מעניין אותי לשמוע אם המצב שלנו הגיוני..(עומס רפואיאנונימית באהב"ה
יש לנו ב"ה לא מעט ילדים, ולאחרונה (והיו עוד תקופות כאלה) אנחנו כל הזמן רצים איתם מטיפול לטיפול... לחלק זה בנושא רפואי לחלק זה בנושא נפשי ולחלק זה גם וגם..
יוצא שמתוך כל הילדים שלנו, רק אחד לא דורש שום טיפול! (ויש לי הרגשה שגם הוא יגיע לזה מתישהו.. ולו רק בגלל חוסר הצומי שהוא לא מקבל...)
זה נורמלי?
אנחנו כבר די קורסים... (וגם לנו יש את העניינים שלנו מדי פעם)
זה קשה ממש, אבל אולי אם נדע שככה זה וזה חלק מהעניין של גידול משפחה גדולה זה קצת יקל עלינו נפשית..
אשמח לשמוע מאימהות למשפחות ברוכות או מכאלה שמכירות מקרוב משפחות ברוכות...
משפחה יותר קטנה מכם כרגע ומזדהה מאדקמה ש.
בס״ד

גם אצלנו כולם צריכים איזשהו טיפול. יש כאלה שזה כבר קורה בפועל כבר תקופה ארוכה ואחד שאנחנו בבירורים לגבי עוד טיפול. כרגע יש רק ילד אחד שלא מראה סימן שהוא זקוק לזה, ואמן שימשיך כך... זה אכן מעמיס בטירוף על הלו״ז השבועי ועל הכוחות שלנו. אנחנו כל הזמן לא מבינים איך אנשים עושים את זה. נגיד אצלנו זה משפיע ישירות על האפשרות לעשות את כל שעות העבודה 😕

אין לי משםחה ברוכת ילדים ובאתי ממשפחה ממוצעת אבלאנונימיות
היו אצלנו במשפחה כמה סיפורים רפואיים מתמשכים (בעיקר אחותי, וגם לי היה משהו בגיל 16)
אין ספק שזה משבש את הלוז, מוסיף עומס פסיכי וגורם לבלאגן בעבודה ובחיים בכלל
ואצלנו זה היה כל פעם אחד. לא כמה במקביל....
מצד שני מכירה משפחות שאין להם דברים כאלה כמעט.
אני חושבת שזה קורה הרבה ולא קשור בהכרח למספר ילדים...
מכירה משפחה עם 3 ילדים ש2 מהם היו חולי דיאליזה שניםםם. עברו השתלות וכו'
מוכר לגמרי..באר מרים
אפילו הטיפולים השגרתיים:
שיניים לכל הילדים.. × מספר הפעמים בשנה
ריפוי בדיבור/בעיסוק/טיפול רגשי/רכיבה טיפולים/הוראה מתקנת/קוגפאן וכו.. - רובם זה מפגש פעם בשבוע
אבחונים לקראת כל סוג של טיפול (שבדרך כלל כוללים פגישה אצל הרופא ילדים/משפחה, תור לנוירולוג/מומחה קשור, פגישה בהתפתחות הילד, בדיקה שמיעה, בדיקת ראיה, ואז הטיפול עצמו..)
מדי פעם רופא ילדים/משפחה/ "איבר אחר"..

וזה לפני שילד עם בעיות מיוחדות מצריך עוד דברים נוספים.

אה... וטיפת חלב לתינוקות.. ומעקב הריון...

כשיש הרבה ילדים זה ממש נהיה סיפור..
היתה תקופה שהרגשתי שזה "המקצוע" שלי - לטייל עם ילדים לרופאים (ובשלב ההוא זה היה בדרך כלל עם עוד תינוק או שניים בעגלה)
(כיום בעלי לוקח את הילדים לטיפולים בדרך כלל, והגדולים מצריכים פחות התעסקות בנושא, אז זה ירד ממני..)

גם לנו היו תקופות כאלהחן מלכות
ילד ששנים בטיפולים רגשיים ומוטוריים למינהם
ועוד דברים מזדמנים אבל יוצא שכמעט כל שבוע שבועיים יש משהו כזה

ילד ששובר יד ואז פיזיותרפיה,מחלה לאחד הילדים, ואז למישהו אחר ובדיקת דם ורופא שיניים כי נפלה הסתימה למישהו
וכו

אז יש תקופות ויש תקופות

אבל מסינה ממש כמה זה מעמיס

אה וסואי נוזיף גם דברים מבורכים
כמו להקפיץ לסניף, לחברה, אסיפת הורים, וכו
יש לי 2 אחיות ממש ככהאור123456
לא יודעת כמה נורמאלי..אצלינו זה בתקופות...
עכשיו יש לי במיטה 2 ילדים עם דלקת גרון שקדחו מחום כל הסופ"ש 🤒
צרת רבים5+
גם בדיוק שבוע שעבר חשבתי לעצמי אם אנחנו משפחה נורמאלית?. הייתי ב2 שיחות הורים לקראת טיפול ל2 ילדים בשתי מקומות שונים באותו יום.
וכן יש לנו תקופות כאלה שאין שגרה, כל הזמן ההוא צריך מיון (שלא נצטרך יותר) וההוא רופא כלשהו, ההוא ישור שיניים וההוא טיפול רגשי כלשהו... וכמובן שבשביל כל דבר כזה צריך לנסוע- אצלינו לפחות, כי גרים רחוק מהכל, לפעמים מצריך ויתור על יום עבודה שלם, או יותר כשהיו אישפוזים.
בגדול אני אומרת לעצמי שב"ה אנחנו במצב מצויין. הילדים שלנו בד"כ בריאים בגופם ובנפשם וכל הטיפולים האלה חולפים בסוף. יש לנו אחים וחברים שמתמודדים עם מצבים הרבה יותר קשים, של ילד או הורה שמתמודד עם מחלה קשה ומסכנת חיים ורק רוצה לחבק ולחזק אותם ולהודות לה' על מצבי הטוב. ב"ה שיש לי ילדים לטפל בהם, ב"ה שמנסה אותנו רק ככה בקטנה... מתפללת שה' ישמור אותם וגם את הטיפולים האלו לא נצטרך. אבל ב"ה שהמציאו את כל הטיפולים האלה. כשאני הייתי ילדה הרבה מהילדים נשארו עם הבעיות שלהם. גם אם היה טיפול מתאים כבר, אף לא חשב לקחת אותם לאחד כזה...
וחיבוק לך, זה לא פשוט לרוץ מטיפול לטיפול ואין שיגרה נורמאלית. והדאגה לכל אחד מהילדים קשה כלכך. שה' ישלח לך כוחות.
אצלי חצי היו או עדיין בטיפולים רגשייםדובדובה
רק בינתיים התינוקת לא. חחח
ועוד אחת שיצאה ממש שונה...
אבל מאמינה שגם פעם היו בעיות ופשוט לא טיפלו בהן ..זכינו לגדול בדור שלפחות יש היום מגוון טיפולים ואפשרויות..
שבוע שעבר היתה לי שיחה עם המטפלת הרגשית של אחד הילדים שלי היותר קטנים...
אמרתי לה שאני מעדיפה להיגמר ליסוע להתרוצץ העיקר שיעזרו לו עם הבעיות שלו בגיל קטן .
כי שהם גדלים הבעיות האלה מסתבכות ונהיות מורכבות ולא בטוח כבר אפשר לטפל בזה כמו שצריך ..
אז אני מודה לה' שבעלי ואני נגמרים מזה
גם כלכלית גם פיזית. טירטורים בלי סוף. פגישות בלי סוף.
אבל בסוף נראה את הפירות מזה
אז תחזיקי מעמד
מלא חברות שלי במצב שלי ויש כאלה שפשוט לא שולחות לטיפול ומזניחות.
אבל זה די מכת הדור.
חצי מהילדים שאני מכירה היו ברכיבה על סוסים או תרפיה בדרמה , באומנות . ומה לא ...
צרת רבים חצי נחמה.. מה שנקרא
תודה רבה לכולכן על התגובות ועל ההזדהותאנונימית באהב"ה
עכשיו נשארה שאלת ההמשך: איך באמת לא קורסים מזה? איך מחזיקים ראש מעל המים? איך ממשיכים לטפל בצרכים הבסיסיים והרגילים של הילדים? איך ממשיכים לחייך אליהם ולשמוח איתם ולשמוח בהם?
כרגע אני מרגישה פשוט עייפה וכל צורך חדש של הילדים (אפילו סתם משהו שצריך לקנות להם או מסיבה כלשהי במסגרת הלימודים) מתקבל אצלי באנחה.. ואני לא רוצה את זה! רוצה להנות באמת מהילדים שה' נתן לי!
כרגע אני מרגישה שלרוב אני פשוט כופרת בטובה שנתן לי
כשיש עומס כללי ומצטבר צריך 2 דבריםחן מלכות
א. לעשות סדר!
לרשום את מה שגורם לעומס הזה
לפרק את התחושה לגורמים

ב. לגבש תוכנית הבראה 🙂
מה הכוונה?

דבר ראשון-סדרי עדיפויות
להדגיש את כל מה 'הוא עובדה קיימת ולא ניתנת לשינוי.
זה כנראה ישאר שם.

לסמן בצבע אחר כל מה שיש בו מצב לגמישות -
ולהחליט במה אני בוחרת פחות להשקיע כרגע. מבחירה מושכלת!
ובמטרה להוריד ממנו את האחריות והעול ולא להשקיע אנרדעות עודפות במה שאולי מיותר.

דבר שני- הפחתת עומס- האצלת סמכויות-
איפה ישיש אפשרות לעזרה חיצונית או מהילדים, או
בתשלום או מהבעל ..
מה שיכל להקל עליך זה כבר חשוב ומשמעותי.

והדבר האחרון והכיייי חשוב- שיקום הריסות
למצוא מה מטעין את הכוחות לשלך, מה עוה לך טוב בלב, משהו לחכות לו שישמח אותך
זמן לעצמך, הליכה,חוג, זמן לתחביב, ספורט ,שעור...חייב חייב שיהיה משהו כזה בלו''ז השבועי שלך דוקא במיוחד כי הוא עמוס
אפילו להתחיל מקצת אבל שזה יהיה חלק מהחיים שלך. זה הדבר הכי חשוב פה!
כשלנו יש כוחות וחיות זה משנה הכל
תודה רבה!אנונימית באהב"ה
אולי באמת ננסה לעשות את הסדר הזה, כדי לראות מה באמת חשוב.. (אם כי אני באמת לא רואה איפה אפשר להוריד! מה יותר חשוב - אבחון לילד שאולי עם קשב וריכוז או בדיקות שמיעה לילדה שאולי תצטרך ניתוח כפתורים? וכן הלאה.. ויש גם את הדברים בעבודה שלנו - בעלי גם שכיר וגם עצמאי, אני עצמאית. אם לא נעבוד פשוט לא יהיה... וגם אם העניין הכלכלי לא משחק פה (זאת תשובה גם ל@אם מאושרת) אנחנו *רוצים* לעבוד בעבודות האלה, הן נותנות לנו חיים ושמחה... רק שלפחות אני כרגע לא מצליחה תמיד להגיע למלוא היצירתיות שנדרשת בעבודה שלי, מרוב עומס טכני ובעיקר נפשי.. )

אולי כשהילדים שלנו יגדלו ויינשאו יהיה לנו זמן... אולי. רק שאז יהיו הנכדים בע"ה, שגם להם נדאג... אבל טוב, לקחת אותם לטיפולים בעיקרון זה לא יהיה עלינו
את עובדת?אם מאושרת
כשאני הפסקתי לעבוד ,
הכל השתנה לטובה!
במקום להרגיש במרוץ אינסופי, חיפוש בייביסיטרים, מחליפות לעבודה, מועקה של מי יפסיד יום- אני או בעלי...
כשהפסקתי לעבוד-התחלתי לחיות נכון יותר- והמשימות המעיקות והתורים המעצבנים הפכו למשימות כיפיות ,לטיולים נחמדים, לזמן איכות של אמא וילד. ואפילו העייפות האינסופית שנעלמה- נתנה לי הרבה כח, כי כשהגוף חזק הנפש יכולה להכיל יותר.

שתהיה לך בהצלחה במציאת הדרך הכי טובה בשבילכם💞
הלוואי שהיה אפשר להפסיק לעבוד ..בית חדש
אנחנו לא חיים עם רמת חיים גבוהה, ועדיין חייבים 2 משכורות
אני לא רוצה להכנס לדיון פיננסיאם מאושרת
ולא יכולה להמליץ לך אישית מה נכון לכם.
ולא יכולה להגיד מה המעשה הנכון ביותר לעשות.

אצלנו ראינו שזה הכי נכון לשלמות הנפשית והגופנית של המשפחה.
וב"ה רואים כל רגע ורגע איך "ה' רועי לא אחסר".
אני מאמינה שאם ה' הביא לעולם את הילדים, הוא דואג גם לכל צרכם, ואם צרכם זה שאני לא יעבוד אז ה' דואג לזה.

חוץ מזה שזה גם בקושי אפשרי לעבוד אם כל יום יש איזה תור אז משכורת נורמלית במילא לא היתה אפשרית
חיבוקתהילה 3>
אולי קצת מאוחר מדי,
אבל באופן כללי אני רואה שככל שההורים מטופלים במידת הצורך,
מוכוונים ומתנהלים היטב מול עצמם, גם הילדים מושפעים מזה ומבריאים מזה.
מה הכוונה מטופלים?אנונימית באהב"ה
נכון, לפעמים אנחנו מרגישים הורים "דפוקים" בגלל זה שהרבה מהילדים שלנו צריכים או היו צריכים טיפול רגשי.. השאלה אם באמת זה נכון (ובכל אופן, לטיפולים הפיזיים שהם צריכים זה לא קשור..)
יש הרבה פעמיםתהילה 3>
כל מיני התמודדויות שמשליכות על הילדים ואז מקבלות ביטוי בצורה יותר רחבה.
לדוגמא אם יש דפוס של ריצוי אצל ההורים, או של חוסר בטחון, זה משהו
שעובר אל הילד חוץ ממה שלפעמים גנטי, בצורת ההתנהלות שהוא לומד בלי מילים, אלא מהיום יום בבית
שזה חזק יותר מכל דבר.
ולכן הרבה פעמים כשיש איזשהו דפוס ובטח אם חוזר אצל הילדים, כדאי לפעמים לחזור למקור, ולטפל בעניין הזה ברמה ההורית, וזה מאפשר בעצם השפעה כוללת קודם כל על ההורים, מתוך כך גם על הילדים.


לאחרונה שמעתי מאיזשהו רב ומטפל שאין אדם שלא זקוק ושלא יועיל ויקדם אותו איזשהו טיפול.
היום אני רואה את זה שיש 2 סוגי אנשים בגדול שהולכים לטיפול (ואני כוללת בזה לצורך העניין הדרכות הורים ואת כל תחום ההתפתחות האישית):
1. אנשים שבאמת נתקלים באיזשהו קושי משמעותי ש"מאלץ" אותם ללכת לטפל בזה כי הגיעו מים עד נפש
2. אנשים בעלי מודעות גבוה ורצון להתקדמות שמבינים שההתקדמות הכי משמעותית בחיים מגיעה דרך
המקום הזה של הכרת הנפש ועבודה נכונה איתה.

אני באופן אישי חושבת שלהיות מאולצים ללכת לטיפול זה הרבה פעמים מתנה משמים
(כמו כל התרחשות בחיינו) שמאפשרת לנו לגדול ונותנת לנו הזדמנות להעמיק ומתוך ככה לעלות קומה

ככה לפחות אני משתדלת לראות את זה


או הפוך לגמריאם מאושרת
אם ההורים גדלו עם ה"דפוס השגוי" כמו שתארת,
ולמרות זאת מצאו בן זוג והקימו משפחה ועובדים בעבודות שנותנות להם סיפוק כדברי הפותחת,
אז זה בכלל לא נורא ה"דפוס" חיים שלהם,
ואולי הפוך- דווקא בגללו או בזכותו הם הגיעו לאן שהגיעו?
ואז כשרואים את הדפוס הזה אצל הילד- במקום לקחת את הילד לטיפול , כי זה מה שמערכת החינוך היום דוחפת כל היום ללכת לאבחונים,
במקום זאת- הם יכולים ללמד את הילד מהכישורי חיים שלהם איך לבנות את עצמו עם נפש בריאה בעולם.

מה שהבאת בדוגמא- הורים מרצים,
אפשר לראות את זה כסיבה לבעיה שמצריכה טיפול ואפשר לראות את זה כהורים בעלי מידה טובה שילמדו את הילדים שלהם איך לשים לב למי שצריך משהו, איך להיות בצד שמוותר- איך לברוח ממחלוקת.

מרצה או וותרן , פרייאר או גומל חסד זה עניין של הסתכלות,
וחבל מאד שבדור שלנו מסתכלים על הכל מהצד השלילי וכל דבר נראה סיבה לטיפול,

אני מבינה שאת כותבת בתור מטפלת,
(ולא סתם מטפלת ,אלא מטפלת מקסימה!!!אני מאד נהנית לקרוא את מה שאת כותבת בתגובות שלך)
אבל אני חושבת שקצת ( הרבה) איבדנו היום את הביטחון העצמי שלנו.
וכל דבר הולכים לעזרת אנשים אחרים,
אפשר לשבת גם עם עצמנו ולעשות עם עצמנו חשבון נפש ועבודת המידות,הקב"ה נתן לנו כוחות נפש, והנטייה היום היא לזלזל בכוחות נפש שלנו ולהרגיש שחייבים מישהו אחר שיעזור לנו.
זה נושאתהילה 3>
עמוק ושלם שאני ממש רוצה לכתוב עליו מאמר בע"ה, היחס בין פסיכולוגיה ועבודת מידות, ריצוי וותרנות, הקשר בין מידות טובות לאישיות נוחה, לדפוסי נפש מסויימים ועוד ועוד.
עוד לא הגעתי לזה

לגבי הסוף אני רק אדייק- אני כרגע לא עוסקת בטיפול אלא יותר במתן כלים רגשיים להתמודדות עצמאית עם שלל דברים שעולים בחיים.

ואני מסכימה שאפשר לעשות הרבה בעזרת עבודת מידות וחשבון נפש ולמידה ומודעות עצמית.
ויחד עם זה אפשר גם ללמוד להשתכלל מעבר לזה.

כמו שאפשר לבד ללמוד לבשל, ואפשר ללמוד מעבר, אפשר לבד ללמוד לנגן ואפשר מעבר וכו.
אני אישית רואה בעבודת נפש ושכלול המידות והכלים שלנו עבודת ה', ולכן אם יש משהו שראוי להשקיע בו וללמוד אותו זה זה.
ובאמת כשאין בעיה נקודתית שגורמת ללכת לטיפול זה באמת עניין של מי שרוצה מעבר (ואולי גם לא כל טיפול יוביל לכך).


ספציפית לגבי הסתכלות על דפוסים האם הם חיוביים ושליליים, השאלה היא מאד פשוטה
האם אני שמחה להיות במקום כזה? האם אני מרגישה שטוב לי?
ובעיקר, האם אני נמצאת במקום *בוחר*, או שאני בחוויה שאין לי ברירה אלא...

יש אגב הרבה אנשים שנמצאים במקום מרצה ולא מודעים לזה. וכנראה באמת זה לא השלב והמצב לעשות עם זה משהו.
אבל בדרך כלל ממה שאני מכירה, יש שלב שבו זה כן הופך להיות דבר מקשה,
וגורם להרבה תסכול וטינה וערך עצמי נמוך.

ריצוי בעיני הוא לא שווה לרגישות לזולת, לוותרנות או לבריחה ממחלוקת.
כל אלה דברים טובים ונהדרים, שאני לא חושבת שהם תחת הכותרת ריצוי, לפחות אני לא רואה את זה ככה.

שתי נשים יכולות אגב לעשות דברים זהים לגמרי,
כשלאחת מהם זו תהיה נתינה עמוקה ומשמעותית שתגיע מתוך אהבה ורצון טוב ותשאיר לה סיפוק של מצווה
ולשניה זו תהיה חוויה של כורח וניצול שתשאיר לה תחושה רעה וכעס בלב על הסביבה שלא מבינה אותה.

כלומר אני לא מדברת כאן על הביטוי בפועל, ואני לגמרי בעד רגישות, וותרנות, נתינה
חמלה, הכלה אהבה ועוד דברים טובים,
הדגש הנוסף הוא על המקום שממנו זה בא,
וזה שזה יגיע מתוך בחירה ומתוך נפש חפצה.

כשאנשים נמצאים במקום מרצה, הם לרוב פוחדים.
פוחדים שלא יאהבו אותם, פוחדים שלא יעריכו אותם, פוחדים שלא יהיו מרוצים מהם,
שיחשבו שהם לא טובים, שירימו גבה או יעשו פרצוף.
זו לא עמדת נפש בריאה. זו גם לא נתינה בריאה ונכונה.
אדם שמרצה שוב ושוב ומודע לעצמו, במוקדם ובמאוחר יחוש תסכול וכאב וחוסר ערך.

ואני לגמרי בעד שהורים שעשו תהליכים ועברו דבר או שניים ילמדו את הילדים שלהם את זה,
ואדרבה, ה' נותן לכולנו דפוסים שונים וכל מיני דברים לעבוד ולעבור בחיים וזה נפלא.
ככה אנחנו גדלים באמת
מרתק ממש!!! תודה על זה!אם מאושרת
מחכה מאד למאמר שלך...

לגבי מה שכתבת על ללמוד לבשל-
אמשיך את הדוגמא שלך- מה החשש שלי בזה שכל דבר הולכים למישהו חיצוני.
הדוגמא הזו היא דוגמא טובה למה שאני מרגישה שקורה היום- בישול זה מיומנות נרכשת שנלמדה בבית/ אפילו מחברות בשרות וכו',
לפי הנטייה היום ללכת לכל דבר ללימוד מעבר אצל מישהו חיצוני,עלול להתנוון אצלנו יצר הבישול ואישה שתתחתן תרגיש צורך ללכת להשתלמות מקצועית של איך לבשל לבית, בשעה שזו מיומנות טבעית,
אם אשה רוצה לעשות קורס שפית- אשריה , אבל זה לא במקום היכולת הטבעית הבסיסית שלה לבשל.
כך גם בתכונות הנפש- מרוב שמשליכים החוצה כל דבר, אנו מנוונים תכונות נפש בסיסיות שהיו יכולות להיות קיימות לנו באופן טבעי.
בוודאי שחשוב וטוב לקבל כלים למעבר אבל לא לשכוח שיש לנו תכונות בסיסיות שביכולתנו להתמודד איתם בעצמנו.
מתחברת מאד למה שכתבת. זאת מחשבה שגם עולה ליקמה ש.
בס״ד

בשנים האחרונות... ממש לא פוסלת טיפולים, סדנאות וליוויים! אבל זה כן משהו שאני שואלת את עצמי הרבה יותר - האם אי אפשר להגיע לזה בכוחות עצמי? לפעמים התשובה היא כן, לפעמים התשובה היא לא... אבל עצם שאלת השאלה חשובה מאד בעיניי.
מצטרפת, גם אני תוהה הרבה בנושא הזהממשיכה לחלום
גם מרגיש לי שהיום קשה יותר לפעמים לקנות ידע בתחומים מסוימים כי הכל הפך לליווי מקצועי

למשל פעם הידע לגבי לידות פשוט היה עובר בקהילה, מאמא לבת, משכנות וחברות, מהזקנות לצעירות... היום את צריכה ללכת לקורס הכנה ללידה

יש תחומים שזה מתבקש ליווי מקצועי,ויש תחומים שזה מרגיש לי כבר מוגזם

אבל אני חושבתלהשתמח
שפעם אנשים הרגישו פחות צורך בהעמקה וליבון והבנה של דברים עד הסוף. לדוג' לדעתי קורס הכנה ללידה נותן הרבה יותר מידע ממה שעבר בין נשות הכפר. מבחינת הבנת הפיזיולוגיה, מבחינת התרגילים, מבחינת התערבויות הרפואיות האפשריות שלא היו אפשריות פעם.
אני חושבת שהגדלת התחומים של הלוויים המקצועיים הוא מענה לכך שיש הרבה יותר ידע בעולם בכל תחום, הרבה יותר כלים להתקדמות, והרבה יותר שאיפה לחיים שלמים בכל התחומים. ממילא מי שרוצה לנצל את התקדמות העולם בכל תחום צריך להיעזר באנשי המקצוע שהעמיקו בו. מי שרוצה להבין דברים רק מעצמו ומקרובי משפחה וחברות יפספס מידע שאנשים עבדו קשה לחקור ולבדוק אותו.
אני לא אומרת שצריך ליווי מקצועי בכ-ל התחומים במקביל. אבל אם יש תחום שחשוב לך היום יש אפשרות להתקדם בו בעזרת ליווי מקצועי עם הרבה ידע שפעם לא היה מסודר ונגיש.
גם נכון. כתבת יפה!! זה בהחלט הצד השני של זה.קמה ש.
הגדרת את זה נהדר- לשאול את עצמנואם מאושרת
המודעות עצמית הזו יכולה להרוויח אותנו בתבונה למה שבאמת נכון לנו.
אני לומדת ממך הרבה בפרט בנושא הזה של מודעות עצמית.תודה לך על זה!!!

@ממשיכה לחלום - ממש כך, הדוגמא של קורס הכנה ללידה כ"כ בולטת בנושא הזה
💗קמה ש.
בס״ד

תודה יקרה!!
זו באמת שאלה חשובהתהילה 3>

ואני חושבת שנקודה נוספת היא שאם יש דברים שאני יכולה להגיע להם בעצמי בהרבה עמל

ומחשבה ומאמץ, ולפעמים גם בטעויות יקרות, או להשקיע מעט וללמוד ולחסוך את הדרך הזו, בהחלט יש מצבים ודברים שזה שווה בהם.

 

כשהבת הבכורה שלי הייתה בערך בת שנה הלכתי לקורס להנחיית הורים, כי נתקלתי מסביבי

בכל כך הרבה מורכבויות שצמחו מחוסר ידיעה ומטעויות יקרות שעלו בדם כמעט,

שאמרתי לעצמי שאני אשתדל לעשות מה שאני יכולה כדי לחסוך ככל האפשר את הדברים האלה..

(למותר לציין שהייתי האמא הכי צעירה שם בפער גדול מאד..)

 

האם זה אומר שאני אמא מושלמת? כנראה שלא ואין דבר כזה,

האם זה אומר שחסכתי ככל הנראה קשיים וכאבים ממני ומילדי? מאמינה מאד שכן

האם היה שווה לי ללמוד בדרך הכואבת כל מה שיכלתי שלא? אני חושבת שלא. תמיד יש לאן לצמוח ולאן להתפתח.

השאלה אם אני מתחילה מקומה עשר או מאה...

👍🏼🙂קמה ש.
אני גם מחכה לו האמתתהילה 3>

זה נושא שאני הרבה הוגה בו ומנסה לחקור אותו

בעשר שנים האחרונות, בע"ה מאמינה שיבוא היום..

 

אז באמת יש כאן שני צדדים. צד אחד זה באמת הנקודה הטבעית, שבה לכל אישה יש 

את הנטיה שלה הטבעית והדברים שמתחברים אליה באיך לבשל/ללדת/לסדר/לחנך

והצד השני הוא שכשיש משהו שהוא חשוב ומשמעותי עבורי, אני גם אברר את המקום הזה לעומק,

ובמידת הצורך גם ארכוש כלים נוספים על מה שבא לי טבעי.

 

אני ממש זוכרת שהייתה לי לפני כמה חודשים שיחה עם מישהי חמודה וצעירה,

שגם האמינה שאין מה ללמוד על חינוך ילדים, וכמו שההורים שלה עשו מה שנראה להם

לנכון, והיא נשרטה את השריטות שנשרטה, אז גם הילדים שלה יסתדרו בע"ה.

 

ובאמת בדרך כלל כמו שגם כתבתי לפני, רוב האנשים שלא נתקלו או בעצמם או סביבם

במשהו שדורש איזשהם כלים או עזרה, עושים ככה. זה בעצם היותר רווח היום.

 

אבל אני כן מאמינה שכשיש מצב ופניות לעלות לקומה נוספת (ובאמת זה לא מתאים לכל שלב

ולכל אחד, כי כמו כל דבר שרוצים להתמלא בו צריך שיהיה איזשהו כלי ואיזשהי מוכנות)

אז זה דבר מבורך.

 

ועוד נקודה נוספת היא, שהיום אנחנו באיזשהו מקום מנותקים מהטבעיות שלנו

בכל מיני מובנים. אני יכולה להגיד שיש לא מעט דברים שאני מלמדת

שהם בסופו של דבר ממש חזרה למקום שהוא הכי טבעי ובסיסי,

ממש סוג של חזרה בתשובה אל העצמיות שלנו,

אבל לפעמים ובטח בדורנו אפילו ודווקא הדברים האלה צריכים איזשהו לימוד.

 

ואם נשליך לדוגמא של לידה שניתנה כאן, אז באמת במהות יכול להיות

שבמקור ידענו ללדת הכי טבעי והכי מחובר

ובאיזשהו מקום התרחקנו מהמקום הזה והידע הזה,

והיום כדי להתחבר חזרה למקום הזה יש לא מעט ללמוד ולהשתדל.

 

האם אי אפשר ללדת בלי זה? אפשר

האם זו תהיה אותה לידה? ככל הנראה לא, והפער יכול להיות שמים וארץ

 

השאלה היא לאן אנחנו מכוונות, מה חשוב לנו ובמה נכון לנו להשקיע...

 

 

כמה דבריםאם מאושרת
עבר עריכה על ידי אם מאושרת בתאריך י"ט בכסלו תשפ"ג 00:30
א. לא הרי לשלוח זוג שיש לילדים שלו בעיות לטיפול, כללכת ללמוד ולהחכים בקורס הנחיית הורים.
כל מה שכתבתי נוגע לטיפול, לא ללמידה.
בוודאי ובוודאי שחשוב וטוב ללמוד ולהחכים לשמוע שיעורים,קורסים,לקרוא ספרים ,ולהחכים כאן בפורום.
אבל זה עמדה נפשית אחרת מללכת ל"טיפול".
ב. כתוב בפרשת האזינו "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך."
זכיתי לשמוע מהרב שפירא זצ"ל ( ר' אברום) שאמר לנו שיש בעיה מאד גדולה בדורנו- ששואלים ומתייעצים עם מחנכת ולא עם אמא!
כל העניין הזה שצריך להתייעץ עם מישהו חיצוני, גרם לנו להפסד גדול בכך שנשבר התא המשפחתי הטבעי- שבת לומדת מאימה.
הרב ציין כדוגמא התלבטות בעניין שידוך, הוא אמר שגם אם המחנכת יותר חכמה מהאמא, אין לה את האהבה שיש לאמא לבת.
ולכן עצה של אמא שבאה ממקום אוהב היא יותר לטובת הבת מעצה של מישהי שאין לה את האהבה הזו ( ברור שהמחנכת תיתן עצה מכל הלב אבל זה עדיין לא אותו דבר). וגם האמא תמשיך ללוות את הבת כל החיים לכן העצה שלה יותר נוגעת לבת.

אני יודעת שלקרוא את מה שכתבתי נשמע ממש הזוי- כי אנחנו חיים היום במציאות שבאולפנא בת תתחבר למדריכה/ מחנכת / רבנית ומאד תושפע ממנה ותהיה אסירת תודה כל חייה איך היא רוממה אותה וקידמה אותה בחיים.
אבל מאז ששמעתי את זה מהרב אני מנסה לשים לב איך כחברה איבדנו את התא המשפחתי החם והמחבק והאוהב ,
לא בטוח בכלל שהתוצאה של ההפסד הזה יותר רווחית מהרווח שמגיע מלימוד מנשים יותר מנוסות מהאמא.
ג. התחברתי למה שכתבת שהיום אנחנו מנותקים מהטבע שלנו.
צריך לבדוק למה זה קרה? אולי דווקא בגלל הניתוק הזה שקרה בין הדורות?
ואולי חיבור להורים דרך לימוד וקבלת עצות יכול להיות חלק מהשיבה הזו לעצמנו?
כמו ש"והשיב לב בנים על אבותם" זה חלק מתהליך התשובה...
וכשאנחנו לומדות את הידע הזה לבד ולא דרך אמא, אולי אישית אנחנו מוצאות מידע יותר מאשר האמא יודעת, אבל למעשה כמהלך כללי של דור אנו תקועים באותו מקום ולא התקדמנו בכלל?

ד. לגבי מה שכתבת על להתחיל מקומה 10 או 100.
היום התבוננתי בילדים שלי ששיחקו בגינה, והקטנה רצתה לטפס על המתקנים כהבנתה,ניסיתי להראות לה שאם היא תטפס ממקום מסויים היא תגיע מהר למעלה,והיא לא הסכימה לשמוע, אז חשבתי על מה שאת כתבת- בוודאי שהיא הפסידה שלא הקשיבה לעצתי, אבל אחרי כמה זמן כשהיא סוף סוף הגיעה למעלה אחרי שהיא ניסתה וניסתה עד שמצאה את הדרך לעלות- היא זרחה מאושר ומחאה לעצמה כפיים והיתה מלאת סיפוק, אז שמחתי בליבי שהיא לא הקשיבה לי,היא באמת הפסידה חצי שעה מהחיים אבל הרוויחה כזה סיפוק ושמחה, שגם זה חשוב!
שלמה המלך אומר את זה בקהלת שמח בחור בילדותך- הרי הבחור יכול ללמוד מטעויות שעשו הוריו בגיל ההתבגרות, למה עליו לטעות את אותם טעויות?
אבל שלמה המלך מלמד אותנו שכך היא דרך העולם, נער צריך גם לטעות כדי שיצא ממנו מבוגר טוב.

ה. כבר הרבה שנים אני חושבת על משהו קצת מורכב, אני לא יודעת איך לנסח את זה, אני מנסה- מקווה שאהיה מובנת.
אנחנו כיהודים מאמינים ,יודעים שה' שולח לנו יחד עם הנסיון גם כוחות לעמוד בו. הכוחות האלה מאד עוזרים לנו לצלוח את הנסיון, ולפעמים ייעוץ ממישהו חיצוני, יכול דווקא להוביל אותנו למסלול שלא משם הכוחות שלנו לצמוח.
בוודאי שאם יש צורך ראוי חובה ללכת לטיפול אצל מישהו חיצוני, אבל צריך מאד להיזהר שזה יהיה בכוון המתאים לכוחות נפש שלנו,
ואולי אם שרירי הנפש שלנו יהיו מאומנים בעבודה תמידית יהיו לנו את הכוחות לבדוק לעומק מהם הכוחות שיש לנו עכשיו ולא שנהיה מנוונים ומיד נרוץ לייעוץ חיצוני בלי להשתמש בכוחות המיוחדים שה' שלח לנו עכשיו.

ו. מטפלים ויועצים ומנחים עושים עבודת קודש אני מאד מאד מעריכה אותך ואת כל הקולגות שלך, אין בכל מה שכתבתי כדי לפגוע חלילה חלילה בחשיבות מה שאתם עושים!
ונשים שפונות לטיפול הן גיבורות!!!!אני כ"כ מעריכה את היכולת שלהן ללכת למישהי חיצונית כדי שיהיה טוב יותר.

כל מה שכתבתי הוא דיון תיאורטי שנראה לי חשוב לעשות אבל בלי חלילה חלילה לזלזל או לפגוע במישהו.
תודה על זה!מאוהבת בילדי

את כותבת כל כך מהלב, שאין מצב שזה לא נכנס ללב...

אני אוהבת מאד לקרוא את האמונה והבטחון שלך גם מבין השורות...

נשיקה

תודה שכתבת והשקעת תהילה 3>
שוב אני מתחילה מהבהרה, שכרגע אני לא מטפלת,
אלא יותר מורה-מלווה לכלים ומיומנויות שכנראה באמת נשכחו מאיתנו.
אז המקום שאני כותבת ממנו זה קצת תפר של בין לבין.

א. את צודקת לגמרי שיש הבדל בין למידה לטיפול. למידה היא מומלצת כל הזמן וטיפול הוא כשמגיעים למקום שמתקשים להתמודד איתו לבד, באיזשהו מקום.

ולמידה ורכישה של כלים להתמודדות בהחלט יכולה לחסוך התקלויות.
המילה טיפול באמת כוללת מנעד מאד רחב היום.
יש טפולים מעמיקים מקצועיים מקיפים וארוכים, יש גם דברים יותר מינוריים.

הדבר החשוב בעיני באמת הוא שאנחנו נמצאים באיזשהי התקדמות. ובעיני התקדמות, בכל תחום, זוגי, אישי, בעבודת ה', בעבודה, בנקיון הבית
תעבור כמעט תמיד דרך התקדמות פנימית. דרך הנפש.
אני רואה את זה שוב ושוב ושוב כמו פלא, כל מיני סוגיות שנשים נתקעות בהן שנים אפילו כאלה שנראות פחות קשורות לפעמים, כמו איך לטפל בבית ולתחזק אותו, או איך להתמודד עם המנהלים בעבודה, או איך להיות במקום שנכון לי בחברה או במשפחה,
בסוף או יותר נכון בהתחלה יושבות על איזה משהו בנפש ונפתרות כשהמשהו הזה נפתר.
ואני מאמינה גם באמונה שלמה שזה לא סתם, כי ה' רוצה אותנו גדלות, ומחוברות לנשמה שלנו, והמציאות שסובבת אותנו על פרטיה הקטנים והגדולים,
דרך רצונות שנטועים בנו ולא מתממשים או כן מתממשים, דרך מה שזה מציף בנו,
דרך קושי ותסכול, או דרך אמונה ורצונות לטוב מובילות אותנו בצורה הכי עמוקה למה שנועדנו להיות פה בעולם.

האם השכלול של כלי הנפש שלנו יגיע מלמידה בקורס? מקריאת ספר? מהתייעצות בפורום?משיעור תורה? מטיפול? משיחה עמוקה עם חברה טובה? מעצות מאמא?
כל האפשרויות נכונות ובכל מצב מתאים משהו אחר.
גם אני באופן אישי גדלתי מזה ומזה ומזה ומזה, ומשתדלת כל הזמן להמשיך ולגדול,
בכל פעם בדרך שנכונה לאותו הזמן. זו עבודת חיים, זה בעצם *ה*חיים בעיני.
וכשנמצאים במקום כזה זה אושר גדול וצמיחה גדולה וזה בעיני דבר שנכון לכל אדם.

הדרך לעשות את זה היא לא אחת ויחידה.
היא משתנה מאדם לאדם, ומזמן לזמן וכל אחת יכולה למצוא את הדרך שנכונה ומתאימה עבורה בכל שלב, וכאמור זה יכול להיות מליון דברים ואין תשובה אחת נכונה חוץ מזה שיש הרבה תשובות נכונות
וככל שנחזור לעצמנו, נקשיב לעצמנו, נהיה מודעות למה הנשמה שלנו מבקשת
ולצורך ולכח הגדול שלה להעיף אותנו כך ייטב לנו.

(מרגישה שתימצתתי פה יריעה גדולה ועמוקה למילות קוד, כי באמת שאפשר לחפור על זה עוד הרבה רק
שלצערי זמני קצוב כרגע..)

ב. אני הכי בעד להשתדל ולחזור למערכות יחסים טבעיות בריאות ונכונות,
קודם כל מול עצמנו, שזה המקום הראשון שבו כולנו נאבדות קצת, וכמובן מול ה', מול ההורים, מול הילדים, מול הבעל, מול הסביבה.

וספציפית בוודאי שמול ההורים.

הבעיה היחידה היא שיש מערכות יחסים במקרים מסויימים שהן מורכבות ומסובכות מאד,
והדרך להגיע למקום שבו אני יכולה להתייצב בבריאות מול אמא, ולקבל מענה מבריא הוא דבר שנראה רחוק.
אבל גם כאן אני לגמרי רואה וזה מדהים שככל שיש התיישרות פנימית של מי אני ומה אני מול עצמי, מה קורה בי, מה כואב לי, מה אני בכלל רוצה ומה פוגע בי, ואיך אני מתנהלת עם כל זה
לגמרי מאפשר תיקון גם במערכות יחסים מורכבות שבו המקום הנכון והחשוב הזה,
של להתייעץ עם אמא הוא לא טבעי וטוב ומכוון כמו שהכי נכון שיהיה.

ג. למרבה הצער הנתק הוא רב דורי, ולכל אחד מאיתנו בדור הזה ובדורות הקודמים יש עבודה של תיקון וחזרה לעצמנו.
אני כמו שכתבתי ממש רואה שככל שאנחנו חוזרים אל עצמנו ולמקום הבריא והנכון שנמצא בנו ומתכווננים בצורה בריאה,
אז גם המקום הזה הולך ומתיישר. זה בא ביחד.

הסיבות שאני רואה שנשים מתרחקות מעצמן זה קודם כל שרובנו גדלים על שדר כזה, מגיל צעיר מאד
בכל מה שסובב אותנו, גם הורים הרבה פעמים, וגם גננות וחברה וכו
שהצורה שבה נכון לחיות, והדרך שבה נהיה אהובים ונחשב מצליחים היא מאד מסויימת
וממילא אפשר לראות איך עם הגיל הרבה פעמים לאט לאט מאבדים חלק מהאותנטיות,
חלק מהחיבור לרצון וללב שלנו, ובעצם את החיבור לעצמנו.

ד. יש מקום ללמידה עצמית ויש מקום ללמידה מאחרים.
שניהם נכונים ושניהם צריכים להתקיים. ויש ערך גדול בלמידה עצמית שהיא בעצם מחדשת פה בעולם עוד זוית ועוד הבנה ממקום אישי ואחר שזה דבר נפלא .
בעצמך ציטטת את שאל אביך ויגדך, זקניך- שזה גם החכמים שבדור ויאמרו לך, יחד עם הנער שצריך לטעות.
וכמו שכתבתי בסעיף הראשון, הגדילה שלנו היא גם וגם וגם.
ואין ספק שניסיון עצמי הוא חשוב וקריטי לילדים ומבוגרים.
יחד עם זה מניחה שיש מקום שבו אנחנו נניח את החשיבות של הלמידה העצמית, ונבקש להעניק למידה מנסיון.
לדוגמא אני מקווה שאף אחת מאיתנו לא תיתן לפעוט שלה לבדוק וללמוד מה קורה כשנופלים ממתקן בגובה 2 מטר,
ושכולנו נשתדל לחסוך מילדינו לבדוק וללמוד מה קורה כשעושים סמים או סתם מעשנים.

כלומר בוודאי שהלימוד והטעיה הם חשובים.
הם הדיפולט! רוב מה שנעשה יהיה כזה
ועם זאת יש מקומות שבהם הטעות יקרה מדי ולא רק זאת אלא שבין המקום שבו נתנסה ונראה מה נכון לנו ונשמח בהתקדמות שלנו, לבין המקום שבו בצד השני של הסקאלה לא נאפשר לילד לעשות משהו,
יש סקאלה רחבה שבה לפעמים ניתן יד או עצה, לפעמים הילד יכשל בדרכו, ונחבק אותו ונעזור לו ללמוד מהנסיון, ועוד ועוד.
כלומר גם כאן כמו ביתר הסעיפים, אין ככה צריך לעשות וזהו, אלא יש טווח רחב של אפשרויות ולכל זמן ועת תחת השמים...

פעם מישהו למד על חשיבות התשובה, ושאל את הרב ולדמן זצ"ל, אם התשובה כל כך חשובה וגבוהה, למה שלא נחטא ונחזור בתשובה?
אמר לו הרב ולדמן בחיוך ולצערי לא זוכרת את המילים, שלזה לא צריך לדאוג, זה יקרה גם בלי שנתאמץ.

ובהשוואה, גם אם נלמד כלים להורות, וגם אם נלך לטיפול, התמודדויות ישארו, טעויות ימשיכו לקרות, כי זו הדרך שלנו לגדול ולהתקדם בעולם.

לכן אני לא חוששת שאם מישהו ילמד או ילך לטיפול, ולחילופין אם אתן לילד הכוונה, תמנע מאיתנו היכולת ללמוד דברים על בשרנו...
ב"ה יש מספיק הזדמנויות להכל ושאלה יהיו הצרות שלנו...


ה. הדבר שאני הכי בעדו בעולם זה ללמוד להשתמש בכוחות הפנימיים ובידע הפנימי שלנו. הכל טבוע בתוכנו לגמרי, אנחנו פשוט לא בהכרח יודעים איך לקרוא את זה.
וזה לגמרי ובפשטות מה שאני מלמדת בקורס שלי.

האם יש מצבים שצריך מעבר לזה? שהמצב רחוק מדי ומורכב מדי? חד משמעית כן.

אבל בלי קשר אלי, באמת חשוב תמיד לשים לב שטיפול הוא לא בהתנגדות לעצמנו,
הוא נותן לנו יד ועוזר לנו לטפס איפה שלא הצלחנו.
לחבוש פצעים במידה ויש כאלה שלא מאפשרים לנו להמשיך ללכת. לתת לנו כח ואמונה במי שאנחנו, בדרך שאולי איבדנו את כיוונה לרגע,
להזכר בכוחות וביכולות שלנו, ולתת לנו לפרוס כנפיים ולעוף ברגע שאנחנו חזקים מספיק.

אין ספק שמקום מנוון וחסר אמון בעצמו הוא לא מקום בריא, וטיפול מנוון הוא לא טיפול בריא,
ויחד עם זה כשאנחנו נמצאים במקום שלא מספיק קשוב לעצמו, לא מספיק מאמין בעצמו וביכולת שלנו להתחבר או להתקדם או להמשיך,
בהפוך על הפוך מה שצריך הוא עזרה מבחוץ,
ללמוד ולהאמין שזה אפשר ותכוון אותנו להסתכל פנימה, להכיר את הכוח והרצון שלנו,
כדי שנוכל להמשיך בכוחות עצמנו.
טיפול בעיני הוא לא להגיד למישהו אתה נכה מעכשיו אני אקח לכל מקום בכיסא גלגלים.
אלא הפוך, להגיד למישהו שלא מצליח לקום אני אעזור לך לחזור ללכת מחדש.
זה יכול להתחיל בעזרה מטאפורית של לקום מהמיטה, לעבור לכסא גלגלים, ומשם ללכת בהליכון ואז במקל ואז עם מעקה ואז לבד
אבל המטרה היא למצוא לרפא ולחזק את הכח הקיים כדי לאפשר לו להיות זה שנושא אותנו קדימה.



ותודה על מה שכתבת, בי אישית ודאי לא פגעת, אדרבה אני אוהבת ונהנית מחידודים ודיוקים כאלה
שהם חשובים ומשמעותיים בעיני.

תודה על התשובה המפורטת!אם מאושרת
נהנתי לקרוא!
רציתי מאד להתייחס למה שכתבת, ולא הספקתי היום, בעז"ה אני רוצה לכתוב, אבל בינתיים הייתי חייבת להודות לך על זה
❤️❤️❤️תהילה 3>
הרגשה-תהייה מוּכרת אבל היא מה זה לא מקדמת אותנו 🤗קמה ש.
בס״ד

- המון ילדים בטיפול היום. כמו שכתבו בשרשור הזה אפילו נראה לי, כל ילד שני ברכיבה טיפולית / טיפול בבע״ח וכו׳. זה ממש לא רק אצלך ואצלי!

- זה דור שמודע יותר לקשיים הרגשיים, ושיש לו הרבה כלים לעזור. לא תמיד היה עד כדי כך מפותח.

- יתכן בהחלט שזה דור יותר ״מתוסבך״... יש הרבה סיבות... אגב, הקשיים האלה של הדור הזה גם באים עם צדדים טובים 🙂

- אני באופן אישי הפסקתי לחשוב שרוב או כל הקשיים של הילדים שלי קשורים לי ולבעלי. ברור שאנחנו עושים עבודה על עצמנו, ונראה לי שכולן כאן יודעות שאני מאד בעד טיפול ושהייתי בעצמי בטיפול תקופה ארוכה (ועדיין נעזרת פעם ב, כשעולה צורך). אבל בסוף, ה׳ שולח לילדים גם את האתגרים משל עצמם... והאתגרים האלה הם הרגה פעמים פרי של הרבה דברים ביחד - תכונות אופי שלהם, השפעה של ההורים, השפעה של הדור, חוויות ספציפיות שהם עברו ועוד ועוד...

מה שאני משתדלת להגיד לעצמי זה שאם לקחת הרבה מהילדים לטיפול כבר מעיד על משהו, זה על האחריות ועל המסירות של ההורים הטובים, שמטפלים במה שצריך ❤️
באמת זו שאלה..דבוריתאחרונה
מצד אחד קצת מזדהה, גם אצלנו ב"ה דברים רגילים...
אחת צריכה קלינאית תקשורת, אחרת טיפול רגשי
ומספיק שיש עוד ילד אחד בבירור רפואי כלשהו בגלל משהו כרוני, ומחלות חום של השוטף...
וכמובן שיש טיפולי שיניים, שיננית וכו
זה מרגיש שכל הזמן רצים מתור לתור
אני מרגישה שעם השנים זה תפס תאוצה
הרפואה היום מעוד מתקדמת
הטיפולים הרגשיים והפרא רפואיים מאוד התקדמו
המודעות גדלה
והנגישות גם
אבל יש משהו מאוד מתיש בטרלול שנוצר מכל זה
וקצת חוסם את הזרימה הטבעית של החיים
אמא שלי היתה פותרת יותר מחצי מהבעיות ב "יעבור" וזהו....
איך נכון להגיב לדיבור עצבני של מתבגרים?אנונימית באהב"ה

הגדולה שלנו מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני מרגישה שכהורים אנחנו לא תמיד יודעים להגיב לה נכון.

מרגישה שבעלי לפעמים קשה איתה יותר מידי. ולא בטוחה איך נכון להתמודד (איך נכון להגיב לה באופן אידאלי, וגם איך נכון להתמודד מולו כשהוא קשה איתה מידי).


הרבה פעמים כשאנחנו אומרים לה משהו, היא מגיבה בטון עצבני או מרימה קצת את הקול. לרוב המילים שהיא אומרת הן בסדר, אבל הטון עצבני או מזלזל (נגיד שאומרים לה שהיא יותר מידי זמן בפלאפון אז היא מרימה את הקול ועונה כזה 'בסדר' עצבני).


לבעלי זה מאוד מאוד מפריע כשהיא מדברת ככה. הוא כועס עליה ודורש ממנה לא להרים עליו את הקול.

אבל זה לא באמת עוזר ההערות שלו, בפועל היא ממשיכה עם זה, והוא כל פעם מתעצבן יותר (כי היא כבר 'היתה אמורה להבין' שככה לא מדברים להורים).

היום היא ענתה לו איזה 'בסדר' עצבני כזה (והוא היה עם עמוס בגלל דברים אחרים), והוא ממש כעס עליה וקרא לה בכינויים שממש לא אהבתי (נפלט לו מרוב כעס, זו ממש לא השפה שלו בדרך כלל).


אז קודם כל, אני אשמח לשמוע מאמהות מנוסות שעברו את הגיל הזה עם הילדות שלהן -

האם נכון להקפיד שלא ידברו ככה להורים? יש מקום לצפות שילדים בגיל ההתבגרות ילמדו לדבר תמיד בצורה מכבדת כלפי ההורים?

או שיש לנו פה עבודה להבין שלפעמים היא תדבר ככה, וזה חלק מהרגיל, ולהילחם בזה רק ירחיק אותה מאיתנו?


ואיך נכון להגיב מול בעלי כשהוא כועס עליה? (בעיני בצורה קשה ולא תואמת לסיטואציה. גם אם יש מקום להגיב, שגם על זה אני לא בטוחה - בעיני הוא מגזים בכעס שלו).

בעצםoo

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו


 

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב


 

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד


 

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

למעשה את צודקתאנונימית באהב"ה

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אין צורך להגיד לו מול כולםעל הנס

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

כדאיooאחרונה

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

ילדים מתבגריםתהילה 3>

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.


לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.


לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.


הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.


בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה


יש לך פה בעצם שתי שאלות:מתואמת

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.


אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.


בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

לא יודעת את מי לשאול אז שואלת כאןכל היופי

הבת שלי בגיל ההתבגרות, כנראה על הרצף בתפקוד מאוד גבוה.

(לא מאובחנת רשמית עדיין כי התורים ארוכים מאוד)

סובלת מחרדה ספציפית (ועוד כמה חרדות נלוות בעצימות יותר נמוכה).

הייתה תקופה בטיפול רגשי כולל cbt שזה הטיפול הקלאסי לחרדות.

לא עזר בכלל למרות שהיא מאוד רצתה שינוי והמטפלת מקסימה.

הטיפול זלג לכל מיני נושאים אחרים, והיא גם מאוד נוטה לנבור שכלית בדברים אבל זה לא נוגע לרמת הרגש כמו אצל רוב בני האדם.

כלומר היא יכולה לנתח ולהסביר ולהבין אבל זה לא מזיז לרגש, זה מישור אחר לגמרי.

חשבתי על נוירופידבק, שזה כביכול עוקף את השכל ומאמן את המוח להתכוונן לגלי מוח אחר ופחות להיות בחרדה.

אחוזי ההצלחה הם 70-80 אחוז לפי מחקרים של כמה עשרות שנים, וזה ללא תרופות וזה נשמע לי כיוון טוב בשבילה.

הבעיה היא שמי שפניתי אליה אומרת שלפני שרואים שינוי צריך סביב ה10 מפגשים. וכדי שיהיה שינוי משמעותי צריך 30-40 מפגשים. ואולי היא מה20-30 אחוז שזה לא עוזר להם.

זו הוצאה מאוד משמעותית לפני שאני יכולה לדעת בכלל אם זה הכיוון.

אני מניחה שיש עוד אופציות אבל לא יודעת מה באמת יעזור.


מה הייתן עושות?

הייתי רצה מהר עם האבחוןעוד מעט פסח
עבר עריכה על ידי עוד מעט פסח בתאריך י"ג בכסלו תשפ"ו 20:57

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

קודם כדאי לעשות אבחון נכוןמתיכון ועד מעון

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

מצטרפת לקודמותיי - אחרי האבחון תוכלו להתאים להמתואמת

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

תודה לכןכל היופי

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.


תודה

דינה זלזניק. אם לא תמצאי מספר ברשת אכתוב לך באישי.מתואמת
רק מדייקתמתיכון ועד מעון

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

נכון.מתואמת
גם אם הולכים לפרטייראת גאולה
תדברי לפני כן עם המזכירות במרפאה, שיתנו לכם החזר כי אתם ממתינים כבר הרבה זמן.
תודה לכן, מחפשת מכון אבחוןכל היופי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

יש את המכון של ד''ר דיצה צחורמתיכון ועד מעון
נראה לי בבי''ח אסף הרופא שעושים שם אבחון כולל
אם אריאל רלוונטיעוד מעט פסח

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

וגם 'בית אחד'עוד מעט פסח
בכפר סבא מומלץ.
ממליצה לך לעבור על הרשימה הנ"לאנונימית בהו"ל

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

 

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

 

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

התבלבלת בניק. לפורום הזה יש ניק אנונימי אחריעל מהדרום
זהב טהור שמת פהכל היופיאחרונה
תודה רבה לך!!
עזרה בטיפולים רגשיים מהקופהילד מתוק וטהור

יש לנו ילד עם קשיים רגשיים משמעותיים שהתפרצו בשנה וחצי האחרונות (ברמה שהוא מוגדר עם נכות 50% בבט"ל).

מזמן הומלץ לנו לפנות לטיפולים רגשיים, היינו בהמתנה דרך הקופה, היינו באבחון תקשורת דרך הקופה (זה לא תקשורת זה רגשי- הייתה המסקנה, אבל ההתנהלות בהחלט הייתה מזכירה בעיות תקשורת).

גם בתום האבחון נאמר לנו שיצרו איתנו קשר מהקופה והתפתחות הילד/בריאות הנפש לטיפולים רגשיים...

בינתיים אנחנו רק במעקב פסחכיאטרי בקופה, שזה יפה אך לא מספק... אין אף ספק שהילד זקוק להם, כולם הפנו אותו, אך אין מענה מהקופה.


בינתיים כמובן שלחנו לטיפולים שונים, והדרכת הורים פרטיים, והוצאנו סכומים גבוהים מאד....


נשמע לי ממש מוזר שאנחנו לא מקבלים מענה מהקופה, ואם אין להם תורות עבורנו, שנים, לפחות שיתנו לנו החזרים..

מישהי יודעת אם ניתן לקבל דבר כזה, ואיך?

הייתי מתחילהכל היופי

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

יש בקופות הרבה אופציות לטיפולים רגשייםמתחדשת111

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

תיצרי קשר עם המזכירותאיזמרגד1אחרונה
של בריאות הנפש או התפתחות הילד, או גם וגם ותשאלי אותם... בדרך כלל הם יודעות איך אפשר לקבל החזרים. מניחה שזה תלוי בן כמה הילד ובאיזה קופה אתם.
גם אני בשאלות בת מצווהעוד מעט פסח

אשמח לעזרתכן בתכנון הלו'ז.

אנחנו רוצים לקיים אירוע אחד גם עם החברות וגם עם המשפחה, אבל שיהיה זמן בנפרד (מה שאני חושבת עליו כרגע זה שהחברות יגיעו מוקדם יוצאו מוקדם).


אשמח שתעזור לי לחשוב באיזה סדר לנהל את האירוע, כמה זמן בערך דברים לוקחים ומתי להזמין את החברות ולמתי המשפחה.

בתוכנית-

-יצירה (שאמורה להיות לחברות + אופציה לבני משפחה שרוצים)

- ריקודים (אפשר רק לבנות, דווקא יהיה לי יותר נוח מבחינת צניעות)

- טקס ברכות (שהילדה רוצה שהחברות *לא* יהיו בו)

- וכמובן אוכל, שעוד לא ברור לי כמה מנות יהיו ומתי.


הבנות יגיעו בזמן שנגיד (מגיעות מקרוב, רובן ברגל), המשפחה תגיע לאט לאט לאורך שעה בערך...


איך הייתן בונות את האירוע?

מנסה לחשובמתיכון ועד מעון

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

זהו, שאני לא כל כך יודעתעוד מעט פסח

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה


אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.


אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

באירועים שאני הייתימתיכון ועד מעון
משותפים לחברות ומשפחה אז החברות הגיעו לפני ליצירה אבל כל היתר היה משותף, אז נשמע לי שיותר נכון או להפריד לגמרי או לעשות ביחד אחרת זה ממש בלאגן (בעיני)
בטוח לא שווה להפריד?שלומית.
לא חושבת שזה יעלה ככ את העלות או את הכאב ראש... ממה שאני ראיתי אירועים נפרדים לחברות ומשפחה יותר מוצלחים לכל הצדדים 
שאלה טובהעוד מעט פסח

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

לחברות בטוח צריך אולם?שלומית.

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

התכוונתי איפור ליעוד מעט פסח

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

לחברות זה לא "אירוע אירוע"שלומית.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

מה שעולה ליבורות המים

יצירה

אוכל וריקודים לחברות


ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

למה בעצם את רוצה להפריד?אר

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

שתי סיבות-עוד מעט פסח

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

האמת שאני ממש מבינה את הבת שלךעל הנס

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,


רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.


לא חייבים לדרוש בכלל....יעל מהדרום

לק"י


אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.


עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

מוסיפה עוד אפשרות לחלוקת האירועים:מתואמת

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

עונה לשלושתכן יחדעוד מעט פסח

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.


אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

בהצלחה!!יעל מהדרום
רק הערה קטנה לגבי הדרשהעל הנס

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

תודה ששיתפתעוד מעט פסח
אקח לתשומת ליבי שתהיה לה חוויה טובה.
היא מבינה את הרעיון הזה?מתואמת

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

בגדול, היא מבינהעוד מעט פסח

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

אז נשמע שזה באמת יעשה לה טובמתואמתאחרונה
רק שימו לב גם בזמן אמת שהיא מצליחה לזרום עם זה באמת ולא נסגרת ברגע האחרון...
אוכל למתבגריםרק טוב!

מחפשת רעיונות לאוכל שנוער אוהבים. לילדים שמחפשים כל הזמן מה לאכול... לאו דווקא שיא הבריאות... (מושקע או מהיר הכנה)

דברים מסוג:

פיצה

פלאפל

שניצל פירה/ציפס

קוסקוס עם מרק

פריקסה


תנו עוד רעיונות

בעיקר לארוחות ערב. אבל גם לדברים שאפשר לקחת לארוחת צהריים ללימודים (עדיף בלי מיקרוגל)

חזה עוף צלוי, קבב, המבורגרשופטים

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

כמה רעיונות:שדמות בחולות

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

 

אצלי אוהביםכל היופי

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.


אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.


הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

ועוד משהוכל היופיאחרונה
מי שפחות מתחבר לבשרי ובעיקר בנות, יזרמו יותר על חלבי כמו פשטידות, לזניה, פנקייקים, פסטה ברוטב שמנת וכו'
מחפשת שדכן או שדכנית טוביםמתחדשת111

עבור אחותי.

לא דתיה

אבל מחוברת ועושה דברים חלקית.

אשמח להצעות

איך את נוהגת בנוגע לצורך של המתבגרותמתחדשת111

לקנות "שטויות"?

אסביר. ביתי לומדת באולפנא אקסטרנית. היא כמעט מידי יום שואלת אם תוכל לקנות ממתק/ מעדן/ גלידה וכו.. כמובן כל זה בנוסף לאוכל שהיא מביאה מהבית

לרוב אני מסכימה. אבל מרגיש לי שזה מוגזם.. וגם מאוד לא בריא

מנגד כמתבגרת יש צורך גם בזה, ורעב- כמעט תמידי וזה מה שזמין להן (מהשמיני וכו..)

מצד שני לפעמים זה איזשהי הסחפות חברתית. אבל גם לזה לא בטוח שנכון לסרב כדי שלא תרגיש "אווט"

איך אתן נוהגות?


אין לי בנות בגיל הזהלפניו ברננה!

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.


באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

השאלה היאמתחדשת111
האם להתנות את דמי הכיס במשהו? כי אם לא יוצא שזה בעצם הכסף שלנו כהורים. ובאופן הזה לא בטוח שיהיה חשוב לה לשמור ולהתנהל איתו נכון..
אנחנו נותנים לשני הגדולים (ביסודי) דמי כיס שבועייםיעל מהדרום

לק"י


אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.


אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

אישית חושבת שלא צריךלפניו ברננה!

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

 

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

מקסיםמתחדשת111
בעיני לאפלספנית

בעזהי"ת

 

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

אניoo

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)


כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות


כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

הכסף היה שלהם?מתחדשת111

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא שלהםoo
אבל דברנו על תקציב הגיוני לשבוע/ חודש והם עמדו בתקציב
אני נותנת...חרות

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

אני נותנת סכום מוגדר פעם בפרק זמן קבועמתיכון ועד מעון

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

אהבתי את הרעיוןמתחדשת111
היא קונה מהכסף שלהרוני 1234
היא עושה הרבה בייביסיטר אז יש לה כסף ויש לה חשבון פייבוקס יאנג שדרכו היא קונה.
ולפני שהיה לה כסף משלה, נתת לה?מתחדשת111
לא כל כך…רוני 1234
רק לעתים רחוקות.


היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

לפעמים קונה אם זה לא מוגזם, אבל יש דמי כיסאור123456
של 100 שקל לשטויות כאלה ואז היא חושבת פעמיים אם היא באמת רוצה 
וואו זה המון..מתחדשת111
לחודש? זה יפה, אבל לא ככ המוןפלספנית

בעזהי"ת

 

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

וואי, מוזר לי השרשורעוד מעט פסח

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?


כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

הבת שלי עוד לא בגיל שיכולה לעבודמתחדשת111

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..


כנראה אנחנו חיות בחברה שונה מאודעוד מעט פסח
לבת ה-11 שלי כבר יש חסכון של מאות שקלים מעבודה כבייביסיטרית.
מעולהמתחדשת111

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

לפעמיםתהילה 3>

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

זה גילתהילה 3>

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

מוסיפהתהילה 3>
נזכרת שיש מצבים שבהם זה ממש האוכל בהגדרה ולכן נותנת סכום קבוע כל בקר לקנות אוכל לא מדי תעשייתי ודי מוגדר פלוס פינוק. אבל זה מצב קצה יחסית, וגם גיל צעיר יותר. 
כתבת מאוד יפהמתחדשת111אחרונה
טיפול ב"טיק" לילדהפלפלונת

לבת שלי בגיל 6 יש "טיק" ואני מנסה להוציא אותה מזה.

הטיק זה שנוגעת באף וזה לא נעים וכבר איזה שנתיים לא עבר.


חשבתי אולי לק או מדבקת לק יעזרו, אבל זה קצת יקר ולא ידעתי אם לא מזיק לציפורניים (לא מבינה בזה בכלל) ואם יועיל בכלל. או איזה משחק לאצבע. אשמח לעיצות.


עד כמה שאני מבינה, הערות לא עוזרותיעל מהדרום
לק"י


אולי הפוך....

אכן ראיתי שזה לא מועיל. מה כן יכול לעזור?פלפלונת
נראה לי שנוירולוג הוא הכתובתיעל מהדרום
אני לא ממש מבינה בזההשם שלי

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

ננסה נוירולוג בע"ה. אם יש עוד עיצות, אשמח.פלפלונת
את יכולה לפרט מה הטיק? כי לא בדיוק הבנתיקופצת רגע

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?


נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.


למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

תודה על ההסבר והפירוט. אז אצלה זה הרגל.פלפלונת
הזמנתי כמה משחקים לידיים, מקווה שיעזור.
קודם כל - להתעלםחוזרתאחרונה

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי

אולי יעניין אותך