לעיתים לא היה לישי חומת הגנה, מהסיבה הפשוטה שלא היה על מה להגן. הרגש נעלם מזמן ולקחת איתו את האמת והטוהר. הציניות תפסה את מקומם מסתירה יחד עם הקפוצון את העינים, הריקות.
וכך פוגש אותו המשגיח. יושב בנחל, זורק אבנים למים. יוצר גלים ללא מטרה ותכלית. נעלמים באותה מהירות שנוצרים.
המשגיח נושף על גבו וישי מפנה לו מקום, ממעט המקום שהוא עוד תופס. הם שותקים ביחד, מנסים לשאוב רוגע מהטבע.
קולו השקט של המשגיח המשגיח נשמע אפור
"לפעמים האדם חושב שהוא מיצה את עצמו מעינותיו נאטמו כנחל אכזב. הוא מותש מהחיים. בורות התקווה והשמחה שלו ריקים ואפילו נחשים של עצב מפחדים להכנס לשם רק עייפות גדולה ממלאת את החלל. והאדם בטוח שנטשו אותו והחרדה מהעתיד מתחילה לזלוג לתוכו. מה יהיה הסוף, כך יראו חיי מעתה?"
המשגיח נעצר נותן מבט כבוי בשמיים כמצפה מהם לתשובה.
נשר לבן כנפיים דוהה מעליהם בוחן אותם בעיניו החדות.
"רעב" לוחש דביר "מחפש מזון"
עינו של המשגיח אורו "בדיוק, זה הזקן והכסיל שמחפש טרף. ביום הראשון הוא משכנע אותך שאין לו צורך בעצמו לאחר שבוע האדם משוכנע שלחבריו ומשפחתו אין בו צורך ולאחר חודש הוא בטוח שהוא מיותר בעולמו של הבורא- שמחפש רק חיילים נאמנים."
קולו עולה באחת "טעות!!!
בורא העולם ברא עולם שלם של חברים ונסיונות ובורות ריקים רק כדי שנכנס לתוכם ונוציא משם מרגליות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. ונבנה בהם ארמון פאר לבורא. יש לו רק פועל אחד המסוגל לעשות זאת, והפועל הזה נתפס ברשת הדגים של הזקן הכסיל ובטוח שיוצר התוכנית שכח את העובד המסור בתוך פיר בארמון המלוכה. איך אפשר לטעות כך!?"
העיניים של המשגיח רטובות. הוא יוצר עוד גל אחד בנהר והולך. וישי מצטרף מאחור, חוזר לישיבה.
רק הנשר נשאר, רעב, לא הצליח להשיג טרף.
