כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות, אחרי עוד פיצוץ עם אמא שלי, אבא שלי לקח לי לשיחה. הוא הסביר לי שלאמא שלי הייתה ילדות מאד-מאד לא פשוטה, שהיא גדלה עם אמא מאד קשוחה. ושבעצם, גם סבתא שלי (אמא של אמא שלי) גדלה בעצמה אצל הורים מאד קשוחים. הוא הסביר לי שזה כמו 'דיבוק' שעובר ככה מדור לדור, ושאמא שלי עובדת קשה כדי להשתחרר ממנו, אבל זה עדיין מורכב ושיש כל מיני פעמים ש'הדיבוק' משתלט עליה. הוא אמר לי שהוא עצמו למד עם השנים להבין מתי אמא שלי תחת השפעת הדיבוק הזה ושכשלומדים להכיר את המנגנון, זה בעצם הרבה יותר קל.
(רק לדייק שלא אובן לא נכון, אבא שלי השתמש במילה 'דיבוק' כדי לפשט את העניין. זה לא שהוא באמת חשב שיש בתוכה דיבוק. היו לאמא שלי המון משקעים מהילדות שלה אבל היא לא הייתה אמא משוגעת ב''ה. היא פשוט הייתה אמא שהתקשתה מאד, בדור שכל הכלים של היום היו פחות זמינים, ושגידלה אותנו באותן השנים הכי טוב שהיא יכלה, שזה היה עם תגובות כוחניות ובלי מספיק לשים לב לצרכים הרגשיים שלנו).
הייתי ילדה נבונה, עם אינטלגנציה רגשית גבוהה, ולא הזדקקתי לעוד שיחה או לעוד הסבר. הבנתי שגם אני צריכה ללמוד את איך אמא שלי פועלת, להתאים את עצמי לזה והכל יהיה בסדר. ו........ כך בדיוק היה. מאותו היום זיהיתי את כל הקודים ואני די בטוחה שמכאן ואילך לעולם לא היה עוד פיצוץ ביני לבינה. ידעתי מתי אני צריכה 'להיעלם מהשטח', מתי כדאי שאני 'אקליל את האווירה' עם משהו מצחיק, מתי כדאי לי לעזור בבית, מה קריטי שאעשה מדי יום מבחינת מטלות הבית כדי שהשקט יישמר בבית וכו'.
ככה עבור עלי שנים מהממות! שנים של קשר מסוג אחר עם אמא, עם המון צחוקים, עם שיחות, וגם אם קצת בקשות מצידי לגבי דברים שהיו חשובים לי שאף זכו להיענות. אני זוכרת את השנים האלה כשנים רגועות ושמחות ממש.
הבעיה הקטנה היחידה היא שמה שקרה באותה השיחה, זה שהפכתי בן רגע ל''ילדה הורית''. ילדה שאחריות על השלווה בבית (ועל השלווה של אמא) מונחת במידה רבה על כתפיה.
והיום, זה עדיין קצת מסבך אותי, העניין הזה של להיות 'ילדה הורית'. כי אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את זה, הם צריכים להיות ילדים, ילדים שמותר להם לטעות, להתנגד, להביע רצונות וכו' (מה שדי שללתי מעצמי בעקבות אותה השיחה, פרט אולי לרצונות הממש קריטיים שהיו לי). ובגדול נראה לי שהם גדלים ככאלה... הם די ההפך מהילדה שהייתי. הם מבקשים בלי סוף ויודעים יפה מאד להתנגד או לא להקשיב לנו. אבל כל פעם שקשה לי מדי איתם, ואני מסתגרת, או כועסת קצת, ואז הם מתקנים את מה שהם עשו, יש בי פחד כזה שהם עושים את זה כדי לרצות אותי, כדי לשמור על שקט תעשייתי. ושגם אני בעצם עושה להם את מה שעשו לי.
אני יודעת שזה לא הכי רציונלי עבור מי שקוראת מבחוץ, אבל רציתי להניח את זה כאן. אולי זה יעזור לי עוד קצת לגדול.
הייתי בטיפול טוב ואני עדיין חוזרת פה ושם כשעולה צורך. ואני כל הזמן משתלמת מבחינת הנושא הזה של ההורות ולומדת עליו. כל מה שכתבתי עכשיו, זה זום אין על נקודה אחת קטנה מכל המכלול, שרציתי לתת לה היום את הבמה.
