יאללה בא לי לשתף אתכן בסיפור לידה!
נתחיל מהנקודת זמן שבה יצאתי לחופשת מחלה מהעבודה שבוע לפני התאריך.
מתכננת לנצל את הזמן הזה לסדר בבית ובבגדים של הילדה, לקניות של בגדי חורף והשלמות לניו בורן, אפיה וכו.
בשבת שלפני היום הראשון לחופש אני מעקמת את הקרסול השמאלי בנסיבות מלחיצות.. כמעט נפלתי על אחיין בן עשרה חודשים תודות לחוסר שיווי משקל הכללי בו אני שרויה ועצרתי את עתמי מליפול.
שבת שלמה אני מדדה על הרגל וקצת חוששת שלא יעבור לי עד הלידה. לשמחתי עד יום ראשון בבוקר אין זכר לכאב אבל כאבים בהריון כידוע לא עוברים אלא רק מתחלפים...
מסתבר שהפעלתי לחץ יותר מדי גדול על רגל ימין ובתוספת העוברית החמודה שגם ככה ישבה לי על איזה עצב בצד ימין החמיר לי הכאב שהיה לי בירך מרמה של כמה פעמים ביום בעצמה סבירה לרמה של כמעט כל כמה פסיעות כאב חד ותחושה שהרגל נתלשת ברמת איבוד נשימה ובכי.
ככה אני מתנהלת בבית. שוקלת ללכת למיון כי חושבת שאולי זה צירים, מבינה שזה לא ושאין להם באמת מה לעשות איתי ומחליטה להשאר בבית. עובר עוד יום. רואה שלא יכולה לשאת את הכאב וכל התכניות יורדות לטמיון ומתחילה לברר על טיפול..הגעתי למאזנת אגן שאומרת שיש לה איך לעזור. ביום הבחירות נוסעת מרחק של חצי שעה ומקבלת טיפול מפנק ולא זול של שעה וחצי. יוצאת מהטיפול עם תחושה משוחררת אבל הכאב לא עובר.. המטפלת אומרת שיכול לקחת כמה ימים ואני רק חושבת שבטח אלד עד אז. תכלס תוך יומיים חל שיפור ניכר ואני כבר רוצה ללדת. מגיע התאריך בשבת שאחרי ועדין אין כלום.
ביום ראשון מתחילה מעקב הריון עודף בקופה. יאמר לשבחו של הרופא הקשוח שלי שהסכים לקבל אותי עד שבוע 41 למעקב אצלו ולחסוך לי נסיעות וככה אני מבלה אצלו 3 פעמים בשבוע לבדיקת אולטרא סאונד ואז הולכת לחדר אחיות למוניטור. כל פעם שנבדקת כל הנתונים נראים טוב. אין שום סיבה ללחץ והוא לא מדבר על זירוז. כמה שבועות לפני כן היתה הערכת משקל גבוהה ואז היא התמתנה ככה שגם מהכיוון הזה הכל בסדר.
מביקורת לביקורת הפתיחה מעט מתקדמת וכך גם המחיקה. ביום ראשון של תחילת שבוע 41 אני מגיעה אליו והוא מציע סטריפינג כי יש פתיחה 2 ומחיקה 70 אחוז. אני לא מעונינת.. חוזרת הביתה ובמשך היום מתחילים להופיע צירים. אני מנסה לתזמן אבל אין אחידות באורך ובתדירות רק העובדה שזה ממשיך בלי לעצור מלמדת אותי שאנחנו מתקדמים..
בשעה 11 בלילה אני מחליטה ליצור קשר עם אמא שלי למרות שהצירים ממש מתונים. אמא שלי מציעה לצאת לבית רפואה ואני לא מתווכחת למרות שבלב מרגישה שאני עוד רחוקה מאד מלידה פעילה. משאירים את הגדולה אצל ההורים ואבא שלי לוקח אותי את בעלי ואמא שלי ברכב לבית רפואה. בנסיעה הצירים ממש מתמתנים ואני מתחילה להתפדח שסתם נוסעים. מגיעים לקבלה, האחות אומרת לי את לא נראית בלידה אבל בכל זאת ממליצה לך להתאשפז ולקבל זירוז כי את כבר בשבוע 41+2.. אני מבינה שאני מסתבכת ומאד לא רוצה זירוז. היתה לי לידה ראשונה מהירה יחסית שהתפתחה טבעי ולא מעונינת לחוות הפעם משהו אחר.. מצד שני לחזור הביתה גם לא בא לי בכלל.. כבר לא יכולה לשאת את זה שאני בהריון בבית. אני מציעה לאחות לעשות לי סטריפינג ולשחרר אותי הביתה. היא מסרבת כי בלידה שניה אפשר ללדת בבית לטענתה אחרי סטריפינג. אני מסכימה שתעשה פתיחה ואם תהיה פתיחה משמעותית אני מוכנה לעשות סטריפינג ולהשאר. היא בודקת אותי ואומרת פתיחה 3 את מסכימה לי לעשות סטריפינג? אני נושמת עמוק ומאשרת.. כואב מאד אבל קצר ואז היא מוציאה כפפה מלאת דם ומראה לי. אני מחליטה לתת לצירים להתפתח לפני שנכנסת לחדר לידה ויושבת בינתיים בחוץ עם הפלאפון ומכשיר טנס. באמת הסטריפינג הגביר את הצירים ואחרי שעה של צירים כואבים אני הולכת לבדיקה נוספת שמראה שאני באותה פתיחה. הרופאה שבדקה ממליצה להכנס לחדר לידה ולעשות חוקן. היא טוענת שזה מה שתוקע אותי.. אני נכנסת באופטימיות מרובה. השעה 4 לפנות בוקר. המילדת שמקבלת אותי עושה לי חוקן ומציעה לי להתקלח. כאן הרגע שמתחיל להזכיר לי את הלידה הקודמת ואני בנאיביות בטוחה שאני הולכת לחזור על הסרט של לידה קודמת. שעה וחצי במקלחת ויוצאת עם פתיחה מלאה ללידה.. (ההבדל היה שבלידה קודמת ירדו לי המים בבית וכאן עוד לא ירדו).
במציאות אני נכנסת ומתרוקנת. מתחילה להתקלח ומחכה לצירים החזקים שיבואו. פעם שעברה בכל ציר עשיתי תרגיל של אמית לידה וזה ממש קידם אותי. פה אני עושה את התרגילים ובכל זאת הצירים לא מתגברים. אחרי קרוב לשעה במקלחת אני מבינה שאין טעם להשאר ויוצאת.. יושבת קצת על כדור פיזיו ואז המילדת מבקשת לעשות מוניטור. אני מחברת חזרה את הטנס ומתמודדת יפה עם הצירים בעזרתו. המוניטור בסדר אבל מראה על צירים נמוכים. למפרע התברר לי שאין כל כך משמעות לגובה הצירים מבחינת הרופאים אבל אני חושבת שזה מראה שאני עוד רחוקה מאד ומתבאסת. שוב בודקים פתיחה ושוב אותו דבר. המילדת מעלה השערה שכנראה הגוף שלי זקוק לפקיעת מים כדי לקדם לידה. היא אומרת שתהיה החלפת משמרות ואז יבואו רופאים ויתנו חוות דעת. בהחלפת משמרות אני מגלה שיש לי מיילד!! אחד מתוך חמש בארץ. בהתחלה מתבאסת ממש אבל אז מחליטה לשחרר... אין לי אנרגיות להוציא על זה. הוא רואה שאני חיוורת ומציע לי ארטיק. באותו רגע לא בא לי אבל אחר כך זה נהיה בדיחה כי עד סוף הלידה כל פעם שרציתי הוא לא היה בשטח או שאמר שיביא ובסוף שכח ותמיד כשהוא הציע לא היה בא לי. בכל אופן השעה היתה בערך7-8 ושאלו אותי אם ארצה אפידורל לפני הפקיעת מים. לא ידעתי אם כן או לא אז בכל מקרה התחילו לתת לי נוזלים. עובר הזמן והמיילד הנחמד עסוק בחדרים דחופים יותר וגם הרופאים נקראים לאיזה ניתוח חרום ואני בינתיים רק מסתכלת על המוניטור ומתבאסת מהצירים הנמוכים.. אני מרגישה שעוד יכולה לסחוב עם הטנס מבחינת עוצמות הכאב אבל בגלל שזה מחייב שליטה שלי בכפתורים אני כבר שוקלת לקחת אפידורל כי רוצה לנוח. בשעה 9 נכנסות רופאות שאומרות שהפתיחה עדין אותו דבר! הן מציעות פקיעת מים ואני מחליטה לקחת אפידורל קודם..
בערך ב10 אני מקבלת אפידורל. חוויה מוזרה. המיילד יושב מולי וסוג של מבקש שאתמך בו..(זה בדיוק החוויה שלא רציתי לעבור). אחרי האפידורל כל הגוף שלי רדום ברמה שלא דמינתי. אני שוכבת כאבן שאין לה הופכין ומעיין הדמעות שלי נפתח.. מתחילה לבכות בהתחלה בכי של פורקן והקלה ואחכ זה כבר מתחלף בבכי של תסכול... המיילד שם לי ניגונים חסידיים ביוטיוב. אמא שלי ובעלי מנמנמים ואני מתוסכלת. מרגישה מובסת. אחרי שעה נכנסת הרופאה לפקוע את המים ואז אני ממשיכה בבכי שלי. כבר לא מאמינה שזה יקדם משהו.. מסתכלת על המוניטור ומדמינת שאני גומרת בזירוז שלא עובד או בחדר ניתוח. מסתבר שזה דוקא היה החלק הטוב בסיפור כי תכלס כעבור שעתיים מפקיעת המים המיילד בא לבדוק אותי ואומר לי שאני פתיחה 7 ומחיקה מלאה. אני נשנקת מהתרגשות שמשהו אכן זז ומתחילה להתעודד שאוטוטו זה קורה.. עדין מבואסת מאד מהאפידורל שמשתק אותי.
באמת תוך שעה אני מרגישה לחץ חזק ומתחילים להתכונן ללידה. הלחיצות הפעם מאד שונות. אני פחות מרגישה את הקשר בין הלחיצה שלי להתקדמות של הראש בתעלה.. הכל חסר תחושה כזה.
הרגליים שלי מפוסקות ומונחות על הפלסטיקים האלה ואני רק לוחצת. זה לא כל כך כואב פשוט קצת מייאש ואני גונחת בכל לחיצה. באיזה שלב אני מרגישה שהראש חוזר אחורה ואני כמעט באה להציע למיילד לעשות ואקום או חתך רק לגמור עם זה. המיילד דוקא מעודד אותי שאני לוחצת ממש טוב ובאיזה שלב הוא אומר להפסיק ללחוץ ולעשות "פוףףף" אני מרגישה שהראש יוצא ואחריו כל הגוף. העוברית בוכה בכי שממש מזכיר את הגדולה והיא גם עושה עלי קקי בכמות בדיוק כמו שהגדולה עשתה ברגע היוולדה.. שמים אותה עלי ואני מותשת ממש לא כל כך מתרגשת.. שוקלים אותה וכולם בהלם 3.928!! אני ידעתי תכל'ס שהיא ענקית... הרגשתי את זה כל הזמן. היא מלאה בפנים ונפוחה. לחיים ענקיות וכפלי שומן בין האף למצח. כמובן שכזה משקל לא הצלחתי להוציא בלי להקרע כהוגן ואז מגיע החלק של התפרים...
בלידה הקודמת היתי כל כך בהיי מהלידה שלא אכפת היה לי מהתפרים בכלל. הפעם אני מרגישה שזה שובר אותי מאד. מה גם שלא עשו לי הרדמה מקומית כי סמכו על האפידורל וזה גורם לי להרגיש את כל ההתעסקות של התפירה בצורה מעוררת חלחלה.. אין לי כבר יכולת לשאת כאב או התעסקות במקומות רגישים אחרי כל הדברים הפולשניים שעברתי בלידה הזאת ואני בוכה ללא הפוגה. שואלת את התופר אם זה יקח עוד הרבה זמן והוא עונה שבדכ הוא פחות דוגרי אבל זה לגמרי עומד לקחת זמן. לידו עומד עוד משהו שבוהה בי כאילו אני תמונה. הוא אפילו לא ביקש רשות.. התופר מנסה להסיח את דעתי עם שאלות על העבודה אבל לא מצליח להיות יצירתי ולהוביל את השיחה. באיזה שלב הוא שואל אותי אם אני מכירה רב מסויים שגר בעיר שלו ובדיוק הרגל שלי נופלת מהמנח שלה ובגלל שאני לא מצליחה להרים אותה בעצמי אני צורחת בהיסטריה " נפלה לי הרגל".. הוא עוזר לי להרים ואומר לי " מה קרה? הרגל שלך התרגשה מהשם של הרב?"..
אותי זה לא מצחיק ורק מחכה שהוא יסיים. הוא מסייים סוף סוף ומחמיא לעצמו על איזה עבודה מטורפת הוא עשה.. מבקש ממני להזהר על התפרים( גם ביחסים) ואני לא מבינה מה הוא רוצה ממני.
אבל פה לא נגמרה המסכת שלי כי יש דימום מוגבר והוא לוחץ לי על הרחם. נותנים לי ציטוטק דרך הנרתיק ואני נשארת עוד בחדר לידה. עובר זמן ורוצים להעביר אותי למחלקה אבל אז שוב אומרים שיש דימום מוגבר וכל שניה מישהו אחר לוחץ לי על הרחם בלי רחמים. מחליטים לשים שוב קטטר כי טוענים שהשתן זה מה שמונע מהרחם להתכווץ ואחרי 4 שעות מהלידה אני מגיעה סוף סוף למחלקה כמו סמרטוט..
עובר עלי כמה שעות עד שאני מתחזקת ומתחילה לקבל פרופורציות על כל הלידה ולהודות לה' על המתנה היקרה!
בה אני שבועים אחרי ועכשיו מתאוששת לי ונהנית מהאוצר היקר שלי.
תודה למי ששרדה עד כאן..
נתחיל מהנקודת זמן שבה יצאתי לחופשת מחלה מהעבודה שבוע לפני התאריך.
מתכננת לנצל את הזמן הזה לסדר בבית ובבגדים של הילדה, לקניות של בגדי חורף והשלמות לניו בורן, אפיה וכו.
בשבת שלפני היום הראשון לחופש אני מעקמת את הקרסול השמאלי בנסיבות מלחיצות.. כמעט נפלתי על אחיין בן עשרה חודשים תודות לחוסר שיווי משקל הכללי בו אני שרויה ועצרתי את עתמי מליפול.
שבת שלמה אני מדדה על הרגל וקצת חוששת שלא יעבור לי עד הלידה. לשמחתי עד יום ראשון בבוקר אין זכר לכאב אבל כאבים בהריון כידוע לא עוברים אלא רק מתחלפים...
מסתבר שהפעלתי לחץ יותר מדי גדול על רגל ימין ובתוספת העוברית החמודה שגם ככה ישבה לי על איזה עצב בצד ימין החמיר לי הכאב שהיה לי בירך מרמה של כמה פעמים ביום בעצמה סבירה לרמה של כמעט כל כמה פסיעות כאב חד ותחושה שהרגל נתלשת ברמת איבוד נשימה ובכי.
ככה אני מתנהלת בבית. שוקלת ללכת למיון כי חושבת שאולי זה צירים, מבינה שזה לא ושאין להם באמת מה לעשות איתי ומחליטה להשאר בבית. עובר עוד יום. רואה שלא יכולה לשאת את הכאב וכל התכניות יורדות לטמיון ומתחילה לברר על טיפול..הגעתי למאזנת אגן שאומרת שיש לה איך לעזור. ביום הבחירות נוסעת מרחק של חצי שעה ומקבלת טיפול מפנק ולא זול של שעה וחצי. יוצאת מהטיפול עם תחושה משוחררת אבל הכאב לא עובר.. המטפלת אומרת שיכול לקחת כמה ימים ואני רק חושבת שבטח אלד עד אז. תכלס תוך יומיים חל שיפור ניכר ואני כבר רוצה ללדת. מגיע התאריך בשבת שאחרי ועדין אין כלום.
ביום ראשון מתחילה מעקב הריון עודף בקופה. יאמר לשבחו של הרופא הקשוח שלי שהסכים לקבל אותי עד שבוע 41 למעקב אצלו ולחסוך לי נסיעות וככה אני מבלה אצלו 3 פעמים בשבוע לבדיקת אולטרא סאונד ואז הולכת לחדר אחיות למוניטור. כל פעם שנבדקת כל הנתונים נראים טוב. אין שום סיבה ללחץ והוא לא מדבר על זירוז. כמה שבועות לפני כן היתה הערכת משקל גבוהה ואז היא התמתנה ככה שגם מהכיוון הזה הכל בסדר.
מביקורת לביקורת הפתיחה מעט מתקדמת וכך גם המחיקה. ביום ראשון של תחילת שבוע 41 אני מגיעה אליו והוא מציע סטריפינג כי יש פתיחה 2 ומחיקה 70 אחוז. אני לא מעונינת.. חוזרת הביתה ובמשך היום מתחילים להופיע צירים. אני מנסה לתזמן אבל אין אחידות באורך ובתדירות רק העובדה שזה ממשיך בלי לעצור מלמדת אותי שאנחנו מתקדמים..
בשעה 11 בלילה אני מחליטה ליצור קשר עם אמא שלי למרות שהצירים ממש מתונים. אמא שלי מציעה לצאת לבית רפואה ואני לא מתווכחת למרות שבלב מרגישה שאני עוד רחוקה מאד מלידה פעילה. משאירים את הגדולה אצל ההורים ואבא שלי לוקח אותי את בעלי ואמא שלי ברכב לבית רפואה. בנסיעה הצירים ממש מתמתנים ואני מתחילה להתפדח שסתם נוסעים. מגיעים לקבלה, האחות אומרת לי את לא נראית בלידה אבל בכל זאת ממליצה לך להתאשפז ולקבל זירוז כי את כבר בשבוע 41+2.. אני מבינה שאני מסתבכת ומאד לא רוצה זירוז. היתה לי לידה ראשונה מהירה יחסית שהתפתחה טבעי ולא מעונינת לחוות הפעם משהו אחר.. מצד שני לחזור הביתה גם לא בא לי בכלל.. כבר לא יכולה לשאת את זה שאני בהריון בבית. אני מציעה לאחות לעשות לי סטריפינג ולשחרר אותי הביתה. היא מסרבת כי בלידה שניה אפשר ללדת בבית לטענתה אחרי סטריפינג. אני מסכימה שתעשה פתיחה ואם תהיה פתיחה משמעותית אני מוכנה לעשות סטריפינג ולהשאר. היא בודקת אותי ואומרת פתיחה 3 את מסכימה לי לעשות סטריפינג? אני נושמת עמוק ומאשרת.. כואב מאד אבל קצר ואז היא מוציאה כפפה מלאת דם ומראה לי. אני מחליטה לתת לצירים להתפתח לפני שנכנסת לחדר לידה ויושבת בינתיים בחוץ עם הפלאפון ומכשיר טנס. באמת הסטריפינג הגביר את הצירים ואחרי שעה של צירים כואבים אני הולכת לבדיקה נוספת שמראה שאני באותה פתיחה. הרופאה שבדקה ממליצה להכנס לחדר לידה ולעשות חוקן. היא טוענת שזה מה שתוקע אותי.. אני נכנסת באופטימיות מרובה. השעה 4 לפנות בוקר. המילדת שמקבלת אותי עושה לי חוקן ומציעה לי להתקלח. כאן הרגע שמתחיל להזכיר לי את הלידה הקודמת ואני בנאיביות בטוחה שאני הולכת לחזור על הסרט של לידה קודמת. שעה וחצי במקלחת ויוצאת עם פתיחה מלאה ללידה.. (ההבדל היה שבלידה קודמת ירדו לי המים בבית וכאן עוד לא ירדו).
במציאות אני נכנסת ומתרוקנת. מתחילה להתקלח ומחכה לצירים החזקים שיבואו. פעם שעברה בכל ציר עשיתי תרגיל של אמית לידה וזה ממש קידם אותי. פה אני עושה את התרגילים ובכל זאת הצירים לא מתגברים. אחרי קרוב לשעה במקלחת אני מבינה שאין טעם להשאר ויוצאת.. יושבת קצת על כדור פיזיו ואז המילדת מבקשת לעשות מוניטור. אני מחברת חזרה את הטנס ומתמודדת יפה עם הצירים בעזרתו. המוניטור בסדר אבל מראה על צירים נמוכים. למפרע התברר לי שאין כל כך משמעות לגובה הצירים מבחינת הרופאים אבל אני חושבת שזה מראה שאני עוד רחוקה מאד ומתבאסת. שוב בודקים פתיחה ושוב אותו דבר. המילדת מעלה השערה שכנראה הגוף שלי זקוק לפקיעת מים כדי לקדם לידה. היא אומרת שתהיה החלפת משמרות ואז יבואו רופאים ויתנו חוות דעת. בהחלפת משמרות אני מגלה שיש לי מיילד!! אחד מתוך חמש בארץ. בהתחלה מתבאסת ממש אבל אז מחליטה לשחרר... אין לי אנרגיות להוציא על זה. הוא רואה שאני חיוורת ומציע לי ארטיק. באותו רגע לא בא לי אבל אחר כך זה נהיה בדיחה כי עד סוף הלידה כל פעם שרציתי הוא לא היה בשטח או שאמר שיביא ובסוף שכח ותמיד כשהוא הציע לא היה בא לי. בכל אופן השעה היתה בערך7-8 ושאלו אותי אם ארצה אפידורל לפני הפקיעת מים. לא ידעתי אם כן או לא אז בכל מקרה התחילו לתת לי נוזלים. עובר הזמן והמיילד הנחמד עסוק בחדרים דחופים יותר וגם הרופאים נקראים לאיזה ניתוח חרום ואני בינתיים רק מסתכלת על המוניטור ומתבאסת מהצירים הנמוכים.. אני מרגישה שעוד יכולה לסחוב עם הטנס מבחינת עוצמות הכאב אבל בגלל שזה מחייב שליטה שלי בכפתורים אני כבר שוקלת לקחת אפידורל כי רוצה לנוח. בשעה 9 נכנסות רופאות שאומרות שהפתיחה עדין אותו דבר! הן מציעות פקיעת מים ואני מחליטה לקחת אפידורל קודם..
בערך ב10 אני מקבלת אפידורל. חוויה מוזרה. המיילד יושב מולי וסוג של מבקש שאתמך בו..(זה בדיוק החוויה שלא רציתי לעבור). אחרי האפידורל כל הגוף שלי רדום ברמה שלא דמינתי. אני שוכבת כאבן שאין לה הופכין ומעיין הדמעות שלי נפתח.. מתחילה לבכות בהתחלה בכי של פורקן והקלה ואחכ זה כבר מתחלף בבכי של תסכול... המיילד שם לי ניגונים חסידיים ביוטיוב. אמא שלי ובעלי מנמנמים ואני מתוסכלת. מרגישה מובסת. אחרי שעה נכנסת הרופאה לפקוע את המים ואז אני ממשיכה בבכי שלי. כבר לא מאמינה שזה יקדם משהו.. מסתכלת על המוניטור ומדמינת שאני גומרת בזירוז שלא עובד או בחדר ניתוח. מסתבר שזה דוקא היה החלק הטוב בסיפור כי תכלס כעבור שעתיים מפקיעת המים המיילד בא לבדוק אותי ואומר לי שאני פתיחה 7 ומחיקה מלאה. אני נשנקת מהתרגשות שמשהו אכן זז ומתחילה להתעודד שאוטוטו זה קורה.. עדין מבואסת מאד מהאפידורל שמשתק אותי.
באמת תוך שעה אני מרגישה לחץ חזק ומתחילים להתכונן ללידה. הלחיצות הפעם מאד שונות. אני פחות מרגישה את הקשר בין הלחיצה שלי להתקדמות של הראש בתעלה.. הכל חסר תחושה כזה.
הרגליים שלי מפוסקות ומונחות על הפלסטיקים האלה ואני רק לוחצת. זה לא כל כך כואב פשוט קצת מייאש ואני גונחת בכל לחיצה. באיזה שלב אני מרגישה שהראש חוזר אחורה ואני כמעט באה להציע למיילד לעשות ואקום או חתך רק לגמור עם זה. המיילד דוקא מעודד אותי שאני לוחצת ממש טוב ובאיזה שלב הוא אומר להפסיק ללחוץ ולעשות "פוףףף" אני מרגישה שהראש יוצא ואחריו כל הגוף. העוברית בוכה בכי שממש מזכיר את הגדולה והיא גם עושה עלי קקי בכמות בדיוק כמו שהגדולה עשתה ברגע היוולדה.. שמים אותה עלי ואני מותשת ממש לא כל כך מתרגשת.. שוקלים אותה וכולם בהלם 3.928!! אני ידעתי תכל'ס שהיא ענקית... הרגשתי את זה כל הזמן. היא מלאה בפנים ונפוחה. לחיים ענקיות וכפלי שומן בין האף למצח. כמובן שכזה משקל לא הצלחתי להוציא בלי להקרע כהוגן ואז מגיע החלק של התפרים...
בלידה הקודמת היתי כל כך בהיי מהלידה שלא אכפת היה לי מהתפרים בכלל. הפעם אני מרגישה שזה שובר אותי מאד. מה גם שלא עשו לי הרדמה מקומית כי סמכו על האפידורל וזה גורם לי להרגיש את כל ההתעסקות של התפירה בצורה מעוררת חלחלה.. אין לי כבר יכולת לשאת כאב או התעסקות במקומות רגישים אחרי כל הדברים הפולשניים שעברתי בלידה הזאת ואני בוכה ללא הפוגה. שואלת את התופר אם זה יקח עוד הרבה זמן והוא עונה שבדכ הוא פחות דוגרי אבל זה לגמרי עומד לקחת זמן. לידו עומד עוד משהו שבוהה בי כאילו אני תמונה. הוא אפילו לא ביקש רשות.. התופר מנסה להסיח את דעתי עם שאלות על העבודה אבל לא מצליח להיות יצירתי ולהוביל את השיחה. באיזה שלב הוא שואל אותי אם אני מכירה רב מסויים שגר בעיר שלו ובדיוק הרגל שלי נופלת מהמנח שלה ובגלל שאני לא מצליחה להרים אותה בעצמי אני צורחת בהיסטריה " נפלה לי הרגל".. הוא עוזר לי להרים ואומר לי " מה קרה? הרגל שלך התרגשה מהשם של הרב?"..
אותי זה לא מצחיק ורק מחכה שהוא יסיים. הוא מסייים סוף סוף ומחמיא לעצמו על איזה עבודה מטורפת הוא עשה.. מבקש ממני להזהר על התפרים( גם ביחסים) ואני לא מבינה מה הוא רוצה ממני.
אבל פה לא נגמרה המסכת שלי כי יש דימום מוגבר והוא לוחץ לי על הרחם. נותנים לי ציטוטק דרך הנרתיק ואני נשארת עוד בחדר לידה. עובר זמן ורוצים להעביר אותי למחלקה אבל אז שוב אומרים שיש דימום מוגבר וכל שניה מישהו אחר לוחץ לי על הרחם בלי רחמים. מחליטים לשים שוב קטטר כי טוענים שהשתן זה מה שמונע מהרחם להתכווץ ואחרי 4 שעות מהלידה אני מגיעה סוף סוף למחלקה כמו סמרטוט..
עובר עלי כמה שעות עד שאני מתחזקת ומתחילה לקבל פרופורציות על כל הלידה ולהודות לה' על המתנה היקרה!
בה אני שבועים אחרי ועכשיו מתאוששת לי ונהנית מהאוצר היקר שלי.
תודה למי ששרדה עד כאן..
מדברים
