שוב אני מתחילה מהבהרה, שכרגע אני לא מטפלת,
אלא יותר מורה-מלווה לכלים ומיומנויות שכנראה באמת נשכחו מאיתנו.
אז המקום שאני כותבת ממנו זה קצת תפר של בין לבין.
א. את צודקת לגמרי שיש הבדל בין למידה לטיפול. למידה היא מומלצת כל הזמן וטיפול הוא כשמגיעים למקום שמתקשים להתמודד איתו לבד, באיזשהו מקום.
ולמידה ורכישה של כלים להתמודדות בהחלט יכולה לחסוך התקלויות.
המילה טיפול באמת כוללת מנעד מאד רחב היום.
יש טפולים מעמיקים מקצועיים מקיפים וארוכים, יש גם דברים יותר מינוריים.
הדבר החשוב בעיני באמת הוא שאנחנו נמצאים באיזשהי התקדמות. ובעיני התקדמות, בכל תחום, זוגי, אישי, בעבודת ה', בעבודה, בנקיון הבית
תעבור כמעט תמיד דרך התקדמות פנימית. דרך הנפש.
אני רואה את זה שוב ושוב ושוב כמו פלא, כל מיני סוגיות שנשים נתקעות בהן שנים אפילו כאלה שנראות פחות קשורות לפעמים, כמו איך לטפל בבית ולתחזק אותו, או איך להתמודד עם המנהלים בעבודה, או איך להיות במקום שנכון לי בחברה או במשפחה,
בסוף או יותר נכון בהתחלה יושבות על איזה משהו בנפש ונפתרות כשהמשהו הזה נפתר.
ואני מאמינה גם באמונה שלמה שזה לא סתם, כי ה' רוצה אותנו גדלות, ומחוברות לנשמה שלנו, והמציאות שסובבת אותנו על פרטיה הקטנים והגדולים,
דרך רצונות שנטועים בנו ולא מתממשים או כן מתממשים, דרך מה שזה מציף בנו,
דרך קושי ותסכול, או דרך אמונה ורצונות לטוב מובילות אותנו בצורה הכי עמוקה למה שנועדנו להיות פה בעולם.
האם השכלול של כלי הנפש שלנו יגיע מלמידה בקורס? מקריאת ספר? מהתייעצות בפורום?משיעור תורה? מטיפול? משיחה עמוקה עם חברה טובה? מעצות מאמא?
כל האפשרויות נכונות ובכל מצב מתאים משהו אחר.
גם אני באופן אישי גדלתי מזה ומזה ומזה ומזה, ומשתדלת כל הזמן להמשיך ולגדול,
בכל פעם בדרך שנכונה לאותו הזמן. זו עבודת חיים, זה בעצם *ה*חיים בעיני.
וכשנמצאים במקום כזה זה אושר גדול וצמיחה גדולה וזה בעיני דבר שנכון לכל אדם.
הדרך לעשות את זה היא לא אחת ויחידה.
היא משתנה מאדם לאדם, ומזמן לזמן וכל אחת יכולה למצוא את הדרך שנכונה ומתאימה עבורה בכל שלב, וכאמור זה יכול להיות מליון דברים ואין תשובה אחת נכונה חוץ מזה שיש הרבה תשובות נכונות
וככל שנחזור לעצמנו, נקשיב לעצמנו, נהיה מודעות למה הנשמה שלנו מבקשת
ולצורך ולכח הגדול שלה להעיף אותנו כך ייטב לנו.
(מרגישה שתימצתתי פה יריעה גדולה ועמוקה למילות קוד, כי באמת שאפשר לחפור על זה עוד הרבה רק
שלצערי זמני קצוב כרגע..)
ב. אני הכי בעד להשתדל ולחזור למערכות יחסים טבעיות בריאות ונכונות,
קודם כל מול עצמנו, שזה המקום הראשון שבו כולנו נאבדות קצת, וכמובן מול ה', מול ההורים, מול הילדים, מול הבעל, מול הסביבה.
וספציפית בוודאי שמול ההורים.
הבעיה היחידה היא שיש מערכות יחסים במקרים מסויימים שהן מורכבות ומסובכות מאד,
והדרך להגיע למקום שבו אני יכולה להתייצב בבריאות מול אמא, ולקבל מענה מבריא הוא דבר שנראה רחוק.
אבל גם כאן אני לגמרי רואה וזה מדהים שככל שיש התיישרות פנימית של מי אני ומה אני מול עצמי, מה קורה בי, מה כואב לי, מה אני בכלל רוצה ומה פוגע בי, ואיך אני מתנהלת עם כל זה
לגמרי מאפשר תיקון גם במערכות יחסים מורכבות שבו המקום הנכון והחשוב הזה,
של להתייעץ עם אמא הוא לא טבעי וטוב ומכוון כמו שהכי נכון שיהיה.
ג. למרבה הצער הנתק הוא רב דורי, ולכל אחד מאיתנו בדור הזה ובדורות הקודמים יש עבודה של תיקון וחזרה לעצמנו.
אני כמו שכתבתי ממש רואה שככל שאנחנו חוזרים אל עצמנו ולמקום הבריא והנכון שנמצא בנו ומתכווננים בצורה בריאה,
אז גם המקום הזה הולך ומתיישר. זה בא ביחד.
הסיבות שאני רואה שנשים מתרחקות מעצמן זה קודם כל שרובנו גדלים על שדר כזה, מגיל צעיר מאד
בכל מה שסובב אותנו, גם הורים הרבה פעמים, וגם גננות וחברה וכו
שהצורה שבה נכון לחיות, והדרך שבה נהיה אהובים ונחשב מצליחים היא מאד מסויימת
וממילא אפשר לראות איך עם הגיל הרבה פעמים לאט לאט מאבדים חלק מהאותנטיות,
חלק מהחיבור לרצון וללב שלנו, ובעצם את החיבור לעצמנו.
ד. יש מקום ללמידה עצמית ויש מקום ללמידה מאחרים.
שניהם נכונים ושניהם צריכים להתקיים. ויש ערך גדול בלמידה עצמית שהיא בעצם מחדשת פה בעולם עוד זוית ועוד הבנה ממקום אישי ואחר שזה דבר נפלא .
בעצמך ציטטת את שאל אביך ויגדך, זקניך- שזה גם החכמים שבדור ויאמרו לך, יחד עם הנער שצריך לטעות.
וכמו שכתבתי בסעיף הראשון, הגדילה שלנו היא גם וגם וגם.
ואין ספק שניסיון עצמי הוא חשוב וקריטי לילדים ומבוגרים.
יחד עם זה מניחה שיש מקום שבו אנחנו נניח את החשיבות של הלמידה העצמית, ונבקש להעניק למידה מנסיון.
לדוגמא אני מקווה שאף אחת מאיתנו לא תיתן לפעוט שלה לבדוק וללמוד מה קורה כשנופלים ממתקן בגובה 2 מטר,
ושכולנו נשתדל לחסוך מילדינו לבדוק וללמוד מה קורה כשעושים סמים או סתם מעשנים.
כלומר בוודאי שהלימוד והטעיה הם חשובים.
הם הדיפולט! רוב מה שנעשה יהיה כזה
ועם זאת יש מקומות שבהם הטעות יקרה מדי ולא רק זאת אלא שבין המקום שבו נתנסה ונראה מה נכון לנו ונשמח בהתקדמות שלנו, לבין המקום שבו בצד השני של הסקאלה לא נאפשר לילד לעשות משהו,
יש סקאלה רחבה שבה לפעמים ניתן יד או עצה, לפעמים הילד יכשל בדרכו, ונחבק אותו ונעזור לו ללמוד מהנסיון, ועוד ועוד.
כלומר גם כאן כמו ביתר הסעיפים, אין ככה צריך לעשות וזהו, אלא יש טווח רחב של אפשרויות ולכל זמן ועת תחת השמים...
פעם מישהו למד על חשיבות התשובה, ושאל את הרב ולדמן זצ"ל, אם התשובה כל כך חשובה וגבוהה, למה שלא נחטא ונחזור בתשובה?
אמר לו הרב ולדמן בחיוך ולצערי לא זוכרת את המילים, שלזה לא צריך לדאוג, זה יקרה גם בלי שנתאמץ.
ובהשוואה, גם אם נלמד כלים להורות, וגם אם נלך לטיפול, התמודדויות ישארו, טעויות ימשיכו לקרות, כי זו הדרך שלנו לגדול ולהתקדם בעולם.
לכן אני לא חוששת שאם מישהו ילמד או ילך לטיפול, ולחילופין אם אתן לילד הכוונה, תמנע מאיתנו היכולת ללמוד דברים על בשרנו...
ב"ה יש מספיק הזדמנויות להכל ושאלה יהיו הצרות שלנו...
ה. הדבר שאני הכי בעדו בעולם זה ללמוד להשתמש בכוחות הפנימיים ובידע הפנימי שלנו. הכל טבוע בתוכנו לגמרי, אנחנו פשוט לא בהכרח יודעים איך לקרוא את זה.
וזה לגמרי ובפשטות מה שאני מלמדת בקורס שלי.
האם יש מצבים שצריך מעבר לזה? שהמצב רחוק מדי ומורכב מדי? חד משמעית כן.
אבל בלי קשר אלי, באמת חשוב תמיד לשים לב שטיפול הוא לא בהתנגדות לעצמנו,
הוא נותן לנו יד ועוזר לנו לטפס איפה שלא הצלחנו.
לחבוש פצעים במידה ויש כאלה שלא מאפשרים לנו להמשיך ללכת. לתת לנו כח ואמונה במי שאנחנו, בדרך שאולי איבדנו את כיוונה לרגע,
להזכר בכוחות וביכולות שלנו, ולתת לנו לפרוס כנפיים ולעוף ברגע שאנחנו חזקים מספיק.
אין ספק שמקום מנוון וחסר אמון בעצמו הוא לא מקום בריא, וטיפול מנוון הוא לא טיפול בריא,
ויחד עם זה כשאנחנו נמצאים במקום שלא מספיק קשוב לעצמו, לא מספיק מאמין בעצמו וביכולת שלנו להתחבר או להתקדם או להמשיך,
בהפוך על הפוך מה שצריך הוא עזרה מבחוץ,
ללמוד ולהאמין שזה אפשר ותכוון אותנו להסתכל פנימה, להכיר את הכוח והרצון שלנו,
כדי שנוכל להמשיך בכוחות עצמנו.
טיפול בעיני הוא לא להגיד למישהו אתה נכה מעכשיו אני אקח לכל מקום בכיסא גלגלים.
אלא הפוך, להגיד למישהו שלא מצליח לקום אני אעזור לך לחזור ללכת מחדש.
זה יכול להתחיל בעזרה מטאפורית של לקום מהמיטה, לעבור לכסא גלגלים, ומשם ללכת בהליכון ואז במקל ואז עם מעקה ואז לבד
אבל המטרה היא למצוא לרפא ולחזק את הכח הקיים כדי לאפשר לו להיות זה שנושא אותנו קדימה.
ותודה על מה שכתבת, בי אישית ודאי לא פגעת, אדרבה אני אוהבת ונהנית מחידודים ודיוקים כאלה
שהם חשובים ומשמעותיים בעיני.
וכל צורך חדש של הילדים (אפילו סתם משהו שצריך לקנות להם או מסיבה כלשהי במסגרת הלימודים) מתקבל אצלי באנחה.. ואני לא רוצה את זה! רוצה להנות באמת מהילדים שה' נתן לי!
אז משכורת נורמלית במילא לא היתה אפשרית
