מישהו שיקדם אותך בעבודת ה', אם דרך דוגמה אישית, או נושאי שיחה

יחד עם התפיסה כאן לחזק את ההכרה בכך שהקשר עם הבחור - לקראת נישואין וזוגיות שאת מגיבה אליה

חשוב להבדיל בין דברים שהם עבודת ה' שנעשים בצורה של עבודה לה' ואינם מעורבים בעניינינו האישיים, לבין דברי הרשות או דברים שאנחנו עושים לצורך עצמנו.

גם אם אני עובד כדי לקבל משכורת כדי לתת צדקה, כל עוד אני נותן את המעשרות לצדקה ומשאיר את שאר הכסף אצלי, לא מדובר בעבודת ה' (להבדיל מאשר לדוגמה עורך דין של עמותת צדקה, אם הוא באמת לוקח רק שכר בטלה או הנצרך למחייתו)

וכנ"ל לגבי זוגיות ומשפחה - אמנם נכון שאני רוצה לעשות את הדברים האלה והם רצון ה', אבל הם לא "צרכי מצוה" אלא לכל היותר חשובים מאד ודומים בערכם לצרכי מצווה.

אשה שעסקה כל היום בגידול ילדיה לתורה ומצוות זה יפה מאד וזה בסדר גמור, אבל היא פחות "עוסקת במצוות" מאשר אשה שעסקה כל היום כולו לדאוג לפרנסה של עניים.

העובדה שיש לאדם חובות כלפי המשפחה שלו, שבשבילם מותר לו לדחות קיום מצוות, אין המשמעות שמדובר במצווה גדולה יותר. מדובר במצווה שהרכיב של עבודת ה' בה הוא קטן יותר, אלא שאותה מצווה מוטלת עליו

כי כשכל אחד בטוח שהוא כל היום עסוק במצוות "גם אם זה בלבוש פרטי ואינטרסנטי",

אז איפה נשאר מקום לאחרים? איפה נשאר מקום להקרבה, ומעשה שהוא לא אינטרסנטי?

השאלה בעיני היא, כאשר מישהו כזה נדרש לעשות משהו שאין לו רווח ממנו, האם הוא עושה אותו באותה תחושת מחויבות, או שהוא מרגיש ש"מפריעים לו לעשות את המצוות שלו"?

האם אדם שעסוק בהשראת שכינה בבית שלו עצמו, פתוח באותה מידה לעסוק בהשראת שכינה בבית של מישהו אחר?

בעיני זה ממש מה שכתב הרמב"ם על "אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו". מותר לכרס שלך להיות שמחה, אבל תהיה מודע לזה שזה מה שאתה עושה. אם אדם רוצה לכבד את השבת והחג - הוא יכול לכבד את שולחן השבת של השכן באותה מידה שהוא יכול לכבד את שולחן השבת של עצמו. ואם הוא טורח יותר בשמחת עצמו מאשר בשמחת אחרים, זה כבר לא עבודת ה' אלא עבודת עצמו. "מותר" ואפילו "חיובי" או "בעל ערך" אין משמעותו מצוה.

בעיניך דברי מפרידים בין האדם לבורא, בעיני דבריך שמים את האדם במקום הבורא

*לא בטוח שזה ניצלוש... במובן מסוים זאת מטרת השרשור - להבין אם עיסוק בזוגיות הוא חלופה ראויה לעבודת ה', הוא עצמו עבודת ה', או שהוא משהו חיובי וטוב וכדאי שלא להפחית בגללו את עבודת ה'

בין הדברים שאדם עושה בכוונה נקיה לשם שמים ובין הדברים שאדם עושה מתוך כוונה טובה אבל לצורך עצמו.

כדי שאדם ידע לעשות חשבון לעצמו עד כמה הוא באמת עובד את ה'.

אם באמת אדם רואה, שכשיש לו אפשרות הוא פועל למען אחרים או שלא למטרות רווח באותה נכונות, אז אכן הוא יכול להניח שגם מה שהוא עושה לצורך עצמו זה גם בגלל עבודת ה' שבזה.

אבל אם לא, שלא יטעה את עצמו ולא ישלה את עצמו.

עבודת ה' היא כאשר אתה עושה דברים לשם ה'.

כאשר אתה עושה פעולה חשובה ונכונה, אתה פועל בהתאם לרצון ה', אבל אתה צריך להיות בדרגה גבוהה של קדושה כדי שארוחת בוקר שלך תהיה עבודת ה' באופן מלא. רוב הסיכויים שארוחת בוקר שלך היא הנאה אישית שלך, ובמקרה הטוב אתה גם לוקח אותה בחשבון כחלק מהתוכנית הכללית של עבודת ה' שלך. אבל כמעשה פרטי היא לא עבודת ה'. היא אמצעי חשוב לעבודת ה'. אסור לבלבל בין תכלית לאמצעי. (תכלית - להניח תפילין. אמצעי - להיות אדם בריא)

אין לי בעיה שתאכל ותהנה. אתה לא חייב להתענות משבת לשבת. אבל אל תקרא להנאות שלך עבודת ה'.

תנאים ואמוראים היו מתענים על דברים שקטנים בעינינו. הם לא חשבו שהאכילה שלהם חשובה מספיק, וחשבו שלהמנע מאכילה זה עבודת ה'. זה לא אומר שאסור לנו לאכול לשובע, אבל המחשבה כאילו האכילה שלנו היא עבודת ה' לעצמה - זה לא עומד במבחן המציאות.

מותר להיות לא פרפקציוניסט, אבל אז עבוד ה' שלך היא לא "פרפקט". פשוט צריך להכיר בזה.

אבל התכחשות לקיומו של מדד אובייקטיבי לא תעזור לך

בדיוק כמו שאתה יכול להחליט שלא חשוב לך להיות יפה. מספיק לך שהאנשים הקרובים אליך יאהבו אותך. אבל זה לא הופך אותך ליפה.

לא תואם לטיעון שלך

אם עבודת ה היא לא דבר אובייקטיבי, איך אתה יכול לומר דברים קשים כל כך על אנשים שמתכוונים לעשות טוב ועושים כמיטב יכולתם?

ולגבי הכותרת - הם לא אמרו שאין כלות מכוערות. הם אמרו שלא צריך לספר את זה לחתן, הוא ראה לבד ומעדיף לשמוע שזה לא כל כך נורא

ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם כו'

משל לשני אנשים שאכלו פסחים, זה אכל לשם מצוה וזה אכל לשם אכילה גסה

אותו מעשה יכול להיות עבודת ה' אם זאת הכוונה שלו, או לא.

לפעמים יש מבחן זמין (לפנק את אשתך בחופשה זוגית או להוציא את הכסף הזה על הלוואה דחופה למישהו שהולכים לזרוק אותו מהבית - ההחלטה ללכת על הבחירה הראשונה היא לא תמיד טעות אבל נדיר שהיא תהיה עבודת ה') והרבה פעמים זה נבחן רק באמיתות הכוונה

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.