חברות יקרות ממש אשמח לחיזוקים ,עידודים וכד'
אמא ל4 קטנטנים (גילאי 4,3,2,1) בשגרת חיים שכזו-
התחלתי לפני חודשיים עבודה במשרה מלאה ,יוצאת ממש ממש מוקדם (לרוב בעלי שולח למסגרות) חוזרת סביבות 16:00 (בימים שלא משלימה שעות) , 19:00 כבר השכבות ,כך שאני איתם כ3 שעות במקרה הטוב וגם אז אלה השעות הקשוחות של היום שכוללות הרבה בכי ועייפות.
ב"ה שהמצב הזה הוא זמני (עד סוף השנה) אבל אני פשוט מסתובבת כל היום עם יסורי מצפון על המציאות הזאת שבה אני בקושי רואה את הילדים שלי והם כל כך קטנים וכל כך צריכים אמא....
העבודה הזו היא סוג של סטאז' שנצרך לצורך השלמת התואר ולכן אני חייבת לסיים אבל יחד עם זה חושבת לפעמים שאולי זה לא שווה את זה , הילדים שלי ככ קטנים וככ הייתי רוצה לראות אותם יותר שבא לי לבכות!!
עכשיו אני כותבת ואני עדיין בעבודה כי חייבת להשלים שעות כך שיוצא שאגיע הם כבר ישנו, אז נכון שהבוקר אני הוצאתי אותם ועכשיו הם עם אבא שלהם אבל עדיין, איזה מן מציאות זו שאמא לא רואה את הילדים שלה כל היום??
אני עם ייסורי מצפון ללא הפסקה, אשמה והתלבטויות. השכל יודע שצריך לסיים את השנה ,הלב לא משלים עם השגרה הזאת .
והכי חוששת שהילדים מרגישים את ייסורי מצפון והלב החצוי הזה וזה גורם להם גם להרגיש לא יציבים.. מחפשת השלמה וביטחון במקום שלי ופשוט אין ......
ותודה ענקית לה' על כל העזרה והשפע שהוא שולח לי , זה פשוט ככ קשה לשלב עבודה ואימהות ובעלי לא יכול לבדו להחזיק אותנו .. סוף פריקה ותודה לכל מי שקראה..
צמאה ממש לקרוא נשים במצבים דומים/ היו ..איך מתמודדים עם זה .
תודה על התגובה!