במפגש הפורום האחרון העלנו קצת את נושא בכתיבה בפורום, תהיו בטוחים שכל הכותבים פה הוזכרו לטובה ולברכה! מלבד זאת נתגלו כמה סודות של ההנהלה, אבל סודות לא מספרים אז...
ולאתגר שלנו השבוע - כתבו שיר או קטע שהמשפט הבא מוכל בתוכו:
"תודה על ההתייחסות לכאב שלי, מרגש אותי לדעת שהתחברת אליו".
ראשית, מה המשפט הזה מעורר בכם? איזו מנגינה הוא מעלה? ציניות? הכרת תודה? שנית, האם אתה מתחברים אליו או מרוחקים ממנו?
אתגרו את עצמכם!
"אמוןןן, יואו שנים לא ראיתי אותך!! מה את עושה פה?? אימאלה וואי התגעגעתי!"
אם יש משהו שאני שונאת, זה לפגוש חברה מהאולפנה במרכזית ירושלים. כאילו, בת אדם, מי מכיר
אותך? היית בכיתה המקבילה שלי לפני 9 שנים, מה את מתלהבת?
מנסה לענות בנימוס. "היי, טוב לראות אותך, מה נשמע?"
"ב"ה טוב, מה קורה??"
מקורי.
"בסדר"
עכשיו אפשר ללכת?
"נו אז מה איתך? איך הולך?"
לא, הבן אדם נודניק.
"טוב ב"ה, ואת?"
"גם ב"ה, נו מה את מספרת??"
"יודעת מה, אם את שואלת, אז ככה:
אני כרגע במשבר חצי דיכאוני. לא מוצאת את עצמי. מובטלת כרגע, וחיה על גרושים. אין לי אפשרות
ככה להשכיר דירה לעצמי אז נאלצת לגור בבית עם ההורים שמשתגעים מלראות אותי ככה לא עושה
כלום עם החיים. האחים שלי כולם נשואים מזמן, ולא ממש יש זמן לשגעונות של הרווקה המבוגרת
שמשום מה לא הלכה בתלם ולא התחתנה עד גיל 20 גג.
אגב רווקה, בדיוק אני חוזרת מדייט. דייט מזעזע שבעיקר שבר לי (שוב) את האמון בבני אדם. בחור
שהיה לי איתו קשר די רציני והחליט לחתוך בצורה מגעילה ופוגעת. אני לא רואה את עצמי נשואה
בעשור הקרוב. לא עם כמות וסוג ההצעות שיש לי.
כן, הייתי באימון אישי. הלכתי גם לפסיכולוגית כדי לשחרר משקעים ולטפל לעומק בכאב שלי. בינתיים
הארנק שלי נחפר לעומק (מובטלת, כבר אמרתי?) בלי הרבה מידי תועלת.
אני גם נורא לבד. כל החברות נשואות, ואין למי לפרוק.
אז תודה על ההתייחסות לכאב שלי, מרגש אותי לדעת שהתחברת אליו!
ומה את מספרת??"
אה כשקראתי את המשפט והוא העלה בי רוך וכנות פשוטה אמיתית.. לא יודעת איך הגיע קטע כזה
הזכיר לי קטע של חבר, פואטרי סלאם...
אבל אמיתי. התחברתי למציאות הזו... לסיטואציה.
מוריה.אחרונהתודה..
טוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.
א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'
ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)
זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!
"זה עתה חרב הבית
כולם בוכים, נאנקים
בבלה מובל עם הזית
אבות, נשים, ילדים
על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו
שואלים התינוקות חלב אימם
דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו
חפצים הם לראות את ביתם
וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה
נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה
ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע
נשלם לבת בבל את גמולה"
{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}
"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים
ישובו לחיק האם הבנים
ונצעד שוב בחצרות האלוהים
תתנחם ציון בבניה האובדים"
תודה אחים!
אבל אני באמת מתנצל וד"ל
אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.
האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.
האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.
אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.
מה הוא ייראה שם.
מי שם.
הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.
ואלה שהאלימו אותם.
כולם בממלכה אחת.
כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.
כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה
אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות
והממלכה תיעלם. או תיפתר.
מסתורי ועלום.
וגם נוגה קצת.
ובעיקר נוגע.
סופר צעיראתמול טעמתי משהו מיוחד.
מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.
אז הסכמתי. וטעמתי.
ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.
בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.
עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.
אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.
ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.
כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..
אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..
תודה.
יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).
העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין
איזו כתיבה יפההה
ואיזו עוצמההה
השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩
שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏
שהשם ישלח לכולנו את הכח
יש שני סיפורי אגדות
שממוחי לא יוצאים –
אחד אהוב, ואחד משונה.
כל אחד ומה שרצה –
בל או פיונה.
מי פה יהיה זה שישתנה?
האם אהפוך למפלצת ירוקה,
או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?
לשניהם היה לב זהב
מתחת למעטה החספוס.
שניהן היו נסיכות,
אבל הסוףףףף,
אוי, הסוף.
אצל פיונה הוא כואב,
אצל בל הוא מהדהד.
וסופי, מה עליו?
אני???
אני נסיכה.
השאלה –
מה אתה.....
אבל בעיה קטנה
אני עולה רק על כרכרה
זה מסורבל לדהור עם שמלה😌
וכיאה לנסיכה אתה לא ההצעה היחידה😂
שאת יודעת מי את זה הצעד הראשון
אני אוהב את הבטחון שלך כדי שזה יעבוד את צריכה מישהו שיודע מי הוא, רואה מעבר למה שמונח מולו (כמו שתיהן) וגם יודע מה לעשות עם מה שימצא שם.
בן אצולה או מפלצת בסוף הוא זה שיכתוב את החוקים לאגדה שלך
שיזכור מי הוא ומי את גם כשכל השאר שוכחים
משמעות עוגן קבלה מה שהן חיפשו
קורא וולך ותרצה אתר כמה היא שונה מאבא שלה
כמה הן שונות
כל אחת מיליטנטית בדרך שלה
מכניסות לי רוח לחיים
הקירות מתעוררים מתמתחים
הרהיטים קמים לתחיה
כל המציאות מוארת באור אחר
או חושך
תלוי בשיר
מדי פעם עולה איזה לחן משקל מקצב
מפריע או לא מפריע לא החלטתי
הוא פשוט נמצא כמו הצעה
והפיסוק שלא נמצא רק מוסיף ענין
כל שיר אפשר לקרוא במליון דרכים שונות
לחזור ולהיכנס מכל כיוון
להפוך להרים מקדימה מאחורה
מהתחלה או מהסוף
שתיהן איתי כאן בחדר על השולחן מולי
ההפסקה הולכת להיגמר
הן ייעלמו מכאן כמו שהופיעו
לא מהדלת ולא מבחוץ מבפנים
אחזיר אותן למגירה
עכשיו הן כבר חלק ממני
חוזר לעבודה
לעבוד
לא חוזר אותו אחד אבל חוזר
עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
פשוט בלתי צפוי.
כואב, עצוב.
ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣
סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....
אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜
בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏
ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.
כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?
צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.
ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)
זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.
זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.
אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?
אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.
אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!
והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.
סוף קרינג'י
איסתרק שם שם ע"א בשורות הרחבות וד"ל
ימח שם עראפתאז את רוצה לכתוב
אוקי
אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם
או להקריא למישהו
לבעל לחבר לחברה
עזבי
אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם
בלי קהל הם כלום
תעמדי מאחורי זה
תביאי את עצמך
אל תהיי צפויה אל תכתבי
אל תשעממי
תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך
ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך
ותפרשי אותה
הספריות מלאות כבר בשיממון
בואי נמנע מהן עוד אחת
כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך
אחרת אל תוציאי את זה
אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה
עד שהבהונות יכאבו
היד תדמם על הנייר
בלי אהבה עצמית
חמלה
קבלה והכלה
תכתבי כי את לא יכולה אחרת
כי אין אפשרות נוספת
כי כואב ובלתי נסבל
