מרגיש כאילו החיים גדולים עלי,
נופל מתהום לתהום ורק אז מבין שהתהום הקודמת לא הייתה עמוקה.
ואיפה שאני לא הולך לא מוצא בית.
אז בית פיזי יש.
אבל בית נפשי אין.
והם אומרים לי תגיד תודה,
אתה מסודר,
יש לך עבודה…
אז כששואלים אותי מה שלומי,
אני מחייך ואומר שטוב כמובן,
והכל משתפר,
ווואלה ב״ה שום דבר לא חסר.
אבל בפנים עם כל מילה,
אני מרחיק את עצמי מהשאלה,
מהשואל.
כי אם אני לא יכול לספר לו את האמת,
אז מה הוא שווה?
הוא לא חבר.
ווואלה נמאס מאנשים,
ממשחקי כבוד,
מכל מיני מתפלצנים עם אגו.
ולא,
אני לא בא לכתוב בצורה מיופיפת,
כי עמוק בפנים הנפש שלי צועקת.
אז אל תציעו לי לערוך ושוב לכתוב,
כי זה מילים שבאות מהרחוב,
באות מבפנים,
מילים שבודד האדם שיבין.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
