגה אחת אחורה – למפכ"ל. אפילו שתי דרגות – לשר לביטחון הפנים – זה כבר מתחיל להיות מוגזם. אבל שלוש דרגות אחורה, עד ראש הממשלה? זה כבר הזוי לגמרי. ובכל זאת, הוועדה ה"ממלכתית" הזו עשתה בדיוק את זה, כנראה כדי לרצות את השמאל.

כשמסתכלים על היועצת המשפטית ועל כל ה"ממלכתיות" שלה – מבינים שהמילה "ממלכתי" אצלם הפוכה לחלוטין ממשמעותה האמיתית.

המסקנות של ועדת מירון היו כל כך מופרכות שהן לא עשו רושם רציני על אף אחד.

כשהחונטה הזו ראתה שהציבור לא קונה את הבלוף, הם ניסו להסית את החרדים נגד נתניהו – כי הם היו אלו שנפגעו הכי קשה באסון מירון. אבל גם זה לא עבד; החרדים לא נפלו לזה.

ואז, כנראה, נפל להם האסימון: החרדים לא חשופים לתקשורת המרכזית, אז קשה להסית אותם. אבל אם יקרה אסון נורא ביישוב אחד או שניים מקיבוצי עוטף עזה, ואז התקשורת תציג את ועדת החקירה ה"ממלכתית" כגורם אובייקטיבי ומוחלט – אפשר יהיה לייצר זעם ציבורי עצום נגד נתניהו, כזה שגם הוא לא יוכל לעמוד בו.

ולכן ייתכן מאוד שהמודל של ועדת מירון – להטיל את כל האשמה על ראש הממשלה – היה הטריגר שנתן להם את הרעיון המעוות לפתוח את השערים בפני חמאס. הם היו משוכנעים שבסוף, בדיוק כמו במירון, הכול יונח רק על נתניהו.

1. מאז ההכרזה אתמול, הטענה הרווחת היא שהאיחוד בין המפלגות הערביות הוא מהלך שיטיב עם השמאל ויפגע בימין. האמת היא הפוכה: להכשיר את רע"מ זה משהו אחד, אבל מכאן ועד להכשיר גם את חדש-תעל ובעיקר את בל"ד, הדרך ארוכה וכמעט לא אפשרית. זאת אומרת שמהלך שכזה רק מרחיק את האופוזיציה מחהקים ממשלה. על הדרך נראה גם ירידה אצל אותו יאיר גולן שרק אתמול הצהיר שמנסור עבאס יותר ציוני מסמוטריץ' ובן גביר.

מנגד, המהלך הזה יוציא את מצביעי ימין מהבית. א. אלו שמרגישים שאין להם למי להצביע או אפילו חשבו להצביע למפלגות מרכז. מול מפלגה ערבית משותפת עם מספר מנדטים דו ספרתי הם יריגשו מאויימים, וסביר להניח שיחזרו לימין.

2. למרות כל האווירה החגיגית אתמול בסחנין, אנחנו עדיין מאוד מאוד רחוקים מחתימה סופית. מנסור עבאס כבר הוכיח את כוחו הפוליטי לבד, ואין לו לא את הצורך ולא את הרצון להיות אחד מארבעה ראשי מפלגות. מנפתלי בנט הוא למד כמה שווה החתימה על מסמכים מסוג זה.

לכן, אפשר להעריך שהסיכוי של איחוד שכזה לצאת אל הפועל עומד על לא יותר מ-10%.

אני מרגיש כמו מישהו שאיגלו אותו מארצו