המחר הגיע, ואיתו קרניים חדשות שובבות. קרניים שמושכות לו בבגדים ומשחקות לו בשיער.
בימים כאלה הוא רוצה לצרוח ולשיר, להתגלגל בדשא הירוק ולמלא כיסיו בתלתן בהיר וצחוק.
הוא נפרד מהם לשלום, ובשקט המשיך בדרכו. משאיר אחריו שביל טיפות אור זהובות, שאריות של שמש מיום אתמול. קרניים אחרונות שגם הלילה עזרו לו לעבור את החושך.
הוא נשם עמוק את הזהב והחום, מתמלא בחיים עם כל נשימה מרגיש את השמש עד עומק הנשמה.
הוא המשיך בדרכים הארוכות, המתפתלות, בעיקבות קרני האור המרקדות בין העלים, בעיקבות שירי הרוחות העלומים ביחד עם ציוץ הציפורים.
הוא המשיך בחיפוש.
את מה הוא חיפש, או איפה ימצא הוא לא ידע. הדבר היחיד שהיה ברור בחייו היה החיפוש, והדרך על כל נופיה וצבעיה. אז הוא הלך איתם, נודד בעיקבות קריאה עלומה שאותה אחרים לא הצליחו לשמוע.
ובאותו יום הוא הגיע לצומת דרכים. קווי הכסף הכחול והסגול נהיו עבים, בולטים, והוא כמעט הרגיש אותם מבעד לסולית סנדלו. חולמים על גלים. באותו מקום האוויר עצמו זימזם מגעגוע למים. הוא נעצר. מסוחרר. מרגיש שעוד צעד אחד הוא ייפול לתוך ים שעשוי זיכרונות. זיכרונות שלא שייכים לו. זיכרונות ששייכים לארץ, לשמיים לדרכים, זיכרונות של העולם עצמו.
הוא עמד, לא בטוח לאן יפנה עכשיו, והקריאה מקיפה אותו ללא כיוון ברור. מושכת את תשומת ליבו לכל רוחות השמיים.
אז הוא החליט לעצור לנוח ליד אחד העצים בצד הדרך. הירידה מהדרך יכולה לעזור להבין לאן היא מובילה. ובעצים הנמצאים לצידה נמצאים חוכמת השורשים, מפות הדרכים ומחשבות כל ההולכים לצידם.
הוא ליטף את העץ, מבקש את רשותו ללמוד משורשיו והתיישב. קרני השמש שיחקו מבעד לעלים יוצרות משחק מטורף של צהוב וירוק על כל הגוונים האפשריים להם. הוא ישב מחייך נהנה ממשחק הצבעים ומקולות העלים.
וכשנשען על הגזע והניח ראשו, שמע אנחת רווחה ושיחרור ולאחריה שקט.
הרוחות העלים החיות הקריאה ונשימת העולם כולם עצרו לרגע, ומעליו, עלה בודד הכחיל ולאט נשר על ראשו, יוצר ביחד עם השמש את כל גווני האוקינוס בדרכו מטה. הוא הרים ידו והעלה נחת עליה.
והעולם חזר לנשום.
בימים כאלה הוא רוצה לצרוח ולשיר, להתגלגל בדשא הירוק ולמלא כיסיו בתלתן בהיר וצחוק.
הוא נפרד מהם לשלום, ובשקט המשיך בדרכו. משאיר אחריו שביל טיפות אור זהובות, שאריות של שמש מיום אתמול. קרניים אחרונות שגם הלילה עזרו לו לעבור את החושך.
הוא נשם עמוק את הזהב והחום, מתמלא בחיים עם כל נשימה מרגיש את השמש עד עומק הנשמה.
הוא המשיך בדרכים הארוכות, המתפתלות, בעיקבות קרני האור המרקדות בין העלים, בעיקבות שירי הרוחות העלומים ביחד עם ציוץ הציפורים.
הוא המשיך בחיפוש.
את מה הוא חיפש, או איפה ימצא הוא לא ידע. הדבר היחיד שהיה ברור בחייו היה החיפוש, והדרך על כל נופיה וצבעיה. אז הוא הלך איתם, נודד בעיקבות קריאה עלומה שאותה אחרים לא הצליחו לשמוע.
ובאותו יום הוא הגיע לצומת דרכים. קווי הכסף הכחול והסגול נהיו עבים, בולטים, והוא כמעט הרגיש אותם מבעד לסולית סנדלו. חולמים על גלים. באותו מקום האוויר עצמו זימזם מגעגוע למים. הוא נעצר. מסוחרר. מרגיש שעוד צעד אחד הוא ייפול לתוך ים שעשוי זיכרונות. זיכרונות שלא שייכים לו. זיכרונות ששייכים לארץ, לשמיים לדרכים, זיכרונות של העולם עצמו.
הוא עמד, לא בטוח לאן יפנה עכשיו, והקריאה מקיפה אותו ללא כיוון ברור. מושכת את תשומת ליבו לכל רוחות השמיים.
אז הוא החליט לעצור לנוח ליד אחד העצים בצד הדרך. הירידה מהדרך יכולה לעזור להבין לאן היא מובילה. ובעצים הנמצאים לצידה נמצאים חוכמת השורשים, מפות הדרכים ומחשבות כל ההולכים לצידם.
הוא ליטף את העץ, מבקש את רשותו ללמוד משורשיו והתיישב. קרני השמש שיחקו מבעד לעלים יוצרות משחק מטורף של צהוב וירוק על כל הגוונים האפשריים להם. הוא ישב מחייך נהנה ממשחק הצבעים ומקולות העלים.
וכשנשען על הגזע והניח ראשו, שמע אנחת רווחה ושיחרור ולאחריה שקט.
הרוחות העלים החיות הקריאה ונשימת העולם כולם עצרו לרגע, ומעליו, עלה בודד הכחיל ולאט נשר על ראשו, יוצר ביחד עם השמש את כל גווני האוקינוס בדרכו מטה. הוא הרים ידו והעלה נחת עליה.
והעולם חזר לנשום.
