גם לי נפל האסימון. כן, אני לא נחום איש גמזו, אני לא מושלם[1], "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי?" המחשבה הזו נרמזה במילים "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב" וכמו כן נרמז בהם העניין שהקב"ה הוא "אלקי יצחק" כמו שהוא "אלקי אברהם", כלומר – מה אברהם עמל על אמונתו ובטחונו בה', כך עשה יצחק ולא נמשך במסורת אבות אחרי אמונת אביו. הם עבדו כדי להגיע לשלימות שלהם, כדי להיות ראויים לזכות להקבר במערת המכפלה שעניינה ששני העולמות, הזה והבא, הם כפולים – זהים ממש.
אני לא יכול להפך הכל בשנייה, ברגע אחד לחבר את החוסר ולהגיע לבטחון, דרושה לי עבודה. דרוש לי זמן, ואין לי מנוס מן הכאב והצער.
היפוך הוא פעולה אלקית, לכן כל המהלך של פורים הוא נס פלאי, שידוד מערכות הטבע. אני כפוף לטבע, אני חסר אונים מולו. אין לי "זבנג וגמרנו"; תכיר, זה טבע וככה הוא מתנהל. זו היא האצבע על פגם האופי שלי.
כשאני מרגיש את החוסר, (את הקושי וחוסר הנעימות) – אסור לי לברוח ממנו, אני צריך לדעת להכיל אותו בתוכי ולהפיק ממנו את עיקר תכליתו – תפילה (וזה עיקר עיקרו של השיעור החשוב של הגר"מ שפירא זצ"ל בפרשת חיי שרה תשס"ב)! את הקריאה האלקית "תתחבר אלי! תתדבק בי! תחשוב עלי, תזכר בי; ולבסוף – תבטח בי". רק כך אפשר להרגיע ולמלא באופן מסוים את החוסר ולעלות במעלות המציאות והאלקים.
[1] אני לא יכול לקבל מיד בשמחה כל דבר שלילי שקורה בלי לעבור דרך שלב של כאב וצער. בלי תחושת חוסר, בלי עבודה והתחברות. אני עוד לא כל כך מחובר.
