נשואים שנתיים וחצי פחות או יותר.. אחרי לידת הבן עברנו לאמא שלי, היא גרה לבד (הורים גרושים). המעבר שימח אותה מאוד.. והיא ממש נקשרה לקטן.. היא עוזרת לנו כלכלית מאוד. בגישה שלי ובדרך שאני רואה את הדברים, מלכתחילה לא רציתי לעבור לכאן. אני אוהבת להרוויח ולהשיג בכוחות עצמי. אחר כך מעריכה יותר, נהנית מזה יותר ולא מרגישה חייבת (אפילו שזה הורים עדיין). אבל בעלי והמשפחה שלו הלחיצו שצריך לחסוך.. (כן טעות שהקשבתי אני יודעת. אבל הייתי כלה צעירה ומרצה והיה בי משהו שגם חושב שזה בסדר). עכשיו לעיקר - אמא שלי מתערבת לנו הרבה עם הילד. אם הןא בוכה היא ישר באה ואז הוא רוצה אליה ואין לי אפשרות לסיים את מה שהתחלתי אם זה החלפת טיטול וכו. היא גם אישה די עקשנית ובחינוך של פעם לצד ההפוך - שמותר הכול והוא ילד ומה קרה אז יאכל תפוציפס בבוקר לפני הגן או מה קרה ילך לישון מאוחר.. ו"הוא ישן ב19:00?? זה מוקדם"..
זה קשה לי. היום הייתה סיטואציה בבוקר שהוא בכה כשארגנתי אותו ואז היא באה ופשוט עזבתי הכול ונכנסתי לחדר. ואז בעלי הגיע והייתי עצבנית ומתוחה (פלוס היה לילה קצת מעייף) ופשוט הייתי אליו לא נחמדה. ועכשיו בכלל אין לי חשק לעשות כלום.
מרגישה שאני נעים לי להציב לאמא שלי גבולות כי היא כאמת נותנת המון. קונה המון לילד. משלמת את הוצאות הבית.. ועושה הכול מהלב. אבל האמת... שלא רציתי את זה!!!! כמה כפיות טובה להגיד את זה? הייתי מעדיפה לגור בדירה חדר וחצי ולא ככה. ובא לי לעבור מפה, אבל מה עם כל הרגשות אשם?? אמא שלי מאושרת שאנחנו פה. ממש בעננים. בעיקר בגלל הנכד. אחרי שנעבור היא תהיה עצובה. לרמה של בכי וריקנות. אני יודעת את זה גם אם היא תסתיר. היא אישה עובדת וכן יש לה עיסוקים אבל לחזור לגור שוב לבד... גם זה קשה לי רגשית. לחשוב על זה. צריכה עצה ומרגישה אבודה. אחרי כל מה שהיא נתנה לנו פשוט לקום ולעבור, היא חושבת שנשאר כאן עד שנקנה דירה שזה לפחות עוד שנה. אבל מבחינתי לעבור עוד חודשיים כבר. ואיך אומרים לה? ואיך בכלל מרגישים לגבי זה?
אני מרגישה כבולה מכל הכיוונים.. כי לכולם יש כוונות טובות והכול נעשה מאהבה אבל הבית שלי ללא גבולות וחשוף לעוד גורמים. וזה קשה.
זה קשה לי. היום הייתה סיטואציה בבוקר שהוא בכה כשארגנתי אותו ואז היא באה ופשוט עזבתי הכול ונכנסתי לחדר. ואז בעלי הגיע והייתי עצבנית ומתוחה (פלוס היה לילה קצת מעייף) ופשוט הייתי אליו לא נחמדה. ועכשיו בכלל אין לי חשק לעשות כלום.
מרגישה שאני נעים לי להציב לאמא שלי גבולות כי היא כאמת נותנת המון. קונה המון לילד. משלמת את הוצאות הבית.. ועושה הכול מהלב. אבל האמת... שלא רציתי את זה!!!! כמה כפיות טובה להגיד את זה? הייתי מעדיפה לגור בדירה חדר וחצי ולא ככה. ובא לי לעבור מפה, אבל מה עם כל הרגשות אשם?? אמא שלי מאושרת שאנחנו פה. ממש בעננים. בעיקר בגלל הנכד. אחרי שנעבור היא תהיה עצובה. לרמה של בכי וריקנות. אני יודעת את זה גם אם היא תסתיר. היא אישה עובדת וכן יש לה עיסוקים אבל לחזור לגור שוב לבד... גם זה קשה לי רגשית. לחשוב על זה. צריכה עצה ומרגישה אבודה. אחרי כל מה שהיא נתנה לנו פשוט לקום ולעבור, היא חושבת שנשאר כאן עד שנקנה דירה שזה לפחות עוד שנה. אבל מבחינתי לעבור עוד חודשיים כבר. ואיך אומרים לה? ואיך בכלל מרגישים לגבי זה?
אני מרגישה כבולה מכל הכיוונים.. כי לכולם יש כוונות טובות והכול נעשה מאהבה אבל הבית שלי ללא גבולות וחשוף לעוד גורמים. וזה קשה.
