לפני שבוע נפרדתי מרועי.
זה כואב לי,
זה שנפרדתי ממנו זה לא אומר שלי זה לא קשה,
שלי זה לא אובדן.
חצי שנה היינו ביחד.
והיו זמנים שממש הרגשנו שהנה עוד רגע זה מגיע,
והיו רגעים שחלמנו את עצמנו עומדים מחוויכים מתחת לחופה אחד ליד השניה.
אבל בסוף זה לא היה זה,
בסוף לא הצלחתי להתגבר על הקשיים שלי בקשר איתו,
ובסוף לא מספיק שמחתי איתו.
ובאמת שניסיתי, אפילו הלכתי למישהי שתייעץ ותעזור לי,
אבל מתישהו גם היא הרימה ידיים, ואמרה לי:
" צודקת. את צריכה להיפרד.
אין מה לעשות. את צריכה מישהו אחר."
וקבענו להיפגש, ודיברנו, ואמרתי וגמגמתי ובכיתי לו שזה לא הוא,
והוא באמת מקסים אבל שאני לא יכולה ושניסיתי הכל.
והוא ניסה להיות רגוע, לכבד את ההחלטה שלי ורק בעיניים שלו ראו כאב.
והמשכנו לדבר ועיכלנו ביחד את הקשר ופירגנו אחד לשניה
והתפללנו ביחד שכל אחד ימצא מהר את ההשלמה שלו.
וסיימנו את הדייט והלכנו כל אחד למקומו, ולביתו.
שבוע עבר ואני מקווה ומתפללת שהוא בסדר. ושטוב לו.
ושבוע עבר ועדיין הכל מזכיר לי אותו.
הנה עכשיו דיברו ברדיו שהיה פיגוע דקירה בעיר העתיקה ובמקום לכאוב על שמישהו נהרג
אני מסבירה לעצמי שאין סיכוי שזה הוא,
שנכון שהישיבה שלו בירושלים אבל ירושלים גדולה
והוא בכלל אמור להיות עכשיו בסדר ערב.
יאללה חאלס נמאס לי מהמחשבות
אני הולכת להתקלח ולישון.
****************
"הדסי, הדסי. את ערה?"
אני בקושי פותחת עיניים ואני רואה את אמא שלי יושבת על המיטה ליד הרגליים שלי
מלטפת ומנסה להעיר אותי.
היא אף פעם לא מעירה אותי ככה,
והיא גם צריכה להיות בעבודה.
זה מוזר. זה מלחיץ.
"אמא מה את עושה פה? מה קרה?"
"דסי, קומי אהובה שלי תשטפי פנים ונדבר"
אני לא יודעת מה לחשוב.
אני הולכת לשטוף מהר פנים
ובאה מתיישבת ליד אמא על המיטה שלי.
"מה קרה אמא? את מלחיצה אותי."
ואמא שמה את היד שלה עליי:
"את שומעת דסי שלי? בפיגוע אתמול ברובע היהודי רועי נרצח."
ואני בשוק.
ואמא מחבקת אותי.
"את בטוחה? זה לא יכול להיות.
הוא בשעה הזאת בסדר ערב בישיבה שלו.
יש לו חברותא אין סיכוי שהוא הבריז לו"
"כן. ילדה שלי. אמרו בחדשות וגם אח שלו התקשר לפה ביקש שנגיד לך."
אני לא מבינה.
אני לא בוכה, לא מעכלת,
לא יודעת מה קורה פה בכלל.
ובא לי לשלוח לו הודעה להגיד לו שהבנתי שקשה לו אבל זה לא סיבה למתוח אותי ככה.
ואני מסתובבת בבית כמו ארי בכלוב לא מדברת כלום, רק הולכת והולכת והולכת.
ופותחת את הרדיו:
"הלוויתו של רועי אור לוי שנרצח בידי מחבל בפיגוע בעיר העתיקה
תצא בשעה 12 מבית ההספדים בהר המנוחות.
רועי הותיר אחריו הורים שלוש אחיות ושני אחים."
ואני מתיישבת על הכיסא במטבח ובוהה,
ונזכרת באיזה בדיחה לא מצחיקה שהוא סיפר לי על חבר שלו,
ומנסה להיזכר במשהו אחר וכלום רק הבדיחה הזאת עם הפרצוף המוזר שהוא עשה בו.
"זהו, זה מה שעולה לי?
זה היה הדבר הכי חשוב בו?" אני מתעצבנת.
" דסי אהובה" אמא שוב מתיישבת לידי,
"אולי כדאי שתלכי להתפלל,
נראלי שזה יעשה לך טוב.
את צריכה לעשות משהו, לפרוק משהו.
עוד מעט גם ככה ההלוויה
ונראלי שאת תרצי שניסע אליה"
בזמנים כאלה לא יודעים כלום
אז פשוט מקשיבים להורים.
אז אני קמה לוקחת סידור ומתחילה להתפלל. ובתפילה כמו בתפילה המחשבות משתלטות: "מה הוא עשה שם?
אולי רועי שלי כבר התאושש
והיה בדייט עם מישהי אחרת?
"מה עם הנשק שלו? למה הוא לא ירה במחבל?"
"הרסתי לו את השבוע האחרון של החיים שלו, בגללי הוא מת עצוב.
ואני מנסה לא לתת למחשבות מקום ולהתרכז בתפילה:
"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו."
*******
מה לוקחים להלוויה?
מה לוקחים להלוויה של חבר שנרצח?
מה לוקחים להלוויה של אקס שנרצח?
אמא שמה בקבוק מים בתיק וחבילת טישו ועוד חבילת טישו, ואבא לוקח את המפתחות של האוטו ואנחנו נכנסים לאוטו ומתחילים לנסוע לירושלים.
ואני יושבת מאחורה ושותקת.
וברדיו מספרים שהפיגוע היה בתחילת הירידה לשוק הערבי:
מחבל זיהה את רועי עם כיפה סרוגה
וקפץ עליו מאחורה,
רועי צעק: "מחבל" ניסה להוציא את הנשק ולהגיב אבל כבר לא היה לו סיכוי.
וברדיו עוברים לאייטם הבא.
ואני רוצה לדעת עוד:
באיזה שעה זה היה?
למה רועי הלך שם?
הוא היה שם לבד?
מי הרג את המחבל?
אני לא באמת יודעת למה זה חשוב לי לדעת
כאילו אם אני אדע משהו יחזיר לי את רועי.
"איזה טיפשה אני!
למה מחקתי את ההודעות איתו אחרי שנפרדנו"
יש תמונות שלנו והקלטות מקסימות שלו,
ובכלל הודעות של שגרה ושל שיחה.
"איך? איך מחקתי אותם?
"הם בטוח היו עוזרים לי להיזכר בו"
ואני ממשיכה להתסכל בחלון בשוק.
אנחנו מגיעים לכניסה לעיר.
אבא מאוטט ימינה כדי לקחת פניה
חדה לרחוב גבעת שאול.
ופתאום אני נזכרת,
נזכרת איך עמדנו פה בטרמפיאדה בכניסה לעיר
וחיכינו לאוטובוס 962 כדי לנסוע לצפון לטייל ביחד יומיים.
וזהו זה הספיק.
הסכר נפרץ.
זה גמר אותי.
והדמעות, הדמעות שעצרו את עצמם מהבוקר
התפרצו בבת אחת ושתפו הכל
ביחד עם יבבות בקולי קולות ונזלת.
ואבא עוצר את הרכב בצד.
ואמא יוצאת מהרכב פותחת את הדלת
ואני נמרחת עליה בוכה וצועקת
ואף אחד מהרחוב לא מבין מה קורה
אבל זה לא מעניין אותי.
והחולצה של אמא כבר ספוגה מהדמעות שלי
ואבא מביא לי טישו
ואני מקנחת רגע את האף וממשיכה לבכות ולייבב ,
ולא בא לי להפסיק לעולם.
אולי יהיה המשך..
זה כואב לי,
זה שנפרדתי ממנו זה לא אומר שלי זה לא קשה,
שלי זה לא אובדן.
חצי שנה היינו ביחד.
והיו זמנים שממש הרגשנו שהנה עוד רגע זה מגיע,
והיו רגעים שחלמנו את עצמנו עומדים מחוויכים מתחת לחופה אחד ליד השניה.
אבל בסוף זה לא היה זה,
בסוף לא הצלחתי להתגבר על הקשיים שלי בקשר איתו,
ובסוף לא מספיק שמחתי איתו.
ובאמת שניסיתי, אפילו הלכתי למישהי שתייעץ ותעזור לי,
אבל מתישהו גם היא הרימה ידיים, ואמרה לי:
" צודקת. את צריכה להיפרד.
אין מה לעשות. את צריכה מישהו אחר."
וקבענו להיפגש, ודיברנו, ואמרתי וגמגמתי ובכיתי לו שזה לא הוא,
והוא באמת מקסים אבל שאני לא יכולה ושניסיתי הכל.
והוא ניסה להיות רגוע, לכבד את ההחלטה שלי ורק בעיניים שלו ראו כאב.
והמשכנו לדבר ועיכלנו ביחד את הקשר ופירגנו אחד לשניה
והתפללנו ביחד שכל אחד ימצא מהר את ההשלמה שלו.
וסיימנו את הדייט והלכנו כל אחד למקומו, ולביתו.
שבוע עבר ואני מקווה ומתפללת שהוא בסדר. ושטוב לו.
ושבוע עבר ועדיין הכל מזכיר לי אותו.
הנה עכשיו דיברו ברדיו שהיה פיגוע דקירה בעיר העתיקה ובמקום לכאוב על שמישהו נהרג
אני מסבירה לעצמי שאין סיכוי שזה הוא,
שנכון שהישיבה שלו בירושלים אבל ירושלים גדולה
והוא בכלל אמור להיות עכשיו בסדר ערב.
יאללה חאלס נמאס לי מהמחשבות
אני הולכת להתקלח ולישון.
****************
"הדסי, הדסי. את ערה?"
אני בקושי פותחת עיניים ואני רואה את אמא שלי יושבת על המיטה ליד הרגליים שלי
מלטפת ומנסה להעיר אותי.
היא אף פעם לא מעירה אותי ככה,
והיא גם צריכה להיות בעבודה.
זה מוזר. זה מלחיץ.
"אמא מה את עושה פה? מה קרה?"
"דסי, קומי אהובה שלי תשטפי פנים ונדבר"
אני לא יודעת מה לחשוב.
אני הולכת לשטוף מהר פנים
ובאה מתיישבת ליד אמא על המיטה שלי.
"מה קרה אמא? את מלחיצה אותי."
ואמא שמה את היד שלה עליי:
"את שומעת דסי שלי? בפיגוע אתמול ברובע היהודי רועי נרצח."
ואני בשוק.
ואמא מחבקת אותי.
"את בטוחה? זה לא יכול להיות.
הוא בשעה הזאת בסדר ערב בישיבה שלו.
יש לו חברותא אין סיכוי שהוא הבריז לו"
"כן. ילדה שלי. אמרו בחדשות וגם אח שלו התקשר לפה ביקש שנגיד לך."
אני לא מבינה.
אני לא בוכה, לא מעכלת,
לא יודעת מה קורה פה בכלל.
ובא לי לשלוח לו הודעה להגיד לו שהבנתי שקשה לו אבל זה לא סיבה למתוח אותי ככה.
ואני מסתובבת בבית כמו ארי בכלוב לא מדברת כלום, רק הולכת והולכת והולכת.
ופותחת את הרדיו:
"הלוויתו של רועי אור לוי שנרצח בידי מחבל בפיגוע בעיר העתיקה
תצא בשעה 12 מבית ההספדים בהר המנוחות.
רועי הותיר אחריו הורים שלוש אחיות ושני אחים."
ואני מתיישבת על הכיסא במטבח ובוהה,
ונזכרת באיזה בדיחה לא מצחיקה שהוא סיפר לי על חבר שלו,
ומנסה להיזכר במשהו אחר וכלום רק הבדיחה הזאת עם הפרצוף המוזר שהוא עשה בו.
"זהו, זה מה שעולה לי?
זה היה הדבר הכי חשוב בו?" אני מתעצבנת.
" דסי אהובה" אמא שוב מתיישבת לידי,
"אולי כדאי שתלכי להתפלל,
נראלי שזה יעשה לך טוב.
את צריכה לעשות משהו, לפרוק משהו.
עוד מעט גם ככה ההלוויה
ונראלי שאת תרצי שניסע אליה"
בזמנים כאלה לא יודעים כלום
אז פשוט מקשיבים להורים.
אז אני קמה לוקחת סידור ומתחילה להתפלל. ובתפילה כמו בתפילה המחשבות משתלטות: "מה הוא עשה שם?
אולי רועי שלי כבר התאושש
והיה בדייט עם מישהי אחרת?
"מה עם הנשק שלו? למה הוא לא ירה במחבל?"
"הרסתי לו את השבוע האחרון של החיים שלו, בגללי הוא מת עצוב.
ואני מנסה לא לתת למחשבות מקום ולהתרכז בתפילה:
"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו."
*******
מה לוקחים להלוויה?
מה לוקחים להלוויה של חבר שנרצח?
מה לוקחים להלוויה של אקס שנרצח?
אמא שמה בקבוק מים בתיק וחבילת טישו ועוד חבילת טישו, ואבא לוקח את המפתחות של האוטו ואנחנו נכנסים לאוטו ומתחילים לנסוע לירושלים.
ואני יושבת מאחורה ושותקת.
וברדיו מספרים שהפיגוע היה בתחילת הירידה לשוק הערבי:
מחבל זיהה את רועי עם כיפה סרוגה
וקפץ עליו מאחורה,
רועי צעק: "מחבל" ניסה להוציא את הנשק ולהגיב אבל כבר לא היה לו סיכוי.
וברדיו עוברים לאייטם הבא.
ואני רוצה לדעת עוד:
באיזה שעה זה היה?
למה רועי הלך שם?
הוא היה שם לבד?
מי הרג את המחבל?
אני לא באמת יודעת למה זה חשוב לי לדעת
כאילו אם אני אדע משהו יחזיר לי את רועי.
"איזה טיפשה אני!
למה מחקתי את ההודעות איתו אחרי שנפרדנו"
יש תמונות שלנו והקלטות מקסימות שלו,
ובכלל הודעות של שגרה ושל שיחה.
"איך? איך מחקתי אותם?
"הם בטוח היו עוזרים לי להיזכר בו"
ואני ממשיכה להתסכל בחלון בשוק.
אנחנו מגיעים לכניסה לעיר.
אבא מאוטט ימינה כדי לקחת פניה
חדה לרחוב גבעת שאול.
ופתאום אני נזכרת,
נזכרת איך עמדנו פה בטרמפיאדה בכניסה לעיר
וחיכינו לאוטובוס 962 כדי לנסוע לצפון לטייל ביחד יומיים.
וזהו זה הספיק.
הסכר נפרץ.
זה גמר אותי.
והדמעות, הדמעות שעצרו את עצמם מהבוקר
התפרצו בבת אחת ושתפו הכל
ביחד עם יבבות בקולי קולות ונזלת.
ואבא עוצר את הרכב בצד.
ואמא יוצאת מהרכב פותחת את הדלת
ואני נמרחת עליה בוכה וצועקת
ואף אחד מהרחוב לא מבין מה קורה
אבל זה לא מעניין אותי.
והחולצה של אמא כבר ספוגה מהדמעות שלי
ואבא מביא לי טישו
ואני מקנחת רגע את האף וממשיכה לבכות ולייבב ,
ולא בא לי להפסיק לעולם.
אולי יהיה המשך..
