מעניין אותי לשמוע אם המצב שלנו הגיוני..(עומס רפואיאנונימית באהב"ה
יש לנו ב"ה לא מעט ילדים, ולאחרונה (והיו עוד תקופות כאלה) אנחנו כל הזמן רצים איתם מטיפול לטיפול... לחלק זה בנושא רפואי לחלק זה בנושא נפשי ולחלק זה גם וגם..
יוצא שמתוך כל הילדים שלנו, רק אחד לא דורש שום טיפול! (ויש לי הרגשה שגם הוא יגיע לזה מתישהו.. ולו רק בגלל חוסר הצומי שהוא לא מקבל...)
זה נורמלי?
אנחנו כבר די קורסים... (וגם לנו יש את העניינים שלנו מדי פעם)
זה קשה ממש, אבל אולי אם נדע שככה זה וזה חלק מהעניין של גידול משפחה גדולה זה קצת יקל עלינו נפשית..
אשמח לשמוע מאימהות למשפחות ברוכות או מכאלה שמכירות מקרוב משפחות ברוכות...
משפחה יותר קטנה מכם כרגע ומזדהה מאדקמה ש.
בס״ד

גם אצלנו כולם צריכים איזשהו טיפול. יש כאלה שזה כבר קורה בפועל כבר תקופה ארוכה ואחד שאנחנו בבירורים לגבי עוד טיפול. כרגע יש רק ילד אחד שלא מראה סימן שהוא זקוק לזה, ואמן שימשיך כך... זה אכן מעמיס בטירוף על הלו״ז השבועי ועל הכוחות שלנו. אנחנו כל הזמן לא מבינים איך אנשים עושים את זה. נגיד אצלנו זה משפיע ישירות על האפשרות לעשות את כל שעות העבודה 😕

אין לי משםחה ברוכת ילדים ובאתי ממשפחה ממוצעת אבלאנונימיות
היו אצלנו במשפחה כמה סיפורים רפואיים מתמשכים (בעיקר אחותי, וגם לי היה משהו בגיל 16)
אין ספק שזה משבש את הלוז, מוסיף עומס פסיכי וגורם לבלאגן בעבודה ובחיים בכלל
ואצלנו זה היה כל פעם אחד. לא כמה במקביל....
מצד שני מכירה משפחות שאין להם דברים כאלה כמעט.
אני חושבת שזה קורה הרבה ולא קשור בהכרח למספר ילדים...
מכירה משפחה עם 3 ילדים ש2 מהם היו חולי דיאליזה שניםםם. עברו השתלות וכו'
מוכר לגמרי..באר מרים
אפילו הטיפולים השגרתיים:
שיניים לכל הילדים.. × מספר הפעמים בשנה
ריפוי בדיבור/בעיסוק/טיפול רגשי/רכיבה טיפולים/הוראה מתקנת/קוגפאן וכו.. - רובם זה מפגש פעם בשבוע
אבחונים לקראת כל סוג של טיפול (שבדרך כלל כוללים פגישה אצל הרופא ילדים/משפחה, תור לנוירולוג/מומחה קשור, פגישה בהתפתחות הילד, בדיקה שמיעה, בדיקת ראיה, ואז הטיפול עצמו..)
מדי פעם רופא ילדים/משפחה/ "איבר אחר"..

וזה לפני שילד עם בעיות מיוחדות מצריך עוד דברים נוספים.

אה... וטיפת חלב לתינוקות.. ומעקב הריון...

כשיש הרבה ילדים זה ממש נהיה סיפור..
היתה תקופה שהרגשתי שזה "המקצוע" שלי - לטייל עם ילדים לרופאים (ובשלב ההוא זה היה בדרך כלל עם עוד תינוק או שניים בעגלה)
(כיום בעלי לוקח את הילדים לטיפולים בדרך כלל, והגדולים מצריכים פחות התעסקות בנושא, אז זה ירד ממני..)

גם לנו היו תקופות כאלהחן מלכות
ילד ששנים בטיפולים רגשיים ומוטוריים למינהם
ועוד דברים מזדמנים אבל יוצא שכמעט כל שבוע שבועיים יש משהו כזה

ילד ששובר יד ואז פיזיותרפיה,מחלה לאחד הילדים, ואז למישהו אחר ובדיקת דם ורופא שיניים כי נפלה הסתימה למישהו
וכו

אז יש תקופות ויש תקופות

אבל מסינה ממש כמה זה מעמיס

אה וסואי נוזיף גם דברים מבורכים
כמו להקפיץ לסניף, לחברה, אסיפת הורים, וכו
יש לי 2 אחיות ממש ככהאור123456
לא יודעת כמה נורמאלי..אצלינו זה בתקופות...
עכשיו יש לי במיטה 2 ילדים עם דלקת גרון שקדחו מחום כל הסופ"ש 🤒
צרת רבים5+
גם בדיוק שבוע שעבר חשבתי לעצמי אם אנחנו משפחה נורמאלית?. הייתי ב2 שיחות הורים לקראת טיפול ל2 ילדים בשתי מקומות שונים באותו יום.
וכן יש לנו תקופות כאלה שאין שגרה, כל הזמן ההוא צריך מיון (שלא נצטרך יותר) וההוא רופא כלשהו, ההוא ישור שיניים וההוא טיפול רגשי כלשהו... וכמובן שבשביל כל דבר כזה צריך לנסוע- אצלינו לפחות, כי גרים רחוק מהכל, לפעמים מצריך ויתור על יום עבודה שלם, או יותר כשהיו אישפוזים.
בגדול אני אומרת לעצמי שב"ה אנחנו במצב מצויין. הילדים שלנו בד"כ בריאים בגופם ובנפשם וכל הטיפולים האלה חולפים בסוף. יש לנו אחים וחברים שמתמודדים עם מצבים הרבה יותר קשים, של ילד או הורה שמתמודד עם מחלה קשה ומסכנת חיים ורק רוצה לחבק ולחזק אותם ולהודות לה' על מצבי הטוב. ב"ה שיש לי ילדים לטפל בהם, ב"ה שמנסה אותנו רק ככה בקטנה... מתפללת שה' ישמור אותם וגם את הטיפולים האלו לא נצטרך. אבל ב"ה שהמציאו את כל הטיפולים האלה. כשאני הייתי ילדה הרבה מהילדים נשארו עם הבעיות שלהם. גם אם היה טיפול מתאים כבר, אף לא חשב לקחת אותם לאחד כזה...
וחיבוק לך, זה לא פשוט לרוץ מטיפול לטיפול ואין שיגרה נורמאלית. והדאגה לכל אחד מהילדים קשה כלכך. שה' ישלח לך כוחות.
אצלי חצי היו או עדיין בטיפולים רגשייםדובדובה
רק בינתיים התינוקת לא. חחח
ועוד אחת שיצאה ממש שונה...
אבל מאמינה שגם פעם היו בעיות ופשוט לא טיפלו בהן ..זכינו לגדול בדור שלפחות יש היום מגוון טיפולים ואפשרויות..
שבוע שעבר היתה לי שיחה עם המטפלת הרגשית של אחד הילדים שלי היותר קטנים...
אמרתי לה שאני מעדיפה להיגמר ליסוע להתרוצץ העיקר שיעזרו לו עם הבעיות שלו בגיל קטן .
כי שהם גדלים הבעיות האלה מסתבכות ונהיות מורכבות ולא בטוח כבר אפשר לטפל בזה כמו שצריך ..
אז אני מודה לה' שבעלי ואני נגמרים מזה
גם כלכלית גם פיזית. טירטורים בלי סוף. פגישות בלי סוף.
אבל בסוף נראה את הפירות מזה
אז תחזיקי מעמד
מלא חברות שלי במצב שלי ויש כאלה שפשוט לא שולחות לטיפול ומזניחות.
אבל זה די מכת הדור.
חצי מהילדים שאני מכירה היו ברכיבה על סוסים או תרפיה בדרמה , באומנות . ומה לא ...
צרת רבים חצי נחמה.. מה שנקרא
תודה רבה לכולכן על התגובות ועל ההזדהותאנונימית באהב"ה
עכשיו נשארה שאלת ההמשך: איך באמת לא קורסים מזה? איך מחזיקים ראש מעל המים? איך ממשיכים לטפל בצרכים הבסיסיים והרגילים של הילדים? איך ממשיכים לחייך אליהם ולשמוח איתם ולשמוח בהם?
כרגע אני מרגישה פשוט עייפה וכל צורך חדש של הילדים (אפילו סתם משהו שצריך לקנות להם או מסיבה כלשהי במסגרת הלימודים) מתקבל אצלי באנחה.. ואני לא רוצה את זה! רוצה להנות באמת מהילדים שה' נתן לי!
כרגע אני מרגישה שלרוב אני פשוט כופרת בטובה שנתן לי
כשיש עומס כללי ומצטבר צריך 2 דבריםחן מלכות
א. לעשות סדר!
לרשום את מה שגורם לעומס הזה
לפרק את התחושה לגורמים

ב. לגבש תוכנית הבראה 🙂
מה הכוונה?

דבר ראשון-סדרי עדיפויות
להדגיש את כל מה 'הוא עובדה קיימת ולא ניתנת לשינוי.
זה כנראה ישאר שם.

לסמן בצבע אחר כל מה שיש בו מצב לגמישות -
ולהחליט במה אני בוחרת פחות להשקיע כרגע. מבחירה מושכלת!
ובמטרה להוריד ממנו את האחריות והעול ולא להשקיע אנרדעות עודפות במה שאולי מיותר.

דבר שני- הפחתת עומס- האצלת סמכויות-
איפה ישיש אפשרות לעזרה חיצונית או מהילדים, או
בתשלום או מהבעל ..
מה שיכל להקל עליך זה כבר חשוב ומשמעותי.

והדבר האחרון והכיייי חשוב- שיקום הריסות
למצוא מה מטעין את הכוחות לשלך, מה עוה לך טוב בלב, משהו לחכות לו שישמח אותך
זמן לעצמך, הליכה,חוג, זמן לתחביב, ספורט ,שעור...חייב חייב שיהיה משהו כזה בלו''ז השבועי שלך דוקא במיוחד כי הוא עמוס
אפילו להתחיל מקצת אבל שזה יהיה חלק מהחיים שלך. זה הדבר הכי חשוב פה!
כשלנו יש כוחות וחיות זה משנה הכל
תודה רבה!אנונימית באהב"ה
אולי באמת ננסה לעשות את הסדר הזה, כדי לראות מה באמת חשוב.. (אם כי אני באמת לא רואה איפה אפשר להוריד! מה יותר חשוב - אבחון לילד שאולי עם קשב וריכוז או בדיקות שמיעה לילדה שאולי תצטרך ניתוח כפתורים? וכן הלאה.. ויש גם את הדברים בעבודה שלנו - בעלי גם שכיר וגם עצמאי, אני עצמאית. אם לא נעבוד פשוט לא יהיה... וגם אם העניין הכלכלי לא משחק פה (זאת תשובה גם ל@אם מאושרת) אנחנו *רוצים* לעבוד בעבודות האלה, הן נותנות לנו חיים ושמחה... רק שלפחות אני כרגע לא מצליחה תמיד להגיע למלוא היצירתיות שנדרשת בעבודה שלי, מרוב עומס טכני ובעיקר נפשי.. )

אולי כשהילדים שלנו יגדלו ויינשאו יהיה לנו זמן... אולי. רק שאז יהיו הנכדים בע"ה, שגם להם נדאג... אבל טוב, לקחת אותם לטיפולים בעיקרון זה לא יהיה עלינו
את עובדת?אם מאושרת
כשאני הפסקתי לעבוד ,
הכל השתנה לטובה!
במקום להרגיש במרוץ אינסופי, חיפוש בייביסיטרים, מחליפות לעבודה, מועקה של מי יפסיד יום- אני או בעלי...
כשהפסקתי לעבוד-התחלתי לחיות נכון יותר- והמשימות המעיקות והתורים המעצבנים הפכו למשימות כיפיות ,לטיולים נחמדים, לזמן איכות של אמא וילד. ואפילו העייפות האינסופית שנעלמה- נתנה לי הרבה כח, כי כשהגוף חזק הנפש יכולה להכיל יותר.

שתהיה לך בהצלחה במציאת הדרך הכי טובה בשבילכם💞
הלוואי שהיה אפשר להפסיק לעבוד ..בית חדש
אנחנו לא חיים עם רמת חיים גבוהה, ועדיין חייבים 2 משכורות
אני לא רוצה להכנס לדיון פיננסיאם מאושרת
ולא יכולה להמליץ לך אישית מה נכון לכם.
ולא יכולה להגיד מה המעשה הנכון ביותר לעשות.

אצלנו ראינו שזה הכי נכון לשלמות הנפשית והגופנית של המשפחה.
וב"ה רואים כל רגע ורגע איך "ה' רועי לא אחסר".
אני מאמינה שאם ה' הביא לעולם את הילדים, הוא דואג גם לכל צרכם, ואם צרכם זה שאני לא יעבוד אז ה' דואג לזה.

חוץ מזה שזה גם בקושי אפשרי לעבוד אם כל יום יש איזה תור אז משכורת נורמלית במילא לא היתה אפשרית
חיבוקתהילה 3>
אולי קצת מאוחר מדי,
אבל באופן כללי אני רואה שככל שההורים מטופלים במידת הצורך,
מוכוונים ומתנהלים היטב מול עצמם, גם הילדים מושפעים מזה ומבריאים מזה.
מה הכוונה מטופלים?אנונימית באהב"ה
נכון, לפעמים אנחנו מרגישים הורים "דפוקים" בגלל זה שהרבה מהילדים שלנו צריכים או היו צריכים טיפול רגשי.. השאלה אם באמת זה נכון (ובכל אופן, לטיפולים הפיזיים שהם צריכים זה לא קשור..)
יש הרבה פעמיםתהילה 3>
כל מיני התמודדויות שמשליכות על הילדים ואז מקבלות ביטוי בצורה יותר רחבה.
לדוגמא אם יש דפוס של ריצוי אצל ההורים, או של חוסר בטחון, זה משהו
שעובר אל הילד חוץ ממה שלפעמים גנטי, בצורת ההתנהלות שהוא לומד בלי מילים, אלא מהיום יום בבית
שזה חזק יותר מכל דבר.
ולכן הרבה פעמים כשיש איזשהו דפוס ובטח אם חוזר אצל הילדים, כדאי לפעמים לחזור למקור, ולטפל בעניין הזה ברמה ההורית, וזה מאפשר בעצם השפעה כוללת קודם כל על ההורים, מתוך כך גם על הילדים.


לאחרונה שמעתי מאיזשהו רב ומטפל שאין אדם שלא זקוק ושלא יועיל ויקדם אותו איזשהו טיפול.
היום אני רואה את זה שיש 2 סוגי אנשים בגדול שהולכים לטיפול (ואני כוללת בזה לצורך העניין הדרכות הורים ואת כל תחום ההתפתחות האישית):
1. אנשים שבאמת נתקלים באיזשהו קושי משמעותי ש"מאלץ" אותם ללכת לטפל בזה כי הגיעו מים עד נפש
2. אנשים בעלי מודעות גבוה ורצון להתקדמות שמבינים שההתקדמות הכי משמעותית בחיים מגיעה דרך
המקום הזה של הכרת הנפש ועבודה נכונה איתה.

אני באופן אישי חושבת שלהיות מאולצים ללכת לטיפול זה הרבה פעמים מתנה משמים
(כמו כל התרחשות בחיינו) שמאפשרת לנו לגדול ונותנת לנו הזדמנות להעמיק ומתוך ככה לעלות קומה

ככה לפחות אני משתדלת לראות את זה


או הפוך לגמריאם מאושרת
אם ההורים גדלו עם ה"דפוס השגוי" כמו שתארת,
ולמרות זאת מצאו בן זוג והקימו משפחה ועובדים בעבודות שנותנות להם סיפוק כדברי הפותחת,
אז זה בכלל לא נורא ה"דפוס" חיים שלהם,
ואולי הפוך- דווקא בגללו או בזכותו הם הגיעו לאן שהגיעו?
ואז כשרואים את הדפוס הזה אצל הילד- במקום לקחת את הילד לטיפול , כי זה מה שמערכת החינוך היום דוחפת כל היום ללכת לאבחונים,
במקום זאת- הם יכולים ללמד את הילד מהכישורי חיים שלהם איך לבנות את עצמו עם נפש בריאה בעולם.

מה שהבאת בדוגמא- הורים מרצים,
אפשר לראות את זה כסיבה לבעיה שמצריכה טיפול ואפשר לראות את זה כהורים בעלי מידה טובה שילמדו את הילדים שלהם איך לשים לב למי שצריך משהו, איך להיות בצד שמוותר- איך לברוח ממחלוקת.

מרצה או וותרן , פרייאר או גומל חסד זה עניין של הסתכלות,
וחבל מאד שבדור שלנו מסתכלים על הכל מהצד השלילי וכל דבר נראה סיבה לטיפול,

אני מבינה שאת כותבת בתור מטפלת,
(ולא סתם מטפלת ,אלא מטפלת מקסימה!!!אני מאד נהנית לקרוא את מה שאת כותבת בתגובות שלך)
אבל אני חושבת שקצת ( הרבה) איבדנו היום את הביטחון העצמי שלנו.
וכל דבר הולכים לעזרת אנשים אחרים,
אפשר לשבת גם עם עצמנו ולעשות עם עצמנו חשבון נפש ועבודת המידות,הקב"ה נתן לנו כוחות נפש, והנטייה היום היא לזלזל בכוחות נפש שלנו ולהרגיש שחייבים מישהו אחר שיעזור לנו.
זה נושאתהילה 3>
עמוק ושלם שאני ממש רוצה לכתוב עליו מאמר בע"ה, היחס בין פסיכולוגיה ועבודת מידות, ריצוי וותרנות, הקשר בין מידות טובות לאישיות נוחה, לדפוסי נפש מסויימים ועוד ועוד.
עוד לא הגעתי לזה

לגבי הסוף אני רק אדייק- אני כרגע לא עוסקת בטיפול אלא יותר במתן כלים רגשיים להתמודדות עצמאית עם שלל דברים שעולים בחיים.

ואני מסכימה שאפשר לעשות הרבה בעזרת עבודת מידות וחשבון נפש ולמידה ומודעות עצמית.
ויחד עם זה אפשר גם ללמוד להשתכלל מעבר לזה.

כמו שאפשר לבד ללמוד לבשל, ואפשר ללמוד מעבר, אפשר לבד ללמוד לנגן ואפשר מעבר וכו.
אני אישית רואה בעבודת נפש ושכלול המידות והכלים שלנו עבודת ה', ולכן אם יש משהו שראוי להשקיע בו וללמוד אותו זה זה.
ובאמת כשאין בעיה נקודתית שגורמת ללכת לטיפול זה באמת עניין של מי שרוצה מעבר (ואולי גם לא כל טיפול יוביל לכך).


ספציפית לגבי הסתכלות על דפוסים האם הם חיוביים ושליליים, השאלה היא מאד פשוטה
האם אני שמחה להיות במקום כזה? האם אני מרגישה שטוב לי?
ובעיקר, האם אני נמצאת במקום *בוחר*, או שאני בחוויה שאין לי ברירה אלא...

יש אגב הרבה אנשים שנמצאים במקום מרצה ולא מודעים לזה. וכנראה באמת זה לא השלב והמצב לעשות עם זה משהו.
אבל בדרך כלל ממה שאני מכירה, יש שלב שבו זה כן הופך להיות דבר מקשה,
וגורם להרבה תסכול וטינה וערך עצמי נמוך.

ריצוי בעיני הוא לא שווה לרגישות לזולת, לוותרנות או לבריחה ממחלוקת.
כל אלה דברים טובים ונהדרים, שאני לא חושבת שהם תחת הכותרת ריצוי, לפחות אני לא רואה את זה ככה.

שתי נשים יכולות אגב לעשות דברים זהים לגמרי,
כשלאחת מהם זו תהיה נתינה עמוקה ומשמעותית שתגיע מתוך אהבה ורצון טוב ותשאיר לה סיפוק של מצווה
ולשניה זו תהיה חוויה של כורח וניצול שתשאיר לה תחושה רעה וכעס בלב על הסביבה שלא מבינה אותה.

כלומר אני לא מדברת כאן על הביטוי בפועל, ואני לגמרי בעד רגישות, וותרנות, נתינה
חמלה, הכלה אהבה ועוד דברים טובים,
הדגש הנוסף הוא על המקום שממנו זה בא,
וזה שזה יגיע מתוך בחירה ומתוך נפש חפצה.

כשאנשים נמצאים במקום מרצה, הם לרוב פוחדים.
פוחדים שלא יאהבו אותם, פוחדים שלא יעריכו אותם, פוחדים שלא יהיו מרוצים מהם,
שיחשבו שהם לא טובים, שירימו גבה או יעשו פרצוף.
זו לא עמדת נפש בריאה. זו גם לא נתינה בריאה ונכונה.
אדם שמרצה שוב ושוב ומודע לעצמו, במוקדם ובמאוחר יחוש תסכול וכאב וחוסר ערך.

ואני לגמרי בעד שהורים שעשו תהליכים ועברו דבר או שניים ילמדו את הילדים שלהם את זה,
ואדרבה, ה' נותן לכולנו דפוסים שונים וכל מיני דברים לעבוד ולעבור בחיים וזה נפלא.
ככה אנחנו גדלים באמת
מרתק ממש!!! תודה על זה!אם מאושרת
מחכה מאד למאמר שלך...

לגבי מה שכתבת על ללמוד לבשל-
אמשיך את הדוגמא שלך- מה החשש שלי בזה שכל דבר הולכים למישהו חיצוני.
הדוגמא הזו היא דוגמא טובה למה שאני מרגישה שקורה היום- בישול זה מיומנות נרכשת שנלמדה בבית/ אפילו מחברות בשרות וכו',
לפי הנטייה היום ללכת לכל דבר ללימוד מעבר אצל מישהו חיצוני,עלול להתנוון אצלנו יצר הבישול ואישה שתתחתן תרגיש צורך ללכת להשתלמות מקצועית של איך לבשל לבית, בשעה שזו מיומנות טבעית,
אם אשה רוצה לעשות קורס שפית- אשריה , אבל זה לא במקום היכולת הטבעית הבסיסית שלה לבשל.
כך גם בתכונות הנפש- מרוב שמשליכים החוצה כל דבר, אנו מנוונים תכונות נפש בסיסיות שהיו יכולות להיות קיימות לנו באופן טבעי.
בוודאי שחשוב וטוב לקבל כלים למעבר אבל לא לשכוח שיש לנו תכונות בסיסיות שביכולתנו להתמודד איתם בעצמנו.
מתחברת מאד למה שכתבת. זאת מחשבה שגם עולה ליקמה ש.
בס״ד

בשנים האחרונות... ממש לא פוסלת טיפולים, סדנאות וליוויים! אבל זה כן משהו שאני שואלת את עצמי הרבה יותר - האם אי אפשר להגיע לזה בכוחות עצמי? לפעמים התשובה היא כן, לפעמים התשובה היא לא... אבל עצם שאלת השאלה חשובה מאד בעיניי.
מצטרפת, גם אני תוהה הרבה בנושא הזהממשיכה לחלום
גם מרגיש לי שהיום קשה יותר לפעמים לקנות ידע בתחומים מסוימים כי הכל הפך לליווי מקצועי

למשל פעם הידע לגבי לידות פשוט היה עובר בקהילה, מאמא לבת, משכנות וחברות, מהזקנות לצעירות... היום את צריכה ללכת לקורס הכנה ללידה

יש תחומים שזה מתבקש ליווי מקצועי,ויש תחומים שזה מרגיש לי כבר מוגזם

אבל אני חושבתלהשתמח
שפעם אנשים הרגישו פחות צורך בהעמקה וליבון והבנה של דברים עד הסוף. לדוג' לדעתי קורס הכנה ללידה נותן הרבה יותר מידע ממה שעבר בין נשות הכפר. מבחינת הבנת הפיזיולוגיה, מבחינת התרגילים, מבחינת התערבויות הרפואיות האפשריות שלא היו אפשריות פעם.
אני חושבת שהגדלת התחומים של הלוויים המקצועיים הוא מענה לכך שיש הרבה יותר ידע בעולם בכל תחום, הרבה יותר כלים להתקדמות, והרבה יותר שאיפה לחיים שלמים בכל התחומים. ממילא מי שרוצה לנצל את התקדמות העולם בכל תחום צריך להיעזר באנשי המקצוע שהעמיקו בו. מי שרוצה להבין דברים רק מעצמו ומקרובי משפחה וחברות יפספס מידע שאנשים עבדו קשה לחקור ולבדוק אותו.
אני לא אומרת שצריך ליווי מקצועי בכ-ל התחומים במקביל. אבל אם יש תחום שחשוב לך היום יש אפשרות להתקדם בו בעזרת ליווי מקצועי עם הרבה ידע שפעם לא היה מסודר ונגיש.
גם נכון. כתבת יפה!! זה בהחלט הצד השני של זה.קמה ש.
הגדרת את זה נהדר- לשאול את עצמנואם מאושרת
המודעות עצמית הזו יכולה להרוויח אותנו בתבונה למה שבאמת נכון לנו.
אני לומדת ממך הרבה בפרט בנושא הזה של מודעות עצמית.תודה לך על זה!!!

@ממשיכה לחלום - ממש כך, הדוגמא של קורס הכנה ללידה כ"כ בולטת בנושא הזה
💗קמה ש.
בס״ד

תודה יקרה!!
זו באמת שאלה חשובהתהילה 3>

ואני חושבת שנקודה נוספת היא שאם יש דברים שאני יכולה להגיע להם בעצמי בהרבה עמל

ומחשבה ומאמץ, ולפעמים גם בטעויות יקרות, או להשקיע מעט וללמוד ולחסוך את הדרך הזו, בהחלט יש מצבים ודברים שזה שווה בהם.

 

כשהבת הבכורה שלי הייתה בערך בת שנה הלכתי לקורס להנחיית הורים, כי נתקלתי מסביבי

בכל כך הרבה מורכבויות שצמחו מחוסר ידיעה ומטעויות יקרות שעלו בדם כמעט,

שאמרתי לעצמי שאני אשתדל לעשות מה שאני יכולה כדי לחסוך ככל האפשר את הדברים האלה..

(למותר לציין שהייתי האמא הכי צעירה שם בפער גדול מאד..)

 

האם זה אומר שאני אמא מושלמת? כנראה שלא ואין דבר כזה,

האם זה אומר שחסכתי ככל הנראה קשיים וכאבים ממני ומילדי? מאמינה מאד שכן

האם היה שווה לי ללמוד בדרך הכואבת כל מה שיכלתי שלא? אני חושבת שלא. תמיד יש לאן לצמוח ולאן להתפתח.

השאלה אם אני מתחילה מקומה עשר או מאה...

👍🏼🙂קמה ש.
אני גם מחכה לו האמתתהילה 3>

זה נושא שאני הרבה הוגה בו ומנסה לחקור אותו

בעשר שנים האחרונות, בע"ה מאמינה שיבוא היום..

 

אז באמת יש כאן שני צדדים. צד אחד זה באמת הנקודה הטבעית, שבה לכל אישה יש 

את הנטיה שלה הטבעית והדברים שמתחברים אליה באיך לבשל/ללדת/לסדר/לחנך

והצד השני הוא שכשיש משהו שהוא חשוב ומשמעותי עבורי, אני גם אברר את המקום הזה לעומק,

ובמידת הצורך גם ארכוש כלים נוספים על מה שבא לי טבעי.

 

אני ממש זוכרת שהייתה לי לפני כמה חודשים שיחה עם מישהי חמודה וצעירה,

שגם האמינה שאין מה ללמוד על חינוך ילדים, וכמו שההורים שלה עשו מה שנראה להם

לנכון, והיא נשרטה את השריטות שנשרטה, אז גם הילדים שלה יסתדרו בע"ה.

 

ובאמת בדרך כלל כמו שגם כתבתי לפני, רוב האנשים שלא נתקלו או בעצמם או סביבם

במשהו שדורש איזשהם כלים או עזרה, עושים ככה. זה בעצם היותר רווח היום.

 

אבל אני כן מאמינה שכשיש מצב ופניות לעלות לקומה נוספת (ובאמת זה לא מתאים לכל שלב

ולכל אחד, כי כמו כל דבר שרוצים להתמלא בו צריך שיהיה איזשהו כלי ואיזשהי מוכנות)

אז זה דבר מבורך.

 

ועוד נקודה נוספת היא, שהיום אנחנו באיזשהו מקום מנותקים מהטבעיות שלנו

בכל מיני מובנים. אני יכולה להגיד שיש לא מעט דברים שאני מלמדת

שהם בסופו של דבר ממש חזרה למקום שהוא הכי טבעי ובסיסי,

ממש סוג של חזרה בתשובה אל העצמיות שלנו,

אבל לפעמים ובטח בדורנו אפילו ודווקא הדברים האלה צריכים איזשהו לימוד.

 

ואם נשליך לדוגמא של לידה שניתנה כאן, אז באמת במהות יכול להיות

שבמקור ידענו ללדת הכי טבעי והכי מחובר

ובאיזשהו מקום התרחקנו מהמקום הזה והידע הזה,

והיום כדי להתחבר חזרה למקום הזה יש לא מעט ללמוד ולהשתדל.

 

האם אי אפשר ללדת בלי זה? אפשר

האם זו תהיה אותה לידה? ככל הנראה לא, והפער יכול להיות שמים וארץ

 

השאלה היא לאן אנחנו מכוונות, מה חשוב לנו ובמה נכון לנו להשקיע...

 

 

כמה דבריםאם מאושרת
עבר עריכה על ידי אם מאושרת בתאריך י"ט בכסלו תשפ"ג 00:30
א. לא הרי לשלוח זוג שיש לילדים שלו בעיות לטיפול, כללכת ללמוד ולהחכים בקורס הנחיית הורים.
כל מה שכתבתי נוגע לטיפול, לא ללמידה.
בוודאי ובוודאי שחשוב וטוב ללמוד ולהחכים לשמוע שיעורים,קורסים,לקרוא ספרים ,ולהחכים כאן בפורום.
אבל זה עמדה נפשית אחרת מללכת ל"טיפול".
ב. כתוב בפרשת האזינו "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך."
זכיתי לשמוע מהרב שפירא זצ"ל ( ר' אברום) שאמר לנו שיש בעיה מאד גדולה בדורנו- ששואלים ומתייעצים עם מחנכת ולא עם אמא!
כל העניין הזה שצריך להתייעץ עם מישהו חיצוני, גרם לנו להפסד גדול בכך שנשבר התא המשפחתי הטבעי- שבת לומדת מאימה.
הרב ציין כדוגמא התלבטות בעניין שידוך, הוא אמר שגם אם המחנכת יותר חכמה מהאמא, אין לה את האהבה שיש לאמא לבת.
ולכן עצה של אמא שבאה ממקום אוהב היא יותר לטובת הבת מעצה של מישהי שאין לה את האהבה הזו ( ברור שהמחנכת תיתן עצה מכל הלב אבל זה עדיין לא אותו דבר). וגם האמא תמשיך ללוות את הבת כל החיים לכן העצה שלה יותר נוגעת לבת.

אני יודעת שלקרוא את מה שכתבתי נשמע ממש הזוי- כי אנחנו חיים היום במציאות שבאולפנא בת תתחבר למדריכה/ מחנכת / רבנית ומאד תושפע ממנה ותהיה אסירת תודה כל חייה איך היא רוממה אותה וקידמה אותה בחיים.
אבל מאז ששמעתי את זה מהרב אני מנסה לשים לב איך כחברה איבדנו את התא המשפחתי החם והמחבק והאוהב ,
לא בטוח בכלל שהתוצאה של ההפסד הזה יותר רווחית מהרווח שמגיע מלימוד מנשים יותר מנוסות מהאמא.
ג. התחברתי למה שכתבת שהיום אנחנו מנותקים מהטבע שלנו.
צריך לבדוק למה זה קרה? אולי דווקא בגלל הניתוק הזה שקרה בין הדורות?
ואולי חיבור להורים דרך לימוד וקבלת עצות יכול להיות חלק מהשיבה הזו לעצמנו?
כמו ש"והשיב לב בנים על אבותם" זה חלק מתהליך התשובה...
וכשאנחנו לומדות את הידע הזה לבד ולא דרך אמא, אולי אישית אנחנו מוצאות מידע יותר מאשר האמא יודעת, אבל למעשה כמהלך כללי של דור אנו תקועים באותו מקום ולא התקדמנו בכלל?

ד. לגבי מה שכתבת על להתחיל מקומה 10 או 100.
היום התבוננתי בילדים שלי ששיחקו בגינה, והקטנה רצתה לטפס על המתקנים כהבנתה,ניסיתי להראות לה שאם היא תטפס ממקום מסויים היא תגיע מהר למעלה,והיא לא הסכימה לשמוע, אז חשבתי על מה שאת כתבת- בוודאי שהיא הפסידה שלא הקשיבה לעצתי, אבל אחרי כמה זמן כשהיא סוף סוף הגיעה למעלה אחרי שהיא ניסתה וניסתה עד שמצאה את הדרך לעלות- היא זרחה מאושר ומחאה לעצמה כפיים והיתה מלאת סיפוק, אז שמחתי בליבי שהיא לא הקשיבה לי,היא באמת הפסידה חצי שעה מהחיים אבל הרוויחה כזה סיפוק ושמחה, שגם זה חשוב!
שלמה המלך אומר את זה בקהלת שמח בחור בילדותך- הרי הבחור יכול ללמוד מטעויות שעשו הוריו בגיל ההתבגרות, למה עליו לטעות את אותם טעויות?
אבל שלמה המלך מלמד אותנו שכך היא דרך העולם, נער צריך גם לטעות כדי שיצא ממנו מבוגר טוב.

ה. כבר הרבה שנים אני חושבת על משהו קצת מורכב, אני לא יודעת איך לנסח את זה, אני מנסה- מקווה שאהיה מובנת.
אנחנו כיהודים מאמינים ,יודעים שה' שולח לנו יחד עם הנסיון גם כוחות לעמוד בו. הכוחות האלה מאד עוזרים לנו לצלוח את הנסיון, ולפעמים ייעוץ ממישהו חיצוני, יכול דווקא להוביל אותנו למסלול שלא משם הכוחות שלנו לצמוח.
בוודאי שאם יש צורך ראוי חובה ללכת לטיפול אצל מישהו חיצוני, אבל צריך מאד להיזהר שזה יהיה בכוון המתאים לכוחות נפש שלנו,
ואולי אם שרירי הנפש שלנו יהיו מאומנים בעבודה תמידית יהיו לנו את הכוחות לבדוק לעומק מהם הכוחות שיש לנו עכשיו ולא שנהיה מנוונים ומיד נרוץ לייעוץ חיצוני בלי להשתמש בכוחות המיוחדים שה' שלח לנו עכשיו.

ו. מטפלים ויועצים ומנחים עושים עבודת קודש אני מאד מאד מעריכה אותך ואת כל הקולגות שלך, אין בכל מה שכתבתי כדי לפגוע חלילה חלילה בחשיבות מה שאתם עושים!
ונשים שפונות לטיפול הן גיבורות!!!!אני כ"כ מעריכה את היכולת שלהן ללכת למישהי חיצונית כדי שיהיה טוב יותר.

כל מה שכתבתי הוא דיון תיאורטי שנראה לי חשוב לעשות אבל בלי חלילה חלילה לזלזל או לפגוע במישהו.
תודה על זה!מאוהבת בילדי

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שליאפאטי

 

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

תודה שכתבת והשקעת תהילה 3>
שוב אני מתחילה מהבהרה, שכרגע אני לא מטפלת,
אלא יותר מורה-מלווה לכלים ומיומנויות שכנראה באמת נשכחו מאיתנו.
אז המקום שאני כותבת ממנו זה קצת תפר של בין לבין.

א. את צודקת לגמרי שיש הבדל בין למידה לטיפול. למידה היא מומלצת כל הזמן וטיפול הוא כשמגיעים למקום שמתקשים להתמודד איתו לבד, באיזשהו מקום.

ולמידה ורכישה של כלים להתמודדות בהחלט יכולה לחסוך התקלויות.
המילה טיפול באמת כוללת מנעד מאד רחב היום.
יש טפולים מעמיקים מקצועיים מקיפים וארוכים, יש גם דברים יותר מינוריים.

הדבר החשוב בעיני באמת הוא שאנחנו נמצאים באיזשהי התקדמות. ובעיני התקדמות, בכל תחום, זוגי, אישי, בעבודת ה', בעבודה, בנקיון הבית
תעבור כמעט תמיד דרך התקדמות פנימית. דרך הנפש.
אני רואה את זה שוב ושוב ושוב כמו פלא, כל מיני סוגיות שנשים נתקעות בהן שנים אפילו כאלה שנראות פחות קשורות לפעמים, כמו איך לטפל בבית ולתחזק אותו, או איך להתמודד עם המנהלים בעבודה, או איך להיות במקום שנכון לי בחברה או במשפחה,
בסוף או יותר נכון בהתחלה יושבות על איזה משהו בנפש ונפתרות כשהמשהו הזה נפתר.
ואני מאמינה גם באמונה שלמה שזה לא סתם, כי ה' רוצה אותנו גדלות, ומחוברות לנשמה שלנו, והמציאות שסובבת אותנו על פרטיה הקטנים והגדולים,
דרך רצונות שנטועים בנו ולא מתממשים או כן מתממשים, דרך מה שזה מציף בנו,
דרך קושי ותסכול, או דרך אמונה ורצונות לטוב מובילות אותנו בצורה הכי עמוקה למה שנועדנו להיות פה בעולם.

האם השכלול של כלי הנפש שלנו יגיע מלמידה בקורס? מקריאת ספר? מהתייעצות בפורום?משיעור תורה? מטיפול? משיחה עמוקה עם חברה טובה? מעצות מאמא?
כל האפשרויות נכונות ובכל מצב מתאים משהו אחר.
גם אני באופן אישי גדלתי מזה ומזה ומזה ומזה, ומשתדלת כל הזמן להמשיך ולגדול,
בכל פעם בדרך שנכונה לאותו הזמן. זו עבודת חיים, זה בעצם *ה*חיים בעיני.
וכשנמצאים במקום כזה זה אושר גדול וצמיחה גדולה וזה בעיני דבר שנכון לכל אדם.

הדרך לעשות את זה היא לא אחת ויחידה.
היא משתנה מאדם לאדם, ומזמן לזמן וכל אחת יכולה למצוא את הדרך שנכונה ומתאימה עבורה בכל שלב, וכאמור זה יכול להיות מליון דברים ואין תשובה אחת נכונה חוץ מזה שיש הרבה תשובות נכונות
וככל שנחזור לעצמנו, נקשיב לעצמנו, נהיה מודעות למה הנשמה שלנו מבקשת
ולצורך ולכח הגדול שלה להעיף אותנו כך ייטב לנו.

(מרגישה שתימצתתי פה יריעה גדולה ועמוקה למילות קוד, כי באמת שאפשר לחפור על זה עוד הרבה רק
שלצערי זמני קצוב כרגע..)

ב. אני הכי בעד להשתדל ולחזור למערכות יחסים טבעיות בריאות ונכונות,
קודם כל מול עצמנו, שזה המקום הראשון שבו כולנו נאבדות קצת, וכמובן מול ה', מול ההורים, מול הילדים, מול הבעל, מול הסביבה.

וספציפית בוודאי שמול ההורים.

הבעיה היחידה היא שיש מערכות יחסים במקרים מסויימים שהן מורכבות ומסובכות מאד,
והדרך להגיע למקום שבו אני יכולה להתייצב בבריאות מול אמא, ולקבל מענה מבריא הוא דבר שנראה רחוק.
אבל גם כאן אני לגמרי רואה וזה מדהים שככל שיש התיישרות פנימית של מי אני ומה אני מול עצמי, מה קורה בי, מה כואב לי, מה אני בכלל רוצה ומה פוגע בי, ואיך אני מתנהלת עם כל זה
לגמרי מאפשר תיקון גם במערכות יחסים מורכבות שבו המקום הנכון והחשוב הזה,
של להתייעץ עם אמא הוא לא טבעי וטוב ומכוון כמו שהכי נכון שיהיה.

ג. למרבה הצער הנתק הוא רב דורי, ולכל אחד מאיתנו בדור הזה ובדורות הקודמים יש עבודה של תיקון וחזרה לעצמנו.
אני כמו שכתבתי ממש רואה שככל שאנחנו חוזרים אל עצמנו ולמקום הבריא והנכון שנמצא בנו ומתכווננים בצורה בריאה,
אז גם המקום הזה הולך ומתיישר. זה בא ביחד.

הסיבות שאני רואה שנשים מתרחקות מעצמן זה קודם כל שרובנו גדלים על שדר כזה, מגיל צעיר מאד
בכל מה שסובב אותנו, גם הורים הרבה פעמים, וגם גננות וחברה וכו
שהצורה שבה נכון לחיות, והדרך שבה נהיה אהובים ונחשב מצליחים היא מאד מסויימת
וממילא אפשר לראות איך עם הגיל הרבה פעמים לאט לאט מאבדים חלק מהאותנטיות,
חלק מהחיבור לרצון וללב שלנו, ובעצם את החיבור לעצמנו.

ד. יש מקום ללמידה עצמית ויש מקום ללמידה מאחרים.
שניהם נכונים ושניהם צריכים להתקיים. ויש ערך גדול בלמידה עצמית שהיא בעצם מחדשת פה בעולם עוד זוית ועוד הבנה ממקום אישי ואחר שזה דבר נפלא .
בעצמך ציטטת את שאל אביך ויגדך, זקניך- שזה גם החכמים שבדור ויאמרו לך, יחד עם הנער שצריך לטעות.
וכמו שכתבתי בסעיף הראשון, הגדילה שלנו היא גם וגם וגם.
ואין ספק שניסיון עצמי הוא חשוב וקריטי לילדים ומבוגרים.
יחד עם זה מניחה שיש מקום שבו אנחנו נניח את החשיבות של הלמידה העצמית, ונבקש להעניק למידה מנסיון.
לדוגמא אני מקווה שאף אחת מאיתנו לא תיתן לפעוט שלה לבדוק וללמוד מה קורה כשנופלים ממתקן בגובה 2 מטר,
ושכולנו נשתדל לחסוך מילדינו לבדוק וללמוד מה קורה כשעושים סמים או סתם מעשנים.

כלומר בוודאי שהלימוד והטעיה הם חשובים.
הם הדיפולט! רוב מה שנעשה יהיה כזה
ועם זאת יש מקומות שבהם הטעות יקרה מדי ולא רק זאת אלא שבין המקום שבו נתנסה ונראה מה נכון לנו ונשמח בהתקדמות שלנו, לבין המקום שבו בצד השני של הסקאלה לא נאפשר לילד לעשות משהו,
יש סקאלה רחבה שבה לפעמים ניתן יד או עצה, לפעמים הילד יכשל בדרכו, ונחבק אותו ונעזור לו ללמוד מהנסיון, ועוד ועוד.
כלומר גם כאן כמו ביתר הסעיפים, אין ככה צריך לעשות וזהו, אלא יש טווח רחב של אפשרויות ולכל זמן ועת תחת השמים...

פעם מישהו למד על חשיבות התשובה, ושאל את הרב ולדמן זצ"ל, אם התשובה כל כך חשובה וגבוהה, למה שלא נחטא ונחזור בתשובה?
אמר לו הרב ולדמן בחיוך ולצערי לא זוכרת את המילים, שלזה לא צריך לדאוג, זה יקרה גם בלי שנתאמץ.

ובהשוואה, גם אם נלמד כלים להורות, וגם אם נלך לטיפול, התמודדויות ישארו, טעויות ימשיכו לקרות, כי זו הדרך שלנו לגדול ולהתקדם בעולם.

לכן אני לא חוששת שאם מישהו ילמד או ילך לטיפול, ולחילופין אם אתן לילד הכוונה, תמנע מאיתנו היכולת ללמוד דברים על בשרנו...
ב"ה יש מספיק הזדמנויות להכל ושאלה יהיו הצרות שלנו...


ה. הדבר שאני הכי בעדו בעולם זה ללמוד להשתמש בכוחות הפנימיים ובידע הפנימי שלנו. הכל טבוע בתוכנו לגמרי, אנחנו פשוט לא בהכרח יודעים איך לקרוא את זה.
וזה לגמרי ובפשטות מה שאני מלמדת בקורס שלי.

האם יש מצבים שצריך מעבר לזה? שהמצב רחוק מדי ומורכב מדי? חד משמעית כן.

אבל בלי קשר אלי, באמת חשוב תמיד לשים לב שטיפול הוא לא בהתנגדות לעצמנו,
הוא נותן לנו יד ועוזר לנו לטפס איפה שלא הצלחנו.
לחבוש פצעים במידה ויש כאלה שלא מאפשרים לנו להמשיך ללכת. לתת לנו כח ואמונה במי שאנחנו, בדרך שאולי איבדנו את כיוונה לרגע,
להזכר בכוחות וביכולות שלנו, ולתת לנו לפרוס כנפיים ולעוף ברגע שאנחנו חזקים מספיק.

אין ספק שמקום מנוון וחסר אמון בעצמו הוא לא מקום בריא, וטיפול מנוון הוא לא טיפול בריא,
ויחד עם זה כשאנחנו נמצאים במקום שלא מספיק קשוב לעצמו, לא מספיק מאמין בעצמו וביכולת שלנו להתחבר או להתקדם או להמשיך,
בהפוך על הפוך מה שצריך הוא עזרה מבחוץ,
ללמוד ולהאמין שזה אפשר ותכוון אותנו להסתכל פנימה, להכיר את הכוח והרצון שלנו,
כדי שנוכל להמשיך בכוחות עצמנו.
טיפול בעיני הוא לא להגיד למישהו אתה נכה מעכשיו אני אקח לכל מקום בכיסא גלגלים.
אלא הפוך, להגיד למישהו שלא מצליח לקום אני אעזור לך לחזור ללכת מחדש.
זה יכול להתחיל בעזרה מטאפורית של לקום מהמיטה, לעבור לכסא גלגלים, ומשם ללכת בהליכון ואז במקל ואז עם מעקה ואז לבד
אבל המטרה היא למצוא לרפא ולחזק את הכח הקיים כדי לאפשר לו להיות זה שנושא אותנו קדימה.



ותודה על מה שכתבת, בי אישית ודאי לא פגעת, אדרבה אני אוהבת ונהנית מחידודים ודיוקים כאלה
שהם חשובים ומשמעותיים בעיני.

תודה על התשובה המפורטת!אם מאושרת
נהנתי לקרוא!
רציתי מאד להתייחס למה שכתבת, ולא הספקתי היום, בעז"ה אני רוצה לכתוב, אבל בינתיים הייתי חייבת להודות לך על זה
❤️❤️❤️תהילה 3>
הרגשה-תהייה מוּכרת אבל היא מה זה לא מקדמת אותנו 🤗קמה ש.
בס״ד

- המון ילדים בטיפול היום. כמו שכתבו בשרשור הזה אפילו נראה לי, כל ילד שני ברכיבה טיפולית / טיפול בבע״ח וכו׳. זה ממש לא רק אצלך ואצלי!

- זה דור שמודע יותר לקשיים הרגשיים, ושיש לו הרבה כלים לעזור. לא תמיד היה עד כדי כך מפותח.

- יתכן בהחלט שזה דור יותר ״מתוסבך״... יש הרבה סיבות... אגב, הקשיים האלה של הדור הזה גם באים עם צדדים טובים 🙂

- אני באופן אישי הפסקתי לחשוב שרוב או כל הקשיים של הילדים שלי קשורים לי ולבעלי. ברור שאנחנו עושים עבודה על עצמנו, ונראה לי שכולן כאן יודעות שאני מאד בעד טיפול ושהייתי בעצמי בטיפול תקופה ארוכה (ועדיין נעזרת פעם ב, כשעולה צורך). אבל בסוף, ה׳ שולח לילדים גם את האתגרים משל עצמם... והאתגרים האלה הם הרגה פעמים פרי של הרבה דברים ביחד - תכונות אופי שלהם, השפעה של ההורים, השפעה של הדור, חוויות ספציפיות שהם עברו ועוד ועוד...

מה שאני משתדלת להגיד לעצמי זה שאם לקחת הרבה מהילדים לטיפול כבר מעיד על משהו, זה על האחריות ועל המסירות של ההורים הטובים, שמטפלים במה שצריך ❤️
באמת זו שאלה..דבוריתאחרונה
מצד אחד קצת מזדהה, גם אצלנו ב"ה דברים רגילים...
אחת צריכה קלינאית תקשורת, אחרת טיפול רגשי
ומספיק שיש עוד ילד אחד בבירור רפואי כלשהו בגלל משהו כרוני, ומחלות חום של השוטף...
וכמובן שיש טיפולי שיניים, שיננית וכו
זה מרגיש שכל הזמן רצים מתור לתור
אני מרגישה שעם השנים זה תפס תאוצה
הרפואה היום מעוד מתקדמת
הטיפולים הרגשיים והפרא רפואיים מאוד התקדמו
המודעות גדלה
והנגישות גם
אבל יש משהו מאוד מתיש בטרלול שנוצר מכל זה
וקצת חוסם את הזרימה הטבעית של החיים
אמא שלי היתה פותרת יותר מחצי מהבעיות ב "יעבור" וזהו....
המלצות עבור תולעת ספרים בת 7?אין לי הסבר

מצד אחד קוראת שוטף

מצד שני כשיש סיפור ארוך זה מקשה עלייה

הרפתקאות דוד אריה, למשל, קשה לה עם האורך של הסיפורים, מצד שני ספרי ילדים כמו הבית של יעל היא בולעת בשניות...

היא גם אוהבת אנציקלופדיות לילדים, שכל עמוד יש נושא אחר.

מחפשת משהו בין לבין, שיהיה מעניין...

ספרים של מנוחה פוקס וכדו'. זה סיפורים סיפוריםיעל מהדרום

כה עשו חכמינובוקר אור

ספרים חרדים הולך? וספרי פנטזיה?מתואמת

יש סדרת פנטזיה חרדית שמתאימה לילדים צעירים. ספרים עבים יחסית, אבל יש הרבה ציורים בכל עמוד - פוצולופופום של תמר מור.

זוכרת גם ספר מתוק שהיה לנו פעם בשם הבובה דוש, שמתאים בדיוק לקונספט שאת רוצה.

גם הספר סיפור של התחלה של רבקי פרידמן מתאים (הוא מיועד לילדים בכיתה א'), והבונוס שיש גם הקלטה שלו, אז יכול לעזור לה לעקוב.

ולמנוחה פוקס יש שתי סדרות בדיוק לגיל הזה - אביחיל בן חיל ואביגיל בת חיל.

יש המון..אביולאחרונה

יכולה להתחיל לפרט, אבל למה שלא תלכו לספרייה והיא תבחר פשוט?

ילד בן 5 שכנראה ישאר עוד שנה בגןמתחדשת111

איך מסבירים לו?

למה כבר עכשיו את סגורה שהוא ישאר?מתיכון ועד מעון

יש עוד המון זמן עד שנה הבאה...

שולחים בקשות במרץ למניינם, ומתחיליםמתחדשת111

במילוי טפסים סביב ינואר פברואר

אני יודעת מה הלו''ז, זו העבודה שלימתיכון ועד מעון

אני רק שואלת למה כבר עכשיו את בטוחה שישאיר, יש עוד המון זמן, אולי דברים ישתנו

אני נערכת לזה כרגע זה הכיוןמתחדשת111

אשמח לדבר בפרטי אם מתאים לךמתחדשת111

מתאים, תמיד מתאיםמתיכון ועד מעון

מוזמנת בשמחה...

עדיין יש עוד זמן... לפחות עוד זמן עד שתסבירו לומתואמת

לי יש ילדה שנשארה שנתיים בגן חובה, אחרי שכבר הייתה שנתיים בטרום חובה (אצלנו הגנים לבנות הם דו-גילאיים).

לא זוכרת מה בדיוק אמרנו לה - כנראה בפשטות שאנחנו רואים שיהיה לה טוב להיות עוד שנה אחת בגן, ובע"ה כשהיא תעלה לכיתה א' היא תהיה בין הגדולות ויהיה לה כיף. (היא לא הכי גדולה בכיתה, אפילו... נולדה בסוף חשוון)

אין לה שום משקעים מזה ב"ה.

זה גן רק של שנתון 1?יעל מהדרום

אז זה שונה מאצלינויעל מהדרום

לא מסבירים עכשיו, לקראת סוף השנה אם עדיין יש צורךשימושית

להשאיר את מסבירה לפי הסיטואציה.

יש גננות ש'בוחרות' ילדים שישארו לעזור להן שנה הבאה עם הילדים החדשים שנה הבאה

ורוב החברות שלי הסבירו לילדים שבסוף השנה בודקים מי מוכן לכיתה א' ומי כדאי שישאר עוד שנה בגן.

תגידי לו מעכשיו באופן כלליחילזון 123

שיש ילדים בגן שעולים לכיתה א בשנה הקרובה ויש ילדים שלומדים שנתיים בגן, כדי להיות יותר מוכנים לביה''ס, ואז עולים לכיתה א.

והגננות וההורים מחליטים על זה לקראת סוף השנה.

וזהו שידע שאפציה כזו קיימת

אין הרבה מה להסביר מעבר לדעתי

תודה שהגבתןמתחדשת111

התכוונתי לשאול איך לספר לו בבוא העת. לא חשבתי לספר לו עכשיו..

כמובן אם נחליט שכן- כרגע זה הכיון- אני תוהה איך לומר לו

לדעתי עדיף שהאופציה תהיה על השולחן מראשחילזון 123

שידע במעורפל שזה קיים

ככה זה לא יהיה דרמטי אם תצטרכי ''לבשר'' לו בהמשך

גם אני חושבת ככההשם שלי

אפשר עכשיו לדבר איתו על זה תיאורטית.

שאחרי גן חובה עולים לכיתה א'. אבל יש ילדים שההורים והגננת חושבים שכדאי להם להישאר עוד שנה בגן, כדי שהם יעלו לכיתה א' יותר מוכנים.

בדרך כלל זה ילדים שהכי קטנים בגן, ואם הם נשארים עוד שנה הם יהיו מהגדולים בכיתה.

יכול להיות שיש לו בגן ילדים שנשארו עוד שנה ועכשיו הם כבר בני 6, ואז זאת מציאות שהוא מכיר.

בהמשך השנה, אם תחליטו להשאיר אותו עוד שנה בגן, או שתתלבטו לגבי זה, אפשר להסביר לו שככה הוא יכנס לכיתה א' יותר גדול ויהיה לו יותר קל.

הילדים שלי מכירים את המציאות הזאת.

לרובם היו ילדים בגן חובה שהיו גדולים בשנתון כי נשארו עוד שנה בגן, וגם ילדים שלא עלו איתם לכיתה א'.

הבן שלי עכשיו בשנה הראשונה בגן, והוא מהקטנים בשנתון, עוד חודש הוא יהיה בן 3.

וכבר עכשיו אנחנו מדברים על זה בבית. הרבה פעמים הילדים מדברים ביניהם באיזו כיתה כל אחד יהיה עוד כמה שנים, ותמיד אני אומרת שיכול להיות שהוא יהיה עוד שנה בגן חובה. למרות שצריך שהוא עכשיו, לא נראה שהוא יצטרך עוד שנה בגן.

מוסיפה, שאני לע יודעת אם התהליך זהה בכל מקום, אבל לפחות אצלינו בשנים האחרונות הקשיחו את התהליך להישארות בגן. צריך המלצה של הפסיכולוג, ואישור של ועדה במועצה. לוקח זמן עד שמקבלים תשובה, ובזמן הזה יכול להיות חוסר וודאות. לא יודעת אם כדאי לחכות לתשובה סופית ורק אז לשתף את הילד, או שעדיף להסביר לו כבר לפני והוא יהיה חלק משלב האי וודאות.

בדיוקנירה22

אצלי למרות שעשיתי כל השנה הכנה מראש, ברגע שאמרתי לה שהחלטנו סופית שתישאר היא פרצה בבכי, אז אם לא היינו מכינים מראש זה היה הרבה יותר גרוע

ומוסיפה נקודה חשובה שאני גיליתי בדרך הקשהנירה22

אם אתם זכאים להנחת תמת בצהרון, צריך אישור מרופא התפתחות שהילד צריך עוד שנה בגן. לא מספיק הפסיכולוגית של הגן.

לי לא היה את זה וכמה שהתעקשתי לא קבלתי דרגה

בכלליות הוא מכיר, הוא היה שנה שעברהמתחדשת111אחרונה

בגן טרום וחובה עם כמה ילדים שנשארו שנה

כמה שעות הלכה לומדות הבנות אצלכם?ירדנית

מרגיש לי שבקושי נותנים לזה מקום, ביסודי בטח אבל גם עכשיו באולפנה מרגיש שאין על זה דגש בכלל.

אצל קרובי משפחה חרדים עד כמה שנחשפתי זה ממש לא ככה, ודינים נחשב מקצוע עמוס וקשה.

שעתיים בשבוע. נשמע לי רגיל.יש עוד הרבה מקצועותחילזון 123

לא יודעת, יהושע, שופטים, שמואל לדעתי למדו כברירדנית

3 פעמים.

הלכות כן הייתי שמחה לראות יותר דגש, ברור שבסוף הרבה לומדים בבית אבל דווקא נראה לי חשוב לשים על זה יותר דגש.

אני שומעת על אחייניות שלי שעושים להם כנסים שלמים על נושאים כמו כיבוד הורים ושבת

אין לי עדיין בנות באולפנהאר

אבל באמת דיברנו על זה עם חברים לא מזמן

שבעבר למדו יותר הלכות ודינים והיום הרבה פחות

ואז בנות יוצאות לחיים ולא יודעות הרבה הלכות

באולפנה של הבת שלי למדו רציני למדימתואמת

אבל באמת הן הולכות שם לפי תוכנית הלימוד החרדית, פחות או יותר...

אני מלמדת בבית יעקב. יש 2 שעות הלכה בשבועאמהלהאחרונה

בוקר124816

"אתה רוצה להסביר לי? יש משהו ספציפי שבגללו אתה לא רוצה ללכת לבית ספר עכשו?"

"כן"

"מה?"

"לימודים"

למי יש עצה לשליחת מתבגרים לבית הספר בבוקר?

עד שקמים גם לא רוצים ללכת.

מתבגר שישי ככה שנסיון יש, אבל עדיין לא הצלחתי ללמוד מהניסיון....

לנסות להבין מה מפריע לו "לימודים"על הנס

אח זה סתם מצב רוח אין מה לעשות עם זה.

הרי להכריח אותו ללכת אפשר אבל ללמוד אי אפשר...

אבל אפשר לנסות למצוא מה כן ממלא אותו ויש לו בזה עניין.

אצל אצל הבנות יש השקעה מטורפת בתחום שמעניין אותה וזה שיפר פלאים את היחס שלה ללמודים...

מכירה ילד שההורים הבינו שלמודים זה לא התוכניות שמתאימות לו כי הוא לא מצא את עצמו בזה. ושלחו אותו להמון קורסים שהיה לו עניין בהם,בסוף פתח עסק עצמאי.הלימודים לא בהכרח תרמו לו משהו....(הוא גם אאוטסיידר מטורף,אין משהו שהוא לא מבין בו)

זה מאתגר ממש,שולחת לך כוחות.

כל נער ודרכו שלו....

תחושה שלי שסתם מצב רוח124816

ובנוסף שילוב של יום חופשי שלי ביחד עם יום חופשי של המחנך...

מסתבר שזה כנראה משפיע גם על מתבגרים, אצל הקטנים ברור לי שזה משפיע, ברגע שהם מבינים שאמא בבית והמחנך לא בבית הספר, החשק ללכת נעלם...

ויש לו גם דוגמאות קרובות של כאלה שבמקום ללמוד הקימו עסק עצמאי, אז גם זה מוריד את החשק ללמוד.

אחת הבנות שלי גם ניצלה סיטואציה דומה כדיעל הנס

לוותר על הלימודים.

היא ספציפית בת 15.5 אמרתי לה תדעי לך שכדאי לחשב מתי להעדר ומתי לא,ובקרוב יתחילו הבגרויות הפנמיות,אז שתעשה את השיקולים שלה.ובזה גמרתי את הנושא ושחררתי.

היא בחרה להישאר.....

אבל אני לא נגד יום חופש מידי פעם,אם הם מודעים להשכות ולוקחים אחריות.

אני הופכת את זה לפעמים לזמן איכות איתם.

תלוי בנסיבות ובסיטואציה.

יש איזה שלב שהם מבינים שקשה יותר להשלים ועדיף להם לבוא.

זה קורה רק לעתים קרובות?רינת 24

אם זה רק פעם ב… הייתי מאפשרת לו להשאר.

אצלנו מותר להעדר עד 20% מהשיעורים (כולל מחלות ושאר סיבות מוצדקות) מעבר לזה מורידים בציון הסופי…

יש להם איזה תקרה מסוימתעל הנס

אבל לפעמים הן מעדיפים להעדר מיום שיש בו פעילויות /הרצאות/סדנאות ולא לומדים רגיל.

שזה בהחלט שיקול שלהם.

אחת הבנות שלי מרגישה שיום כזה היא שורפת את הזמן וממש מתבאסת ללכת.

אפשר לנסות למצוא יחד סיבות אחרות להגיעמתואמת

אולי חברים, אולי משהו מעניין בדרך ללימודים, אולי מורה מוערך ששווה לדבר איתו בהפסקה...

(אבל בעצם אין לי ממש ניסיון כזה, אף שיש לי מתבגרים וילדים שמסרבים ללכת ללימודים לפעמים...)

יש לי בעיה דומה , כיתה ג...מנגואית

אין לי בעיה לקחת לעבודה

אבל גם האחים רוצים להצטרף וזה לא שייך לקחת יותר מ1

בכיתה ג' "שיטת העבודה" היא אחרתמתואמת

עדיין אפשר לחייב את הילד לעשות מה שההורה אומר - כמובן, בצןרה שהוא ישמח לשתף פעולה.

ולדעתי בכיתה ג' בעיקרון זה לא רגיל שילד לא רוצה ללכת ללימודים, ולכן צריך לברר לעומק מה הסיבה ולטפל בהתאם.

(אני כותבת מניסיון אישי, כמובן...)

איך מגלים מה הסיבה?מנגואית

הילד אומר דברים שנשמעים לי יחסית שוליים כי מחליף יום / מקצוע כל כמה זמן

בסגנון כזה: מורה שכועסת על אחרים, מורה שנותנת הרבה שב, מקצוע שקשה לו,

זה לא דברים חמורים, מצד שני לא נעימים,הגיוני שלא ירצה ללכת לבית ספר

זה באמת קשה מאודמתואמת

אנחנו עושים את זה בעזרת הדרכת הורים...

אפשר גם להתייעץ עם המורים, שבעלי ניסיון בדרך כלל.

נשמע שאצלכם זה יושב על משהו עמוק ממה שהוא אומר בפה. אולי הוא ילד רגיש מאוד, ואז מוצף בקלות? או שיש לו קושי לימודי אמיתי?

באמת צריך לחקור את זה...

תודה. הדרכה הייתי בעבר שווה לחזור בלי קשרמנגואית

ברור לי שהוא ילד רגיש מהממוצע.לא יודעת אם "רגיש מאוד"

הדרכת הורים היתה טובה פשוט יקרה וצריך כוח

בעה שאצליח למצוא לזה זמן

העלות באמת פקטור...מתואמת

מקווה שתצליחו בכל זאת, אפילו רק להתייעצות מדי פעם❤️

בן כמה הוא?נעמי28

בד"כ מתבגרים לוקחים אחריות מעצמם בחטיבה עליונה כשמתחילים בגרויות ויש משמעות לחיסורים.

אצלנו יש כמות מסוימת של חיסורים שמעבר אליה יש הורדת נקודות בבגרויות.

כיתה ז124816

באותו יום בסוף הוא קם והתארגן,

שבוע קודם גם ביום החופשי שלי לא רצה לקום ואז גילינו שיש לו קצת חום אז נשאר כמובן בבית, שמענו אח"כ שבאותו יום חלק מהחברים בכיתה עשו שטויות מסוכנות (יום חופשי של המחנך) אולי זה גם קצת הלחיץ אותו.

לגבי לקיחת האחריות יש לו בבית אחים גדולים שלקחו אחריות בגיל מאוחר יותר והתחילו להגיע בזמן וגם כאלה שלקחו אחריות בדרך שלהם ובחרו דרך אחרת שלא כוללת לימודי תיכון.

יכול להיות שזה גורם לי להיות לחוצה יותר כשהוא לא קם בזמן... כי לא יודעת לאיזה כיוון זה יתפתח אצלו.

שני הבנים שלי כשהיו ב ז'על הנסאחרונה

חיפפו ממש.

הם לא טרחו בכלל להשקיע הרבה החסירו,אבל הם התקדמו בחומר שלהם לבד בבית.

הגדול היה בז' בקורונה,השני לא הבין שהקורונה עברה....ואם הגדול זילזל אז אין סיבה שהוא יהיה רציני.

כן היה לשניהם בעיות שונות בחברה בכיתה.

ואני לקחתי המון אויר והשתדלתי להתפלל,בגדול ממש הייתי בלחץ.בשני כבר פיתחתי חרדות😬

שניהם בכיתה ט אחרי שנתיים התאזנו,

לקחו את החיים ברצינות והתחילו להתמיד.

גם אני בשאלת מתבגרים, מתבגרות, נכון יותרמתואמת

רבע לאחת עשרה בלילה, הטלפון הנייד של הילדים מצלצל, בת ה-12 (שהטלפון נמצא בשימושה הכמעט בלעדי) עונה -

חברה מתקשרת ללמוד למבחן מחר😱

וכשהערתי לה שהשעה מאוחרת מדי, היא אמרה שלא ידעה שצריך להביא למבחן את דף החזרה מלא (הייתה חולה השבוע אז החסירה), ולכן אין לה ברירה.

מה דעתכן על זה? איך נכון להתנהל ספציפית עכשיו ומכאן להבא?

(הבת הבכורה שלי בדיוק חזרה הביתה הערב, אז שאלתי אותה אם לה בגיל הזה הוריתי ללכת לישון עד שעה מסוימת. היא אמרה שהיא פשוט לא עשתה בעיות עם זה אז אמנם זו לא המתבגרת הראשונה שלי, אבל בכל זאת ההתמודדות חדשה לי)

האמת שאני רק אומרת שזה מאוחר מדי לדעתייראת גאולה

אבל לא מתעקשת על זה, כי גם אצלנו זה נדיר. אז כשזה גם עניין חברתי וגם יש תירוץ טוב, אני מעדיפה לשחרר.

אם יגיעו ל12, אני כן אעצור אותה שזה מוגזם ואני לא מרשה להמשיך.

העניין הוא שזה כבר לא נדירמתואמת

היא הרבה פעמים מאחרת לישון לאחרונה, בין אם כי צריכה לסגור דברים חשובים בטלפון עם חברות, ובין אם כי היא רוצה לפטפט עם האחים הגדולים שלה, ובין אם סתם כי היא נמרחת...

ולאחרונה קשה לה לקום בבקרים (אחרי שבעבר הייתה מזנקת). עכשיו למשל היא עדיין במיטה😬

לא יודעת מה נכוןהשם שלי

אצלי בת ה 9 הולכת לישון מאוחר, והיא עוד קטנה.

היום ב 22:15 היא התחילה לקרוא ספר על הספה.

באיזה שהוא שלב בעלי גירש אותה למיטה.

ב 23:00 היא עדיין קראה במיטה עם פנס.

לא יודעת מתי היא נרדמה.

גם אצלי הצעירים יותר נרדמים מאוחרמתואמת

(והלוואי שהיו רק נשארים במיטות)

ההבדל הוא שעליהם אני יודעת שאני צריכה להיות אחראית ולהכריח אותם לישון. בגיל 12 אני כבר מתלבטת כמה זו האחריות שלי וכמה אני אמורה להשאיר לה את האחריות...

כשאני הייתי ילדהאנוני.מית

שרפתי חצאית ככה. לקחו לי את האור וקראתי ספר עם מנורה שהוסתרה בחצאית.

אין לי בת 12 עדיין, אבל נראה לישימושית
  1. זה עדיין גיל צעיר שכן נכון להגדיר שעת שינה קבועה (נראה לי 22:00-22:30 גג)

  2. בלי קשר להגבלת שינה, יש עניין גם בללמד איזה תעסוקה עושים מתי... כשזה חריג אז אפשר להתגמש אבל קודם צריך להיות ברור שטלפונים עושים רק עד שעה איקס ולימודים עד שעה וואי וכו'.

אבל דברי איתי עוד שנה וחצי

תודה רבה! כיוונים טוביםמתואמת

אדבר איתך עוד שנה וחצי בלי נדר (אבל כמו שאני רואה מהניסיון שלי - לא כל המתבגרים אותו דבר...)

בעיניי חשוב להציב גבולות גם בתחום הזהגלי מטר

גם לי יש בת 12 ויש לה שעה שהיא צריכה להיות במיטה ואם צריך באיזשהו שלב שלב אנחנו מבקשים ממנה לסגור את העיסוקים שלה ולנסות להירדם. כמובן שהכל מתוך תקשורת מכבדת ולא בהנחתה ובקשיחות. נראה לי חשוב ללמד אותם מה שייך לעשות מתי, ואני באופן אישי לא חושבת שנכון ללמוד בשעות האלה בכיתה ז, ובטח שלא בטלפון. אני מרגישה שזה גיל שהוא ממש שלב מעבר, עדיין יש לנו הרבה מרחב להשפעה על ההרגלים והלו"ז שלהם וכדאי לנצל את זה ולעזור להם להגיע אל הכיוונים שנכונים בעינינו. כשהיא תגדל יותר מטבע הדברים יהיה לה יותר מרחב פעולה ולו"ז גמיש יותר ותהיה לה גם יותר מסוגלות לנהל את זמנה בצורה נכונה, אבל בגיל 12 זה עוד לא השלב בעיניי ויש יותר צורך בגבולות שלנו.

דווקא אני מרגישה הפוךירדנית

שבגלל שיש להם רצון גדול לעצמאות, אבל הרוב עדיין בשליטה שלנו, בתחום כזה כל עוד לא מפריע להתנהלות היומיומית שלה, כן מעדיפה לתת לה מרחב בחירה.

תודה על הכיוון הזה!מתואמת

זה גם מה שאני מרגישה, רק לא הייתי בטוחה אם אני צודקת.

איך את אומרת לה את זה? בדרישה או בבקשה?

עד כיתה ו הקפדתי יותרירדנית

וישנו בזמן יחסית

מהמעבר לאולפנה השתנה פה הקצב והן ישנות מאוחר יותר.

כל עוד לא מפריע לתפקוד לא רואה בזה בעיה שיישארו ערים, אבל כן יכולה להגביל טלפון אם רואה שהשעה מאוחרת

זה העניין, שזה כן מפריע לתפקודמתואמת

היא מתקשה לקום בבוקר...

באמת אצל הבכורה בסביבות גיל 14 הפסקתי לומר לה ללכת לישון, כי ראיתי שהיא מצליחה לקום בבוקר בכל מקרה, גם היא תלך לישון מאוחר.

אבל אצל השנייה כרגע אני רואה קשר ישיר בין שינה מאוחרת לבין קימה מאוחרת... (למעט הלילה האחרון, שאף שהלכה לישון מאוחר קמה מוקדם - יתרונות חד שנתיים של המעבר לשעון חורף)

בת אחת שלי גם זקוקה מאוד לשעות שינה שלהירדנית

אצלה זה מתבטא בעצבנות יתר כשהיא עייפה ולא באיחורים.

כשהיא מגזימה אני כן אומרת לה שאם לא תלך לישון תהיה עצבנית מחר, אבל זה לא שאעשה כיבוי אורות ואשלח אותה לישןן, אלא רק אתזכר מדי פעם, ובאופן כללי מכוונת אותה לסיים את כל הארגונים שלה מוקדם.

תודה!מתואמת

בוודאי ששולחת לישוןאר

בת 11.5 ובן 13

הבת הולכת סביב 22:00-22:30

ובן ה13 משתדלים עד 23:00 לפעמים זה גם אחרי

אבל כמובן שמעירים להם ושולחים אותם לישון

א. כי אנחנו רוצים קצת שקט

ב. יותר חשוב - הם צריכים לישון והם עדיין קטנים. אם לא אשלח אותם לישון ימשכו בכיף עוד...

וגם אם קמים בבוקר בסדר זה עדיין לא בריא ולא טוב

יש לי גדולים בני 17.5 ו19 שלהם כבר לא אומרת

הם כמובן ה2בה פחות בבית

אבל גם בתקופות שהם בבית זה שלהם בדרכ

תודה! מאיזה גיל לגדולים הפסקת לומר ללכת לישון?מתואמת

ובאשר לשקט - גם אני לגמרי זקוקה לו, אבל כבר הבנתי שאין לי הרבה סיכוי... כן לפעמים שולחת אותם מהסלון, אבל זה לא אומר שהם הולכים לישון...

אני יכולה להגיד לך מה קורה אצליעל הנס

אני במצב הזה עונה במין הלם מעןשה,מה? עכשיו? היא ישנה,אי אפשר לשאול אותה...

וקרו לי מקרים דומים לזה.

האחריות אצל המתבגרים לשינה היא נטו עליהם.

אבל הם הולכים לישון בשעות סבירות לחלוטין.

גם לקום בבוקר בזמן זה נטו עליהם...

בחופש הם יותר מרשים לעצמם,

אבל עם הקטנים זה סיפור אחר לגמרי....

קודם כל אני בלנית אז בקיץ אני חוזרת לקראת עשר וחצי לפעמים מאוחר יותר.בדרך כלל רק אז אני מתחילה השכבות🤦‍♀️ואז הבוקר הוא פרויקט בפני עצמו.

אבל אני בהחלט משקפת להם שאם יישנו מוקדם בבוקר יצליחו לקום מוקדם ויהיו עייפים פחות.

אני כן רואה שלקראת גיל 10 זה מאד מחלחל להם

והם לוקחים אחריות על זה.

אני הולכת לישון בזמן שלי,מתעלמת מהם.

אח הקטנים לא נרדמו קודם בגלל הגדולים אז הגדולים אחראים עליהם,לא קורה הרבה אבל קורה.

גם אני עשיתי כמה פעמים כמוךמתואמת

אבל אז חששתי שאולי אני גורמת לה לפדיחה מול החברות...

בכל אופן, אנסה לאמץ קצת את הגישה שתיארת.

(ואני רק מתפעלת מזה שהגדולים אחראיים על השכבת הקטנים - לא מובן מאליו! וכמובן, מתפעלת מעבודת השליחות שלך❤️)

בעלי טוען שמצאתיעל הנס

עבודה כזו שכל השעות הקשות בבית נופל עליו,

ואני כזה:איך זה מתבטא אם אני חוזרת הביתה להשכבות?

ולמען האמת,הוא כמעט לא בבית בשעות הללו,

והגדולות שלי באמת מקסימות בלעדיהן לא הייתי יכולה לצאת לעבוד.

וכן הם לוקחים אצלי אחריות מגיל מאד קטן.

אני כן רואה את הבת 8 שלי מתקתקת עניינים בבית,בת 10 לוקחת אחריות על הקטנים.

והמתבגרות מנהלות את הבית.

משתדלת שהן לא ירגישו שזה שלהן אבל בפרוש שיהיו מעןרבות ואם בגללן קרה משהו שישאו בתוצאה,

אבל זה המון סיבה ותוצאה פחות עניין של לנסות להטמיע הרגלים ופחות עניין שלי להיות אחראית על המעשים שלהן.

לגבי הפדיחות,אני מבינה לחלוטין,פעם גם היה לאחת הבנות שלי דיון עם חברה על זה😏

הבת שלי ממש לא מתרגשת מזה,אמרה לחברה,כן אם אני לא ישנה בזמן אני גם לא מרוכזת כמו שצריך בכיתה,ובשעה הזאת לא מתקשרים לאנשים אחרים.....פדיחה להעיר הורים של חברה.

אבל הבת שלי חנונית עם קבלות😉

במקום מסוים זה נחמד, בת חנונית כזו🤭מתואמת

בכל אופן, הבנות שלך נשמעות מקסימות!

תודה🙏על הנסאחרונה

בעלי מוותר על הילד שלנואנוני.מית

מתבגר מתחיל. על הרצף. אין לו שום רצון לעשות שום דבר שהוא לא רביצה מול מסך.

רשמתי אותו לחוג שחיה (מעורב, לא שלמה עם זה אבל זה מה יש).

כשהוא הולך הוא נהנה. כשמשהו משתבש לו הוא פשוט לא הולך ואני נכנסת ללחץ שילך כבר ושלא יפסיד ומגעיל לי.

אתמול הוא לא הלך. החליט שכואב לו הראש וטרק את הדלת. ניסיתי לבקש מבעלי שיוציא אותו אבל 'הוא בעבודה'.

בעלי מבקש לבטל לו את החוג. אין לו כח או רצון לרדוף אחריו, ומצידו שיהיה שקט

אני נקרעת. וכל פעם שאני מבקשת ממנו עזרה גם כשהוא עוזר (והוא מנסה) בסוף זה 'בעיה שלי' ומצידו לבטל את החוג ולא להמשיך.

זה חוג יקר.

אני רוצה שהילד יזוז. עושה לי רע לראות אותו כל היום בבית חוץ מהמסגרת. לא תנועת נוער ולא כלום. אם אנחנו סוגרים לו את האינטרנט הוא נשאר במסך, פשוט עם סרטים שיש לו במכשיר עצמו.

איכס. מגעיל לי.

קודם כל חיבוק, גיל ההתבגרות צריך ללמוד לשנות פאזהשמשית123

מצד אחד הם גדלים ואנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות, מצד שני זקוקים לטונות של חום ואהבה והרבה עין טובה.

תנסו ליצור איתו קשר, שיהיה זמנים של חוויות משותפות. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אם זה ממש תחילת גיל ההתבגרות אפשר להטיל וטו על מסך, כמובן אחרי שיחה טובה, קביעת עקרונות וזמנים, אבל יכול להיות שהוא נשאב למסך ולא נשאר לו שום מוטיבציה למשהו אחר. יש הרבה חומר ברשת איך לעשות את זה נכון, אבל זה בעיניי דבר ראשון.

הוא רוצה חוויות משותפות מאוד פיזיותאנוני.מית

לגוף שלי זה לא מתאים. כל טיול "רך" שמתאים לגוף שלי אחרי כמה וכמה לידות הוא מעדיף להישאר בבית.

להטיל וטו על מסך - ניסינו בעבר. לא היה גיבוי. הילד שהיה קטן יותר היה פותח בהתקפי זעם אלימים עד שנשברנו. כשהיה קטן יותר הייתי אומרת לו "די סרט" וזה היה פשוט התקף זעם. הוא היה מכה אותי פיזית ושובר חפצים בבית. כשהייתי מזעיקה את אבא שלו שיבוא לעזור הוא היה פשוט מחזיר לו את המסך רק כדי שיוכל לחזור לעבודה שלו ולעיסוקים שלו.

בשלב מסויים בעלי התחיל לחסום לו את האינטרנט. זה עבד קצת. עד שהילד למד ביוטיוב (הילד בכללי לא רואה שטויות, רואה סרטים של גאונים) איך מורידים סרטים לטלפון עצמו. ומאז הוא פשוט מוכן שהעונש הזה יגיע.

בשביל להתקין בקרת הורים על הטלפון צריך את הטלפון. והילד ישן עליו. בכללי היו לו התקפי זעם על עוד דברים אבל הנושא הזה רגיש לו ממש.

אז נשמע שיש פה בעיה עמוקה יותרשמשית123

כשאין כלים באמת זה קשה לעשות שינוי כזה, הייתי מחפשת קודם כל הדרכת הורים מסודרת, עדיף כמובן בזוג, ובהמשך לשקול טיפול גם בשבילו.

יש חוויות משותפות של טיולים האטרקציות, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות ביומיום. תנסי ליצור הזדמנויות כאלה ביומיום, שעה ביום שיושבים לאכול יחד, לראות יחד משהו, להיות חלק מהעולם שלו.

קשהתהילה 3>

נשמע שהפער בין התפיסה שלך לשלו ביחס אליו קשה לך. מציעה לדבר על זה. זה לגיטימי שהוא רואה את הדברים אחרת. זה לגיטימי גם שזה מבאס אותך כי מאד חשוב לך שיתפתח ויעשה דברים עם עצמו.

מציעה לשתף את בעלך בתחושות שלך, ומתוך כך לנסות למצוא מענה לך וגם לילד

מעבר לזה, ניתן למנוע מסך גם במכשיר אם זה חשוב לך. להגדיר שעות שאפשר מסך ושעות שלא. ובמקביל להציע דברים אחרים כמו ספרים, ערכות מדע, ובכללית למצוא דברים ותחביבים שיכולים להעסיק אותו.

הבית מלא בספרים וצעצועים ודבריםאנוני.מית

ולגו.

קניתי לו רחפן. שיחק בו אולי 3 פעמים.

קניתי לו חוגים יקרים כמו השחיה הזה - צריך להתחנן שהוא ילך ולהכין לו את התיק כאילו שהוא ילד בן 5. אם התיק לא יהיה מושלם הוא לא ילך.

הוא מוכן לשחק בדברים שהם לא מסך אבל כשאני (או אבא שלו) איתו. לא כשהוא לבד. כשהטלפון שלו התקלקל חשבתי שאולי זה שהטלפון שלו מקולקל ירגיע אותו קצת. זה לא עזר. הוא פשוט נהנה מזה שאנחנו לא יכולים לתקשר איתו וחגג על זה (גם לא הלך לבי"ס בתקופה שלא היה לו טלפון, כן ערבנו קב"סית, זה לא עזר)

בסוף נשברנו ולקחנו לתיקון.

אין סיכוי לקנות לילד כזה טלפון מקשים. אפשר, הוא לא יסתובב איתו ואז לא השגנו שום דבר. התקופה שהוא היה בלי טלפון הייתה סיוט בשבילי יותר מאשר בשבילו.

לא יודעת כמה כסף השקעתי שיהיה עוד דברים חוץ מהמסכים. זה לא הועיל. הוא היה משחק בדבר החדש חמש דקות וחוזר למסך.

וגם להגביל את המסך לא היה אפשרי. בשנים שהילד הזה היה קטן יותר אני הייתי בדיכאון ועם כדורים ובמיטה ובעלי פשוט שם אותו מול המסך כל הזמן רק כדי שיוכל לעבוד ושיהיה לו שקט. כעסתי עליו על זה מאוד אבל זה לא עזר. הייתה תקופה נוראית.

הקורונה הייתה עוד יותר איומה והרגה את הכישורים החברתיים שעוד קצת היו לו לפני כן. פתחנו לו מחשב בשביל השיעורי זום הדפוקים. אז הוא היה נכנס לשיעור במחשב ורואה סרט במסך מפוצל.

עם ילדים אחרים בבית אני כן מצליחה להגביל שעות בהיה. איתו - לא.

נשמע ממש ממש לא פשוטתהילה 3>

מקווה שיש ךכם הדרכת הורים, גם כדי לאוורר את התחושות הקשות, לקבל הכוונה לגביו וגם הזדמנות לשיח זוגי על היחס כלםיו

יש לכם הדרכת הורים?מתואמת

אני מבינה נכון שהוא על הרצף האוטיסטי?

זה דורש עבודה אחרת מאשר עם מתבגר "רגיל", וזה באמת עלול לעורר קושי רגשי אצל ההורים וייאוש...

בהדרכת הורים טובה יוכלו לעזור לכם בזה.

❤️

אולי למצוא לילד חוג אחר?רינת 24

אצלנו באזור יש חוג כדורגל לילדי צמי"ד אבל גם אם אין אצלכם… אולי הוא פשוט מעדיף תחום אחר?

יכול להיות גם נגינה, שחמט וכו'

(אם הוא לא יודע בכלל לשחות אז בעיני כן שווה להתעקש איתו כי זה יכול להציל חיים)

מצטרפת לשאלהמתיכון ועד מעון

האם יש לכם הדרכת הורים המותאמת לנוער על הרצף? האם אתם בקשר עם הורים נוספים שיש להם בני נוער על הרצף? האם הוא במעקב רפואי?

נשמע שאת עושה המון אבל אולי צריך לשנות כיוון

יש הדרכהאנוני.מית

אבל הזמן שם מוקדש לבעיות יותר קשות שיש לנו איתו ולהתקדמות במקומות אחרים. יש מעקב פסיכיאטר. יש גם כדור שהוא מקבל אבל לא לוקח.

תודה !

אני ממש מבינהמתיכון ועד מעון

אבל השאלה נשמעת מורכבת, וגם הנושא של הטיפול התרופתי, שנשמע לי כדאי לחשוב ביחד.

זה לא השאלה הקונקרטית של כן או לא בריכה אלא באופן כללי ההתנהלות הזוגית שלכם מולו

כל הכוח נמצא אצלך, רק תשתמשי בו נכוןמשה.ב

את נקרעת כי את סוחבת את זה לבד, וכל פעם שאת מבקשת עזרה זה חוזר אלייך בתור 'בעיה שלך'. זה מתיש. במקום להסביר לו שוב ושוב למה החוג חשוב, תנסי לשאול אותו שאלות: 'מה לדעתך יקרה לו אם הוא יהיה כל היום מול מסך?' 'מה כן היית מוכן לקחת על עצמך?' כשהוא מגיע לבד למסקנה, הוא הרבה יותר שותף. ואז תגידי לו בפשטות מה את צריכה: 'אני לא מבקשת שתרדוף אחריו. אני מבקשת שביום של החוג אתה זה שמוציא אותו.' בקשה אחת, ברורה, בלי נאום.

לגבי הילד: אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, וזה לא משנה מה הסיטואציה שלו, גם אם הוא על הרצף, בסופו של דבר אם את רוצה להניע ילד לעשות משהו את צריכה להביא לו תמריץ. כרגע יש לו מסכים שהוא יכול לברוח אליהם ולעשות את מה שהוא רוצה.

בתור התחלה, אם את רוצה שהילד יזוז, תוציאי ממנו את הדברים שיוצרים לו סטטיות: מחשב ופלאפון. עכשיו, אל תוציאי את זה בכוח. מה שאת יכולה לעשות בפלאפון בתור התחלה זה לנתק לו את ה-SIM, את הטלפון מהאינטרנט. אפילו לא להוציא את זה פיזית, ולא להראות לו שעשית משהו.

את צריכה להסביר לו בצורה אלגנטית ונעימה, כי את רוצה לרכוש את האמון של הבן שלך, ושלא יהיה לו אנטגוניזם כלפייך. תסבירי לו שפשוט כרגע, בשביל שיהיה לו משהו מסוים, הוא חייב לתת משהו מסוים. זה גם יחנך אותו בצורה הרבה יותר בריאה לעתיד, והוא יהיה פחות מפונק.

ככה תהני משני עולמות: גם זה יקדם אותו מבחינה פסיכולוגית להתמודד עם הדברים שיגיעו בעתיד, וגם תגרמי לו להבין שאם הוא רוצה משהו כמו הנאה מיידית, כמו מסכים, הוא חייב לעשות משהו עבור זה — כמו ללכת לחוג, או כל דבר אחר שתבחרי לנכון.

אם יש עוד שאלות, אני פה

יישר כוח על התגובהמתואמת

הפורום הזה מיועד לאימהות (נשים) בלבד, אז נשמח שגברים לא יגיבו בו.

(נעזוב את זה שזה פורום לנשים)אנוני.מית

אם היית קורא את התגובות היית רואה שכבר סגרנו לו את האינטרנט והוא למד לאגור סרטים ותוכן בטלפון בידיעה שהעונש הזה יגיע. הוא לא טיפש.

בעבר כשסגרנו לו את הרשת הוא הלך לדודים שגרים קרוב. אפילו לא נכנס אליהם הביתה. ישב מתחת לחלון שלהם בשביל wifi...

נראה כמו תשובת AIרקאני

(באופן כללי צריך לשים לב לכל שם משתמש חדש...)מתואמת

קטע. למה ?אנוני.מית

אני עובדת עם AI ביום יום והתשובות שלו נראות אחרת לגמרי. את התגובה כתבתי במקלדת שלי אני בעצמי לבד. עכשיו המורה מאשרת לי את שיעורי הבית?

לא דיברתי על התגובה שלךרקאני

הגבתי למשה.ב

שימי לב לניסוח התגובה שלו

(ואם תיכנסי לכרטיס שלו תראי שכל התגובות שלו בסגנון הזה)

והמקף הקשיח !אנוני.מית

אם יש עוד שאלות, אני פהרקאני

אין דבר יותר מסגיר מהמשפט הזה....

נשמע ממש קשוחצמאהאחרונה

מבינה שאתם אצל הדרכת הורים שזה הצלה במקרים כאלה.

ונשמע שהוא שיא המורכב

כאוטיסט ועוד.

בעיקרון בגלל שזה כבר מאוד מושרש אצלו התלות במסך זה תהיה עבודה מאוד קשה לפרק את זה ולהפריד אותו מהמסך, ולו לזמן קצר.

אני הייתי מגדירה מכל הדברים שכתבת ואמרת מלחמה אחת מולו ולא בו זמנית 20 מלחמות וחזיתות

אז אם יש עוד מלחמות מולו צריך לוותר

ולדעת בשלמות שאת עושה את ההשתדלות שלך ומכאן להתפלל לה' שיעזור לו, זה ילד גם שלו.

אם המלחמה שאת רוצה לנהל זה הקטנת זמן מסך או הגעה לחוג

או פעילות אחרת שיבצע

צריך לייצר לו תכנית התנהגות עם תמריצים חיוביים ושלליים. אבל לא עם הדבר עצמו שזה המלחמה שלך אלא בדרך עקיפה.

אבל צריך בשביל זה כח ויציבות.

וכרגע הוא מצליח למוטט אותך ואת שבורה מהמצב..

שזה ממש מובן וכואב ובאמת מפרק

כי יש פחד וחרדה לשלומו ולמה יצא ממנו ושהוא מפסיד את כל העולם שלו לטובת מציאות מדומה של מסך.

יש לי אישית ילדה במצב ממש דומה

בת 13

ונמצאת ביום כ8 שעות או יותר רק במסך..

ניסינו את כל סוגי הנעילות והסגירות וזה לא עובד..

העבודה היא בחיובי

ביצרתיות

בקשר

במינונים

לא בהורדת זמן מסך

גם ראיתי כתבה על זה שיש מחקר שכבר לא צריך להוריד זמן מסך (נראה לי אודליה מתעצומות דיברה על זה)

אלא לייצר זמנים של צומת לב משותפת חיוביים וגם זמנים לבד שהילד יוצר ויצרתי גם אם זה קצת זמן ביום.

אבל הנקודה הכי עיקרית היא

שהוא חייב חייב זמנים שאתם מראים לו שאתם אוהבים אותו בסופר גלויי מוחצן

ובכל הכח כמה הוא טוב ונצרך בבית..

כל דבר פצקי טוב שהוא עושה תחציני אותו ותחגגי עליו

וזה יתן לו העצמה ויחבר אותו לרצון שרוצה עוד מהטוב הזה.

כי כרגע משיג מלא צומת לב שלילית. ולא מצליח לאסוף צומת לב מזמנים חיוביים.

מקווה שיש לו תפקיד קטן בבית ואם יש לו אז לתת לו על זה כ"כ הרבה חיזוקים

ולספר לאחים ולאבא כמה הןא טוב ושמח אותך.

ממש לעשות את זה בהתחלה מעושה ובהצגה .

הוא צריך שתעזרי לו לבנות לו תדמית שיש לו למה להיות אתנו בעולם בלי לברוח.

טוב כתבתי כמה נקודות בקצרה מקווה שעזרתי

דרכי הרגעה לפני השינה לילדת קשבמדברה כעדן.

ילדתי המתוקה בת ה11 עם קשב וריכוז ובולט מאוד שזה מפריע לה להירדם בלילה, בנוסף, היא גם עדין מרטיבה ואני כן בקטע של לטפל מהשורש ולא כל הפלסטרים האחרים... אז בגלל שממילא ברור כשמש שהיא לא רגועה לפני השינה, וזה בעיה לכשעצמה, ואולי זה גם יסייע כ"תופעת לוואי" לעניין ההרטבה, חשבתי לחפש איזה תוסף תזונה טבעי ללפני השינה או אולי המלצה למדיטציה מומלצת לילדי קשב ללפני השינה... או כל דבר שמעודד רוגע.

תודה רבה!

>>>שימושית

תנסי להכניס לה לסדר יום 40+ דק' פעילות גופנית רצינית (רכיבה על אופניים, התעמלות, שחיה וכו') שעתיים לפני שהיא אמורה ללכת לישון

להחשיך את הבית חצי שעה לפני שהולכים לישון (ושלא תתעסק במסך בזמן הזה, אם ממש דחוף, לשים את המסך על מצב לילה)

להשתמש בשמיכת כובד, ובמיטה לעשות 30 נשימות עמוקות ומלאות.

בקשר להרטבה ממליצה ללכת לטפל בזה אצל אורולוגית

תודה! ואוו כמה טיפים!!מדברה כעדן.

ולגבי ההרטבה, היינו בהכל...

אוף שימושית

מקווה שתמצאו פתרון, כי הירדמות מהירה ושינה איכותית לא בהכרח יפתרו את זה

לגבי ההרטבה…רינת 24

יש לי שיטה שיכולה לעזור וגם אם לא עוזרת מאד מקלה על התקופה הזאת:

תעירו אותה כל לילה בשעה קבועה (נניח אחת בלילה- שימו שעון מעורר) וכל שלושה ימים תאחרו את זה ברבע שעה. ככה עד שתגיעו לבוקר.

אמנם מבאס לשים שעון מעורר לשעות כאלה אבל לפחות היא קמה יבשה.

האם היא מטופלת תרופתית בקשב?

אם כן- אולי צריך להחליף כדור/ מינון.

באופן כללי יש קשר בין הרטבת לילה לקשב וריכוז…

  • יש ביוטיוב מלא הרפיות ומדיטציות לפני השינה.

  • כתבו לך פה ספורט- זה יכול לעזור משמעותית

  • אמבטיות

  • מלטונין עוזר להרדם. זה לא טבעי וצריך מרשם אבל מאד אופייני לילדי קשב וריכוז.

  • באיזה שעה היא הולכת לישון? זה נורמלי לילדי קשב ללכת לישון מאוחר יותר. היא יכולה פשוט לקרוא במיטה בנתיים, זה גם מרגיע ומעייף.

ראיתי פעם המלצה לכבות אור לבןאנוני.מית

רק אור צהוב

איזה מהמממת את... אולי פודקאסט אהוב?אוהבת את השבת

אצלנו בת 9 מכורה... )אולי יותר מדי..( ומאוד אוהבת להירדם ככה!!

ולמה את חושבת שהקשב והפספוסים קשורים..?

מחקרים.. רפואית...מדברה כעדן.

ילדי קשב עם נטיה גדולה יותר להרטבה מאוחרת

בכל מקרה אני לא יודעת בוודאות מה אצלה, רק שאני אוהבת לטפל בדברים מהשורש...

לבדוק חסר בb12 ולתת תוסףאור עולה בבוקר

רופא משפחה עצר אותי לפני שרצתי לתת מלטונין לילד קשב שלי , הציע לבדוק חסר בb12 , וצדק ברוך ה' !! מאז שנתתי לילד הוא נרדם הרבה יותר מהר ! ובשעות סבירות

תודה!מדברה כעדן.

אשמח לשמוע מתי בערך היה נכנס לישון ומתי בפועל נרדם פלוס מינוס

לצערי אני נותנת מלטוניןצמאהאחרונה

לילדה מורכבת בת 13 היא מקבלת כבר שנה וחצי

ולילדה על הרצף בת 8

מזמינים מאתר מחול

כדורים מציצה או בליעה

זה לא הכי טוב אבל שניהן ממש התקשו להרדם ויצר מורכבות גדולה בכל ההתנהלות

את צריכה לראות אם את מצליחה בכוחות עצמך עם הצעות שניסו כאן

כמו-

מדיטציה/ ספורט לפני / החשכה/ תכנית פרסים או מבצעים/ זמן של צומת לב איכותית עם אחד ההורים לפני השינה/ להרשות להתעסק בדברים אהובים בשקט במיטה

או באמת להעזר במלנוטין

בהצלחה גדולה

אני ממליצה להתחיל משגרת שינה רגועה ומדיטציה מודרכתaibrainora

אני ממליצה להתחיל משגרת שינה רגועה ומדיטציה מודרכת לילדים עם קשב וריכוז ❤️ לגבי תוספי תזונה, כדאי להתייעץ קודם עם רופא ילדים, במיוחד בגיל 11.

חופש בשישי לילדיםאור10

הלך לנו היום חופשי לזוגיות חח

בכל אופן

השנה עשו פיילוט בישיבה חופש בימי שישי

ולילד הזה ספציפית זה ממש מיותר

הוא אוהב ללכת לבית ספר

הוא בקושי פוגש חברים מחוץ ללימודים

הוא לא יוצא לתנועת נוער

הוא לא רוצה חוג

לא רוצה להתנדב

בקושי מצליח לעשות משהו בעצמו, תמיד רוצה שאיזה אח קטן או גדול או הורה יתלווה אליו ליציאה

הוא מקסים ועוזר במה שמבקשים

יש לו קצת תחומי עניין אבל מסתכם בחצי שעה התעסקות

מה לעשות להפוך את הימי שישי האלו להזדמנות לפיתוח עצמי והעשרה, לפני שמתרגל סתם לקום מאוחר ולהיות במסך

מה אצלכם עושים?!

הוא מתחבר לבישול/ אפייה?איזמרגד1

אם הוא יזרום על זה אפשר לתת לו תפקיד קבוע של אפיית עוגות או חלות או דברים קבועים שהןא מבשל, ואז זה גם עזרה בשבילך, גם תעסוקה/ תחביב בשבילו וגם שותפות בבית במשהו שנהנים ממנו ומחמיאים עליו

ואולי שייך למצוא עבודה של פעם בשבוע, גם תעסוקה וגם שיחסוך לעצמו כסף לדברים שמעניינים אותו

גם אצלנו לא לומדים, ולצערי קמים מאוחרשמשית123

אחת קמה מאוחר אבל אח''כ במרץ משלימה את כל המשימות שלה.

השניה קמה מאוחר ודי נמרחת, אני כן התחלתי להבין שהם צריכים את הזמן הזה גם לא לעשות כלום, לא לקום מוקדם ולא יגידו להם מה לעשות. מודה שלא פשוט, כי לפעמים אני בעצמי עובדת אז עזרה בהחלט נצרכת..

האמת שאצלנו אנחנו מנצלים את זה כדי לצאת לפעמיםמתואמת

ואז הגדולים שבבית שומרים על הקטן התורן שאין לו משפחתון ביום שישי...

אבל מבינה שאצלכם אין את זה.

בכל אופן, הבת שלי קמה מוקדם יחסית ועוזרת לי בהכנת האוכל (או מכינה במקומי🙈).

הבנים באמת קמים מאוחר לצערי, אבל עוזרים בבית כשצריך (לזרוק שקיות זבל למשל. עכשיו אחד מהם הצטרף לבעלי לקניות).

אולי הוא יכול ללכת לטייל עם חברים מהכיתה?

אף שנשמע לי שהכי טוב ללמד אותו לעזור בבית...

בן כמה הוא?רינת 24

אולי לעודד אותו למצוא עבודה כדי להוציא רשיון בהמשך (או כל דבר אחר שמדבר אליו).

אולי עבודה?תהילה 3>

תודה לכולםאור10אחרונה

זה רעיון שיכין משהו לשבת-אבל קשה לי כשאני במטבח שיהיו עוד, צריכה לשחרר...

הלוואי והיה עובד קצת אבל במה אפשר לעבוד בגיל 13?

אני באמת לא רוצה שיהפוך להיות זה שמנצלים לארגן שבת רק כי הוא בבית, אלא רוצה שיפיק מזה משהו...

ואולי בכלל אני צריכה להפסיק לנסות לשלוט לו בזמן ולאפשר לו לעשות מה שבא לו...